איסורי עריות

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה".

איסור העריות התפשט בעולם וכיום רוב עמי העולם חשים סלידה טבעית מיחסי אישות בין בני משפחה. העובדה שאיסור זה הפך למובן מאליו יוצרת מחד הזדהות פנימית עם האיסור, אך מאידך, הסלידה הטבעית עשויה לכסות על חלקים עקרוניים של האיסור שאינם תלויים בקיומה או אי קיומה של אותה סלידה, במאמר זה נבקש להאיר עיקרון רוחני עמוק אותו מכוננת התורה כשהיא אוסרת את העריות.

לצורך הבנת הדברים נדקדק כדרכנו באופן בו מצווה התורה על איסור גילוי העריות.

 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה". 

ראשית, התורה פונה בציווי זה אל כל יחיד ויחיד "איש איש", זהו אופן פנייה לא שגרתי בתורה ואפשר שהוא עשוי לשפוך אור על הפרשה כולה.

שנית, יש לדקדק כי התורה מגדירה את בני המשפחה לעניין איסור עריות, בכינוי "שאר בשר", התורה אינה משתמשת בלשון הפשוטה 'קרובי משפחה' או 'קרובים' סתם, אלא בביטוי 'שאר בשר', מה משמעותו של ביטוי זה ומה הוא מלמדנו על עקרונות איסורי עריות?

שאר בשר

נתחיל בביאור הביטוי "שאר בשר". לכאורה המובן של ביטוי זה הוא כמשמעו – "שארית של הבשר", קרוביו של האדם מוגדרים ע"י ביטוי זה כמה שנשאר מהבשר שלו. יש בכך שתי נקודות שצריכות ביאור, א. מדוע מתייחסים לאדם בהקשר זה כ"בשר", בעוד בשר האדם הוא הצד הפחות חשוב במציאותו השלימה, הצד שבו הוא שווה לשאר בעלי חיים, ומדוע דווקא בהקשר של איסור העריות אנו מוצאים התייחסות זו? ב. באיזה מובן קרוביו של האדם הם "שארית" שלו?

נראה שבהבנת ביטוי זה טמון היסוד הרעיוני של איסור עריות. האישיות של האדם מתכוננת בבסיסה על שני ממדים מהותיים. מצד אחד נוצרת זהות האדם מתוך ההקשרים המשפחתיים, כמו גם החברתיים והתרבותיים, מעגלים שהוא לא בחר בהם אלא נולד לתוכם, מעגלים אלו מעצבים במידה רבה את אישיותו וזהותו. מצד שני, כאשר האדם מתבגר הוא בונה קומה נוספת באישיותו אותה הוא יוצר בעצמו על פי תפיסותיו והבנתו וע"י בחירות שונות שהוא בוחר במהלך חייו. שני ממדים אלה הנעים לעיתים בכיוונים הפוכים מכוננים את זהותו הפרטית של כל אדם. 

החלק שאותו מכונן האדם באופן בחירי ואישי הוא חלק גבוה יותר באישיותו ובמידה מסויימת הוא צד ה"רוח" שבאדם, במובן זה האדם נבדל משאר היצורים החיים, ביכולתו לפרוץ את המסגרת הטבעית לתוכה הוא נולד וליצור לעצמו זהות אישית. החלק השני הוא טבעי ובסיסי, והוא מובחן יותר לצד ה"בשר" שבאדם. כפי שבתחילת יצירתו של אדם ההגדרה התלמודית שלו היא "עובר ירך אמו" כלומר איבר מאיברי הגוף של אמו, וכפי שגם לאחר לידתו האדם מחובר לערש לידתו במובנים רבים. 

תהליך ההתבגרות של האדם הוא אפוא תהליך של התנתקות מסויימת מזהותו הטבעית בכדי ליצור לעצמו זהות עצמית. זו לעולם איננה התנתקות מוחלטת ו"תורת אמו" של אדם תמשיך ללוותו כל חייו, אך כפי שנאמר בפסוקים בפרשת בראשית 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (בראשית ב, כד) האדם מיועד "לעזוב" את אביו ואמו שמסמלים את מכלול ההקשרים שלתוכם הוא נולד בכדי לבנות זהות עצמית עצמאית, להקים בית חדש עם אישה אותה הוא בוחר בעצמו. 

