איסור הבמות

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

איסור ההקרבה בבמות

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ

בפסוקים אלו חוזרת התורה שוב ושוב על כך שמשעה שנכנס עם ישראל לארץ ישראל חל איסור הבמות ונאסרת הקרבת קרבנות בכל מקום, ומותרת רק בבית המקדש. עניין זה טעון ביאור, מדוע הקרבת הקרבנות שונה מקיום שאר המצוות? את כל המצוות יכול האדם לעשות כהלכתם באופן פרטי היכן שהוא נמצא, ואילו בהקרבת הקרבנות, מקום ההקרבה מהווה עניין מרכזי במצווה, ונאסרו הבמות והקרבת הקרבנות בכל מקום שהאדם רוצה.

יש לדייק שעניינה של התורה בפסוקים אלו איננה בהקרבת קרבנות ציבור. קרבנות אלו גם במדבר נעשו באופן ציבורי במשכן. החידוש שמתחדש בכניסה לארץ נוגע דווקא לקרבנות היחיד שאותן מקריב האדם  באופן אישי. ואף על פי כן הוא נדרש להגיע אל המקום אשר יבחר ה' כדי להקריב ולא לעשות זאת במקום אחר. מדוע אם כן שונה אפוא עבודת הקרבנות משאר המצוות ומשאר אופני עבודת ה'?

בנוסף יש להבין מדוע הציווי על ההקפדה להקריב את קרבנות היחיד בבית המקדש מתחדש דווקא בכניסה לארץ, כאמור בפרשה: 'לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'.

לא תעשון כן לה' אלוהיכם

במאמרנו 'אבן משכית' עמדנו על נקודה יסודית הנוגעת לעומק ושורש אמונת הייחוד של עם ישראל הנבדלת משאר העמים האליליים. הצורה שבה עובדי האלילים הגיעו לשפל המחשבה ומצאו אלוהות בעץ ואבן נבעה מההבנה שה' נמצא בכל מקום ומלוא כל הארץ כבודו, הנוכחות האלוהית בכל מקום ובכל דבר שמתרחש ופועל בעולם הטעו את עובדי העבודה זרה לראות בכל הכוחות הללו אלוהות והם טעו לחלקם לכוחות נפרדים וכפי שמאריך הרמב’’ם בפ’’ג מהלכות עבודה זרה.

הבשורה אותה מפרסם אברהם אבינו בעולם ואשר עליה מושתתת אמונתנו היא האמונה באל אחד;  'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', השוללת את הפיצולים של הכוחות ומורה על כך כי כל הכוחות הקיימים בעולם אינם אלוהות בפני עצמם בעלי כח עצמי אלא נובעים הם מעצם נוכחות הוי"ה יתברך שהוא היה הוה ויהיה ומקיים את הכל בעצם נוכחותו.

מכח אמונתנו השוללת את ריבוי האלוהות ומכנה בשם אלוהי-ם רק את בעל הכוחות כולם הנמצא מעבר לכל כח טבע כזה או אחר, אנו מצווים שלא לעשות פעולות שעשויות להשתמע כאילו הן מראות נוכחות אלוהית בטבע עצמו, אלא למקד את עבודת הקרבנות במקום ששם הקב"ה הוא זה המכריז על נוכחותו  נוכחות זו איננה כרוכה בעולם ובכוחותיו כפי שחושבים בטעות עובדי האלילים. אלא נוכחות שהיא תוצאה של הרצון של ה' לייחד לו מקום בתוך בני ישראל ולשכון בתוכם. וממילא נוכחות זו מתקיימת רק במקום שבו בוחר ה'.

דבר זה מדוייק בפסוקים:

וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה:
וברש"י, לא תעשון כן – להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר (רש’’י).

כלומר, הציווי להקריב רק במקום אחד מוגדר כמנוגד לאופן עבודת האלוהים של העמים המקומיים המקריבים תחת כל עץ רענן. וזאת מכיוון שלדידם ישנן אלוהויות רבות השוכנות בכוחות הטבע השונים על שלל הופעותיהן, ולכן אין סיבה לצמצם את מקום ההקרבה למקום אחד מסוים. 

