מתנה מיוחדת מקבל פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בקנאו את קנאת ה' ועל כך שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אנו מוצאים שהתורה מזכירה בהבטחה גם ברית שלום וגם ברית עולם, יש להבין מהו פשר המעבר מ’ברית שלום’ ל’ברית כהונת עולם’?
אך תחילה עלינו להבין מהו אופיה של הברית אותה כורת ה' עם בשר ודם. מהי מהות הברית ומה מזכה אדם או אומה שה' יכרות עימהם ברית.
מהי ברית
מאז בריאת העולם ברר לו הקב"ה אנשים מסוימים, בחר בהם על פני אחרים, וכרת עימהם ברית. בחר באברהם אבינו – "אשר בחר באברהם" ’וכרות עימו הברית’ … בחר בעם ישראל – "אשר בחר בנו מכל העמים" וכרת עמהם ברית, וכן עם דוד המלך וזרעו – "כרתי ברית לבחירי".
כיצד נקבעת הבחירה עם מי ה' כורת ברית? במבט ראשון התשובה פשוטה, על פי מעשי בני האדם. אין ספק שביסוד הדבר זה כך, כריתת הברית נעשית עם אותם אלה שמעשיהם הטובים מצדיקים זאת. אך כאשר נתבונן נגלה כי הברית במהותה אינה מותנית או תלויה באופן מוחלט בכך שינהגו כראוי, שאם כן זוהי אינה ברית אלא שכר על מעשיהם הטובים. מהותה של 'ברית' היא התחייבות שקיימת מעבר למעשים ההדדיים. לדוגמא, כאשר בני אדם מתנהגים האחד לזולתו בצורה טובה ומתחשבת אין נחשב הדבר שהם כרתו ביניהם ברית, הם מקיימים את האינטרס המשותף שלהם בחברות זו, ואילו הברית הנכרתת בין שני בני אדם או בין שני אומות נועדה לקבע את הקשר אף לזמנים בהם המעשים ההדדיים לכשעצמם לא יצדיקו את היחסים האלה, ואז תעמוד להם הברית להמשיך את היחסים עליהם הם התחייבו. כשהקב"ה כורת ברית עם אברהם אבינו וזרעו אחריו בעקבות מעשיו הטובים, הקשר מתקבע ונחלט לנצח נצחים. הוא כבר לא תלוי עוד במעשים.
אכן, צריך להבין מהי אם כן הסיבה לכך שאדם מקבל דבר שהוא מעבר למעשיו. כיצד אדם מגיע לדרגה כזו שהוא מקבל הבטחה לקשר שיהיה קיים תמיד ואינו תלוי במעשים? ועוד, מה באמת ההצדקה של בחירה כזו כאשר איננה שקולה רק למעשי האדם? ומדוע זכה פנחס בכך?
בחירה וברית לפי מימד מעשי האדם
התשובה לכך היא ששורשה של הברית נעוץ במימד הנצחי של מעשי האדם. ונבאר. לכריתת הברית ישנם תמיד שני שלבים: בשלב הראשון, האדם מוצא חן בעיני ה' והוא קושר עמו קשר. זהו שלב שמתבסס אך ורק על מעשיו של האדם. בשלב שני, מעשיו של האדם נעשים כל כך משמעותיים עד שהם מותירים חותם בל יימחה על העולם. במצב זה הקב"ה כורת עמו ברית.
אברהם אבינו מוצא חן בעיני ה'. מעשיו הטובים, אמונתו וכל דרכיו הביאוהו לקשר מיוחד עם ה'. אולם הבחירה בו, כפי שמעיד עליו הכתוב, נעשתה "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". דהיינו, אברהם אבינו אינו רק אדם ההולך בדרך ה'. הוא עושה זאת תוך ציווי בניו וביתו אחריו. הוא אדם שהליכתו בדרך ה' מעצבת את הצורה של המשפחה שלו ואמונתו מחזרת אחר אכסניה שלה, דור אחר דור אצל צאצאיו. כשמעשיו של אדם מגיעים לעוצמה כזו ומקבלים מימד של השפעה הקיימת לעולם, או אז הקב’’ה כורת עמו ברית והופך את זרעו לעם הנבחר.