הארה מתוך איסורי עריות

נמצא אפוא שכוונת הביטוי "שאר בשר" לתאר את יחסיו של האדם עם קרוביו הביולוגיים לאחר התבגרותו. המצב הראשוני הוא מצב של "בשר אחד" עם הקרובים וככל שהאדם מתבגר הוא מתנתק מקרוביו שמוגדרים מעתה כ"שאר" כלומר הבשר שנשאר. ניתוק זה מאפשר לו ליצור קשרים חדשים עם העולם שמחוץ לסביבתו הטבעית שם הוא מוצא את אשתו שיחד איתה הוא בונה את הקומה הגבוהה והרוחנית יותר באישיותו. 

מעתה נוכל להבין את העיקרון הרוחני העמוק העומד בבסיס איסורי העריות. התורה פונה אל האדם, מטילה עליו אחריות ותובעת ממנו לחיות חיים מוסריים וקדושים. אך יכולתו של האדם להיענות לתביעה זו תלויה בכך שיכונן את עצמו ויבנה את קומתו הרוחנית העצמית, בניה זו כרוכה כאמור בניתוק מה"בשר" ומסביבתו הקרובה והטבעית. 

בבסיסן של מצוות התורה עומדת הדרישה מן האדם להתעלות ולהתקדם מהמצב בו נולד, התורה וחז"ל מרבים לספר לנו כי נקודת המוצא שלנו טעונה שיפור. כך מעידה התורה 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' וכך מלמדים חז"ל 'גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתם', זה אינו קלקול של האדם אלא זהו האדם מטבע ברייתו, כל עוד הוא ממשיך להתבוסס במרחב שבו הוא נולד הוא משול לילד קטן שאופקיו צרים אותו פוטרת התורה מקיום המצוות, האדם נדרש להתעלות אל מעבר לטבעיותו ולרומם את אישיותו על פי מצוות התורה. כדי שיוכל לעשות זאת צריך הוא לפרוץ מעבר למרחבי החיים הטבעיים אל העולם שבחוץ.

ניתן לראות כי אדם שנולד וחי את כל חייו בתוך קבוצה או שבט המבודדים מן העולם לעולם לא יוכל לפתח חשיבה מוסרית עצמאית, גם אם ייעשו בסביבתו מעשים בלתי מוסריים בעליל הוא לעולם לא יראה בהם דבר רע, רק יציאה אל מחוץ למרחב בו האדם נולד, היכרות עם עולם המנוגד לו והחשיפה לדעות השונות הם שיכולים לפתח אצל האדם אמות מידה מוסריות, ולפתח באדם את קומתו האישית והרוחנית, שתרומם אותו מנקודת המוצא הנמוכה בה הוא נולד. 

זאת הסיבה שהתורה תובעת מהאדם לעזוב את "שארי בשרו" ולמצוא את אשתו בעולם שמחוץ לסביבתו הקרובה והטבעית, זהו הצעד הראשוני וההכרחי הנדרש לשם בניית הקומה הרוחנית והאישית באישיותו. זהו שורש הטעם לאיסור העריות שבתורה.

פתיחתה של הפרשה במילים "איש איש" מכוונת אותנו גם כן אל הרעיון שביארנו. באיסורי עריות התורה פונה לכל אחד ואחד ובכך מבקשת לחדד כי מהותם של האיסורים הללו והדרישה לבניית קומתו הרוחנית האישית קשורה לכל אדם באופן אישי דווקא. לכל אחד ואדם באופן פרטי, ולא כחלק ממשפחה או חברה.

כעת נוכל להבין גם מדוע חותם הקב"ה את הציווי במילים 'אני ה" שוב ושוב, דבר שאינו מצוי בכל האיסורים והמצוות. הסיבה לכך היא שכאמור איסור זה והרעיון העולה ממנו הוא תנאי מקדים והכרחי לקיום התורה ומצוותיה, החתימה 'אני ה' כמו אומרת 'הציווי הזה מבטא את מהות היחסים של ה' עם האדם'.

***

מתוך עיון בלשונות הפסוקים באיסורי עריות האמורים בפרשתנו, אנו מגלים הארה ותובנה חשובה ויסודית ביותר באיסורים אלו, נקודת המוצא של האדם היא בסיסית ונמוכה, על מנת שיוכל לפתח את קומתו האישית והרוחנית הוא נדרש לצאת מאזור הנוחות הטביעי שלו, ממקום גידולו וממשפחתו, להיחשף לדעות שונות, ולבנות קשרים גם עם מי ששונה ממנו. זוהי הארה חשובה העולה מאיסורי עריות ומהווה בסיס חשוב להתפחות רוחנית אוישית של האדם.  

חומש: ויקרא | פרשה: אחרי מות