"נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא"
(טור או"ח תצג, א)
המקור לכך שתלמידי ר"ע מתו בזמן זה הוא בדברי הגמרא:
"בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים", ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".
(יבמות סב:)
סיפור הדברים והאופן שבו הוא מובא בגמרא מצריך עיון ובירור מכמה פנים. ראשית, יש לתת את הדעת על ההקשר שבו מובא הסיפור, סביב דרשת הפסוק 'בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך' ר"ע פירש את הפסוק כנסוב על העמדת תלמידים גם בימי הזקנה, מסקנה, שכפי שמעידה הגמרא, עלתה מתוך מיתתם הטראגית של אלפי תלמידיו. אך האם יש להבין את דבריו באופן פשטני כאומרים שתלמידים עלולים למות ולכן צריך להתכונן לכך ולהעמיד תלמידים נוספים כל העת? נראה שזו פרשנות מופרכת, שכן, מיתת תלמידי ר"ע הייתה בגדר יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל ולא מסתבר שר"ע יגזור מכך מסקנות מעשיות כלליות, ובפרט שהגמרא מציינת שהייתה סיבה ספציפית לכך שהם מתו.
אך מעבר לכך, ר"ע מקשר את הדברים לימי הזקנה אל מול "ימי הילדות" 'היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו' מדבריו משמע שיש עניין מהותי בהקבלה של שני התקופות, אם הנושא הוא החשש מפני פטירה פתאומית של התלמידים והעמדת התלמידים היא מעין גיבוי אם יפטרו התלמידים הראשונים חלילה, אין לזה קשר להבדל שבין הילדות לזקנה, מיתת תלמידיו הייתה יכולה להתרחש גם ב"ילדותו", מהו אפוא הקשר בין הצורך של כל אדם להעמיד תלמידים גם לעת זקנותו עליו מצביע רבי עקיבא לפטירת תלמידיו הראשונים?
בנוסף יש לתת את הדעת על משמעות עיתוי מיתתם בין פסח לעצרת. יש להניח מן העובדה שהגמרא ראתה לנכון לציין פרט זה שהוא תורם להבנת עומק הסיפור.
בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך
כפי הנראה מפשט דברי הגמרא ביאור הדברים קשור באופן עמוק בהבדל שבין ימי הילדות לימי הזקנה שזהו הציר המרכזי שסביבו סובבים דברי הגמרא. לפני שמובאת דעתו של ר"ע מובאת בעניין זה גם דעת רבי יהושע שגם הוא מפרש את הפסוק 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך' כעוסק בימי הצעירות והזקנה לעניין הקמת המשפחה.
"רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו".
נראה לכאורה שר"ע ורבי יהושע מסכימים על ההנחה הפשוטה שכאשר האדם צעיר הוא חיוני ומלא חיים ובזקנה פחות, והם לומדים מן הכתוב להמשיך ולהתחדש ובכך לצמוח ולהוסיף חיוניות גם בימי הזקנה. רבי יהושע עומד על ההבדל המרכזי בין ימי הצעירות לזקנה, במסגרת המשפחה, כשאדם צעיר וביתו מלא בחיים באשה ובצהלת ילדים שורה בביתו שמחה ואילו בזקנותו ביתו ריקני, ולכן אומר רבי יהושע שצריך אדם לישא אישה ולהביא ילדים גם בימי זקנותו ולהמשיך לחיות ולצמוח.
דבריו של רבי יהושע לכאורה מובנים ופשוטים, אך ר"ע רואה את הדברים באופן שונה וקובע שהנושא המרכזי המבטא את הפער בין שני התקופות הוא נושא לימוד התורה והעמדת תלמידים. קביעה זו מוקשת מעט ודורשת ביאור, בלימוד התורה עצמו אכן לעיתים ישנו הבדל מסוים בין השנים הצעירות לימי הזקנה, וכשאדם צעיר ומלא חיוניות הוא לומד בתשוקה רבה יותר ומחדש יותר בלימודו ובימי הזקנה לעיתים חיוניותו וצמיחתו התורנית פחותה, אך מה בעניין התלמידים? האם יש הבדל בלימוד התלמידים בין התקופות, האם אדם צעיר מעמיד יותר תלמידים מאדם זקן, אפשר לראות לעיתים קרובות שדווקא ההפך הוא הנכון, למה התכוון אפוא ר"ע בדבריו.
שני אופנים של הרבצת תורה
נראה שקושי זה בדברי ר"ע הוקשה גם לגמרא ולכן היא הביאה את הסיפור על תלמידיו. ר"ע אינו רואה בסיפור מיתת תלמידיו רק טרגדיה אישית, הוא רואה בכך חלוקה לשתי תקופות בחייו המסמנות מפנה משמעותי בלימוד שלו ובצורת היחס שבינו לבין תלמידיו.