לאור הדברים נוכל גם להבין מדוע נושא מקום ההקרבה קיים רק בהקרבת קרבנות ולא קיים בשאר המצוות. כלל המצוות הינן מעשים שהאדם מחויב לעשותם מפני ציווי ה' כחלק מאורח חייו, ולכן ודאי שהעבודה היא בכל מקום משום שזה גופא מה שאנו מצווים, לחיות את כל חיינו על פי השם – 'וחי בהם'. לא כן עבודת הקרבנות שכל עניינה הוא שהאדם מקרב את עצמו אל ה’ ומתבטל אליו בצורה מוחלטת לכן יש למקום ההקרבה משמעות וההקרבה בכל מקום אסורה משום שהיא יכולה להטעות את המקריב העלול להביא עצמו להתבטלות לכלל הכוחות הקיימים בעולם.

והיא הייתה מנוחה

כעת נוכל להסביר גם את משמעותו של שינוי זה בצורת הקרבת הקרבנות ומדוע הוא מתרחש דווקא בכניסה לארץ, מתוך עיון בדברי המשנה:

באו לגלגל והותרו הבמות… באו לשילה, נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה… באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות… באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה נחלה. (זבחים פרק יד, ה)

מבואר במשנה שאיסור ההקרבה בבמות גם בתוך ארץ ישראל, תלוי בשאלה האם יש בפועל מקום מקודש שבו מתרכזת עבודת הקרבנות. לכן עד בניית המשכן בשילה היתה מותרת ההקרבה בבמות גם לאחר הכניסה לארץ. אך יש לדייק בדברי המשנה שמפרטת את מבנה המשכן: בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. פירוט זה מלמד שגם לאחר שנבנה, עצם קיומו של המשכן לא בהכרח אוסר את ההקרבה בבמות, אלא רק כאשר המשכן הוא מבנה משמעותי, המוגדר כ"מנוחה" רק אז הוא אוסר את ההקרבה בבמות. לכן מרחיבה המשנה בתיאור בניין המשכן, ומספרת שהיה בנוי בתחתיתו מאבנים המסמנים בנייה של קבע וכמו כן שהיתה למשכן תקרה של יריעות.

והדברים צריכים ביאור: מדוע איסור הבמות בארץ ישראל קשור בשאלת איכות המבנה של המשכן, ומה עניין המנוחה והנחלה המובא במשנה כמושג המגדיר את סוג המקום שבעטיו נאסרת ההקרבה בבמות?

בית ה'

אכן, במדבר וגם בתחילת הכניסה לארץ טרם שנבנו המשכן והמקדש, הותרו הבמות. כיוון שכל עוד לא באו אל "המנוחה והנחלה" לא הייתה נוכחות ה' בתוך בני ישראל בבחינת "בית". נוכחות ה' אמנם חפפה על כל עם ישראל באופן כללי וגם על כל אדם מישראל באופן פרטי, אך לא הייתה זו קביעת יתד של הקב"ה בתוך העולם. נוכחות ה' בעולם מתקיימת בהתאמה למצבו של עם ישראל וכאשר עם ישראל נע ונד ואין לו מקום של קבע בעולם, גם הקב"ה, כביכול, אינו נוכח בצורה מלאה בעולם. כך לפני שבא עם ישראל לארצו ובנה את בית המקדש וכך גם לאחר שגלה מארצו.

ולכן לפני שהקב"ה מייחד את שמו על מקום מסוים, מתאפשרת עבודה פרטית בכל מקום על אף שאיננה עבודת ה' השלמה, אולם, משעה שעם ישראל בונה את המשכן בארץ ישראל באופן יציב וקבוע, אזי כבוד ה' ממלא את המקדש ונוכחות ה', שמעכשיו היא מועצמת, נקבעת במקום המשכן. במצב זה מי שמקריב קרבן במקום אחר ולא בא אל בית ה' נראה כמי שעובד לאלוהים אחרים ח"ו.

***

איסור הבמות

איסור ההקרבה בבמות מצטרף אל איסורים נוספים בתורה שנועדו להפקיע מעם ישראל את המחשבה המוטעית שהיוותה את בסיס ההטעיה של אומות העולם אחר העבודה זרה – ייחוס נוכחות אלוהית לכל כוח בעולם. טעות זו יכולה להתממש באמונות פסולות אפילו בדורנו אנו, בהן היחס אל כוחות הרוע והשטן ככוחות עצמאיים, כך גם האמונה על התקיימות אלוהית באנשים מסויימים, צדיקים ורמי מעלה ככל שיהיו, גם היא בטעות יסודה, וכאשר ראינו, ההוקעה של אמונה זו עומדת ביסודו של איסור ההקרבה בבמות.

| פרשה: ראה