אברהם – אב המון גוים

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

פרשתנו פותחת בפסוק "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" מכאן ואילך הולך ונפרש בפנינו סיפורו של אבי האומה והמאמין הראשון, אברהם אבינו.

אך תמיהה גדולה היא, מדוע מתחילה התורה לתאר לנו את אברהם ועבודתו דווקא בציווי "לך לך מארצך" ואינה מספרת לנו את תחילת מסלול חייו של אבי אומתינו בדרכו אל האמונה בה'. חז"ל מספרים בהרחבה על דרכו הארוכה של אברהם אבינו להשגת האמונה בבורא, על עמידתו האיתנה של אברהם אל מול אתגרי האמונה ועל מאבקיו ההרואיים עם הסובבים אותו כאשר הוא ניצב מעברו האחד של הנהר ושאר העולם מן העבר השני. מדוע אלו רק נרמזים בפסוקים ואילו הציווי 'לך לך מארצך' הוא העומד במרכז תיאורו של אברהם בתורה?

אב המון גויים

בכדי להבין את הדברים עלינו להרחיב את היריעה ולראות שהתורה ממקמת את מאורעותיו של אברהם אבינו כפרט בתוך מערך אירועים רחב יותר, שמתחיל מסיפור המבול ועובר דרך דור הפלגה עד שמגיע לאברהם אבינו. מיקומו של אברהם על הרצף הזה מעניק מובן עמוק לתפקיד אותו ייעד לו הקב"ה בעולם. תפקיד שאיננו מסתכם רק בהיותו אבי העם היהודי אלא בהיותו "אב המון גויים".

נחזור אם כן לראשית הסיפור, שכאמור מתחיל בדור המבול וננסה לעמוד על מהותו של הציר הסובב מן המבול ועד אברהם.

דור המבול

בעידן דור המבול העולם היה נתון בהידרדרות רוחנית חריפה ובאיבוד צלמה המוסרי של האנושות כולה; "ותמלא הארץ חמס". זה היה עידן חסר תקווה. וכאשר אין כבר תקווה לשינוי מאבדת הבריאה את זכות קיומה והקב"ה מביא מבול ומוחה את היקום. 

תקוותה האחרונה והנואשת של האנושות היתה מגולמת בדמותו של מי שמכונה בתורה 'צדיק תמים בדורותיו', נח. הוא האדם שנועד להפיח רוח חדשה בתוהו המוסרי ששרר בעולם. 

העולם, לאחר התמורה שהתחוללה בו עם הופעתו של נח, איננו אותו עולם שהיה מקודם. זהו עולם שנוצר בדיעבד. מעתה לא יכונו עוד אנשי העולם בתואר "בני אדם" אלא "בני נח". זוהי תחילתה של ספירה מחודשת. רק בני ישראל הקרויים 'אדם' (ב"מ קיד:) מסמנים בכך את השאיפה לאידיאל אנושי גבוה יותר שהתקיים לפני שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגרם במעשיו למחיית היקום ע"י המבול.

דור הפלגה

לאחר המבול ויציאת נח ובניו מן התיבה מופיעה פרשת דור הפלגה:  וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

אירועי דור הפלגה הם בעלי זיקה ברורה לסיפור המבול. הרקע לבניית המגדל שראשו בשמים הוא האחדות הנדירה ששררה בעולם בתקופה זו "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אנשי דור הפלגה מגיבים ומנסים להפיק לקחים ממה שקרה בדור המבול. שורש הרוע של דור המבול היה נעוץ בחמס, בהשחתה המוסרית וביחסים המעוותים בין אדם לחבירו. דור הפלגה מנסה לתקן זאת ויוצר מצב שבו האנושות כולה מאוחדת. הם מתלכדים סביב פרוייקט משותף, ובבקעת שנער, אשר בה, לדברי המדרש 'ננערו מתי המבול' הם בונים מגדל גבוה הנראה מכל מקום ובכך מסמל את ההתאגדות האנושית. הם בעצם אומרים: באותו מקום שמסמל את הכישלון ואת הרוע של הדור הקודם, דור המבול, אנחנו יוצרים את השינוי והתיקון ובכך מונעים את האפשרות למבול נוסף.

האחדות הזו, באופן עקרוני היא אכן טובה ורצויה, ומדברי חז"ל אנו למדים שדור הפלגה אכן תיקן על ידי כך את חטא דור המבול ומנע מבול נוסף; "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פלייטה, ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהן פליטה. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, שנאמר 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו', לפיכך לא נשתיירה מהן פליטה, אבל אלו, על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתיירה מהן פלטה" (ב"ר, נח, לח ו), [ראה גם רד"ק, רשב"ם, חזקוני וע"ע העמק דבר].