בתחילת דרכו היה ר"ע מרביץ תורה להמונים, כך מתארת הגמרא את מספר תלמידיו באופן מופלג "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס" ר"ע ראה בריבוי התלמידים דבר נכון וראוי, בכך יגדיל תורה ויאדיר. לריבוי המופלג של התלמידים יש כמובן השפעה על הקשר בין הרב לתלמידים ועל צורת הלימוד בבית המדרש, הקשר הוא פחות אישי ופרטני והתלמידים לומדים באופן עצמי תוך כדי שהם שואבים השראה מרוחו העוצמתית של בית המדרש. זו הצורה שבה עיצב ר"ע את בית מדרשו בתחילת דרכו והוא מקשר את העניין לכך שהיה אדם צעיר מלא בלהט ובחזון לגרום לתורה לגדול ולהתפשט לכל מקום. אך בעקבות האירוע הנורא של מיתת תלמידיו עבר ר"ע ללמד כמה תלמידים בודדים, מובן מאליו שצורת הלמידה והיחס לתלמידים אלו היו שונים מאוד מצורת הלמידה בה היה מלמד את עשרות אלפי תלמידיו, אך הגמרא מעידה שדווקא על ידם התקיימה התורה "עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה".
ר"ע נוכח אפוא לדעת כי דווקא העמדת תלמידים מעוטי כמות אך מרובי איכות עשויה להיות עדיפה, ושלמידה אישית ופרטנית עם התלמידים מתקיימת יותר וסופה שלא רק מביאה הצלחה ליחידים ספורים, אלא כך גם מתפשטת התורה, ממלאת את הארץ ומתקיימת בעם לדורות. את האופן הזה של למידה והעמדת תלמידים משייך ר"ע לזקנה במובן החיובי, המתינות המאפיינת את ימי הזקנה מאפשרת אופני למידה ויחסים חדשים ופוריים לא פחות.
לכן לפי ר"ע המסר העולה מן הפסוקים הוא שונה מרבי יהושע, לפי ר"ע אין עניין להחיות גם בזקנה את החיוניות של "ימי הילדות" אלא לגלות בימי הזקנה צורות חיים חדשות שלא מתאפשרות בימים הצעירים, דווקא בגלל עודף החיוניות המאפיין אותם. אין בדבריו שלילה של ימי הצעירות שבהם האדם בשיא כוחו ויכול לפעול גדולות ונצורות, הוא לא מתחרט על רצונו להעמיד תלמידים הרבה, וליסד בית מדרש גדול שכן גם לריבוי תלמידים יש מעלות גדולות וידועות. אך ר"ע מעורר על כך שכפי שלימד אותו ניסיונו, בימי הזקנה אפשר לגלות אופני צמיחה חדשים ועמוקים שהשפעתם רבה, ו"מזה ומזה אל תנח ידך".
מיתתם הרוחנית של תלמידי רבי עקיבא
אף שכאמור אין בדברי ר"ע שלילה של ריבוי תלמידים נשאלת השאלה האם יש קשר בין הדיון בהבדל שבין ימי הילדות לימי הזקנה לסיבת מיתתם של תלמידי ר"ע. הגמרא מציינת שהסיבה למיתתם היא שלא נהגו כבוד זה בזה ולכאורה איננה יוצרת קשר מפורש בין סיבת מיתתם לדברי ר"ע ליחס היחודי לתורת ימי הזקנה. ברם עצם הבאת הדברים תוך פירושו של רבי עקיבא על הפסוק "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" מראה כי יש קשר בין הדברים. אכן בגירסה אחרת של סיפור הדברים המובאת במדרש נראה שחז"ל רומזים בצורה ברורה ישירה יותר לקשר כזה. במדרש, אחרי שר"ע מלמד את שבעת תלמידיו הוא אומר להם
"הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה, אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִיָּד עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה"
(קהלת רבה יא, ו)
לפי ניסוח זה ר"ע מסיק בעצמו שסיבת מיתת תלמידיו קשורה ביחסיהם האחד עם השני, ולדבריו היה זה מאפיין של לימוד התורה שלהם שנעשה מתוך צרות עין. נראה אם כן שמיתתם לא היתה רק מיתה פיזית אלא היא סמל למיתה רוחנית שקדמה למיתה הפיזית, תורה שנלמדת מתוך רצון להרבות בכבוד על חשבון כבודו של האחר היא תורה חיצונית שחסרה את הגרעין הפנימי של התורה שאמורה להשפיע על נפשו של האדם באופן עמוק. לימוד תורה כזה הוא חסר חיים וממילא אינו מתקיים. מן ההקשר של הדברים ומדברי המדרש ניתן להניח שכשהיה עסוק בלימוד עשרות אלפי תלמידים, ר"ע לא היה יכול להתמקד בצורת הלימוד ובמניעיו, אך את תלמידיו החדשים והמעטים מלמד ר"ע באופן ישיר ואישי יותר, וכחלק מהלימוד הוא עומד על כך שהיחס בין הלומדים חשוב לא פחות מהלימוד עצמו ורק כך יכולה התורה להתקיים. אחרי שהפנימו שבעת תלמידיו את המסר מעידים חז"ל שהם "עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
***
תלמידי ר"ע הראשונים חטאו בכך שאת תורתם למדו גם מתוך רצון להאדיר את עצמם וכבודם, מותם מלמד אותנו לקח חשוב דווקא בימי הקציר וימי ספירת העומר בהם האדם אוסף וכונס, ונדרש לפעול להתעלות רוחנית, כל קניין רוחני אותו אנו קונים לעצמנו צריך שייעשה מתוך תודעה נכונה, וכבניין הקשר האישי של כל אחד עם הקב"ה ולא חלילה כחלק מאווירה ותחרויות חברתיות וסביבתיות, רק כך נזכה להאיר את העולם באור התורה והמצוות, וכתלמידי רבי עקיבא האחרונים עליהם נאמר במדרש 'ומלאו כל ארץ ישראל תורה'.