אך במהלך זה של התאגדות האנושות ישנה גם סכנה המאיימת להביא לרוע מסוג אחר. כאשר האנושות כולה מלוכדת סביב רעיון אחד – לעשות לעצמם שֵׁם, אין מקום לדעות שונות ולהכלת חשיבה אחרת. במצב כזה לא יוכל האדם, ולו החכם והאמיץ ביותר לברר לעצמו את תכלית העולם והאמונה, וזאת בשל משטר המחשבות הנשלט בידיו של הכח השולט בשם האחדות. אף זַכּוּת רעיונו וטוהר מחשבותיו לא יוכלו לפתח תפיסה אחרת כשהוא יודע שהתגובה להבעת דעתו זו יכולה לגרום לו להיות מושלך לכבשן האש או לסבול מנחת זרועו של הכלל המאוחד.

כך התרחש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. כך קרה גם עם השיטה הקומוניסטית הקוראת לפועלי כל העולם – הִתְּאַחֵדוּ – שהייתה לאויבת מושבעת של הדתות כולם. תחילתם של מהלכים כגון אלו נעוצה תמיד בהתרכזות הכלל סביב דעה אחת ורעיון אחד שאין בלתו, הנראה במבט ראשון כסימן לאחדות אשר יביא טוב לעולם, אך סופו הוא הרסני שכן במצב כזה מעלה האדם את ערכיו – ואף את עצם קיומו – על נס, ומבטל את קיומה של כל מציאות אחרת בעולם. כולל כמובן מציאות רוחנית מופשטת. אחריתה של כל תפיסה משותפת לכלל היא אחת: כפירה במציאותו של בורא לעולם [ראה רלב"ג, מלבי"ם ועוד].  

מצב זה מפורש בתורה כסיבה לכך שהקב"ה ראה לנכון לפרק את אותה אחדות: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:".

הפצה זו איננה עונש אלא תיקון מהותי לעיוות של דור הפלגה. ואכן, הפצה זו ובלילת השפה יצרו את האומות השונות שכל אחת מהן גיבשה תרבות שונה ואופי שונה וכל אחת מהן מגלמת אורח חיים מסויים. מעתה, כאשר בכל נושא ישנו ריבוי של דעות וגוונים יכולה האמת האלוקית להתפתח. מתוך הדעות השונות, התרבויות המגוונות וכוחות החיים הרבים יכול אורה של האמונה להאיר.

המושג "שבעים אומות" השגור בפי חז"ל מלמד אותנו יסוד זה. המספר שבעים מורה בדרך כלל על שלימות. הסנהדרין מורכבת משבעים דיינים, שבעים פנים לתורה, וגם האדם השלם מורכב משבעים כוחות. באופן דומה, המושג שבעים אומות מציין את השלמות האנושית המתקבלת מתוך מגוון התרבויות וזוויות המבט האנושיות בהן מתאפשרת החשיבה העצמית של האדם, שכאשר היא פועלת בכנות ויושר, תוביל אותו לאמונה בה'.

אב המון גוים

בשלב זה של התהליך הקב"ה בוחר באברהם ומייעד לו את התפקיד "אב המון גויים". תפקידו של אברהם הוא לקרוא בשם ה'. להביא לעולם כולו, על כל מגוון תרבויותיו וכוחות החיים שבו את הבשורה של אחדות ה'. ליעוד הזה נבחר אברהם באשר הוא עצמו מגלם את האדם השלם המסוגל לזקק מתוך הבריאה כולה את אותו יסוד עקרוני שסביבו עומדת הבריאה כולה. זהו הגילוי הגדול של מי שמאס באלילות וגילה לעולם שה' אחד ושמו אחד, רק הוא אשר בכוחו לפרסם את שם ה' בעולם כולו, – אב המון גוים.

קריאה בשם ה' בארץ כנען

כעת נבין מדוע התורה פותחת ומרכזת את סיפורו של אברהם אבינו דוקא בקריאת הקב"ה אליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" ולא בכל מהלך הכרת הבורא אותו עבר אברהם, בציווי זה של ’לך לך מארצך’, מלבד מה שיש כאן ניסיון ראשון לאברהם אבינו באופן פרטי, הקב’’ה בוחר באברהם אבינו ומטיל עליו תפקיד בעל משמעות היסטורית, וזאת כהמשך ישיר לתהליך שהחל הקב’’ה בהפצת ובלבול דור הפלגה. דוקא כעת, לאור המצב החדש שנוצר, שנפוצו האומות ונבללה השפה ואין עוד את המושג של דעה אחת השולטת בכיפה, זהו הזמן שבו אברהם אבינו מקבל בציווי של ’לך לך’ את מלוא האחריות לבשר לעולם את בשורת אחדות ה'. תפקיד זה של פרסום שמו יתברך בעולם כרוך בהתנתקותו של אברהם מכל מערכת החיים שבה גדל, ללכת לארץ כנען הריקה מתוכן דתי ותרבותי, ולקרוא בה בשם ה'. משם כבר תצא הבשורה לעולם כולו.