ואכן, בעקבות ברית זו עם ישראל נהפך במהותו לעם נבחר ותוקפה של בחירה זו קיים לנצח. גם כשהם רחוקים ונדחים, 'סגולת ישראל' אינה נפרדת מהם. הסיבה לזכות הזאת של הברית נעוצה בעובדה שגם השפעתם של האבות עלינו אינה ניתנת למחיקה. החטאים שלנו לעולם לא יבטלו את הבחירה, משום שאלו יהיו תמיד מעשים זמניים, בשעה שפעולת האבות בכללה מוטבעת בבניהם ולא ניתן למחותה. מכאן גם ריבוי התפילות שאנו מוצאים בהקשר של זכירת הברית בימים הנוראים, -’זוכר הברית’ ’וזכור לנו את הברית’ ’זכור ברית אברהם’ וכו’, אנו מבקשים מה’ שגם אם אנו מצד מעשינו איננו זכאים לסליחה ולהזכר לפניו לטובה, מכל מקום הברית שכרת עם אבותינו תעמוד לנו לזכות.
נמצא אם כן שהאדם זוכה במעשיו שהקב’’ה יכרות עימו ברית, כאשר מעשיו הטובים הם בעלי השפעה נצחית על העולם.
שיטת רב אשי – לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים
על פי דברים אלה נבין מדוע זכה פנחס במעשהו למתנה מיוחדת זו – הברית, ומה משמעות ההבטחה שמתחילה ב’ברית שלום’ והופכת ל’ברית כהונת עולם’.
כדי לבאר זאת, נקדים לכך את שיטת רב אשי בגמ' (זבחים קא) על מועד תחילת כהונתו של פנחס:
אמר ר’ אלעזר א’’ר חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים.
רב אשי מתייחס למעשה הנזכר בסוף ספר יהושע אחרי כיבוש וחילוק עבר הירדן, שניים וחצי שבטי עבר הירדן הקימו מזבח גדול למראה על הירדן. כששמעו זאת שבטי ארץ ישראל ביקשו לצאת למלחמה כנגדם, לפי שחשדום בפרישה מעבודת ה' ובבניית במה לעצמם. רגע קודם המלחמה, אחרי שכבר נקהלו כל העדה לשילה לעלות עליהם לצבא, בא פנחס ושאל את בוני המזבח לפשר מעשיהם ומטרתם בבניית המזבח, ואכן הם ענו לו כי כלל לא עלה בדעתם למעול מעל בה', והמזבח לא נבנה להקריב קרבנות חלילה. זהו מזבח עדות שכל מטרתו היא רק להזכיר לדורות הבאים שגם הם חלק מבית ישראל, ובכך מנע פנחס את המלחמה כנגדם. ולדברי רב אשי בעקבות מעשה זה נתכהן פנחס.
אכן, צריך להבין את דברי רב אשי, מדוע רק אחרי ששם שלום בין השבטים נתכהן פנחס, ועוד מה פשר ההבטחה אחרי מעשה זמרי ל"ברית כהונת עולם" אם הכהונה מתקבלת בפועל רק אחרי שנים רבות ובעקבות מעשה אחר לגמרי?
ברית כהונת עולם
נראה שבדברי רב אשי טמון שורש עניין הברית של הקב’’ה עם פינחס. אין ספק שהכהונה ניתנה לו בעד הריגת מעשה זמרי, ואין שום טעם להתנותה בעוד מעשה נוסף של השכנת שלום בין השבטים. פנחס עשה מעשה מיוחד. הוא כיפר על בני ישראל, ועל מעשה זה לכשעצמו הגיעה לו כהונה. ברם, כהונה זו הרי אינה סתם מתנה, מאחר והיא נצחית היא חייבת להינתן בצורה של ’ברית’, ומאחר שמעשה הקנאות הוא שזיכהו בכהונה, אם כן קיים החשש שפינחס חלילה ירד מדרגתו הרוחנית ושוב לא יהיה ראוי לה, כיצד אפשר לכרות עמו ברית ולהעניק לו מתנת נצח כזו בשל מעשיו, גדולים ומרוממים ככל שיהיו, כשסוף סוף המעשה הוא רגעי?
בשביל לזכות ל"ברית עולם", צריך היה פנחס להוכיח שלמעשהו יש תוקף והשפעה מעבר למעשה הקנאות עצמו ושהוא אכן הפך להיות "כהן" במהותו בצורה שאיננה מותנית במעשה זה או אחר, על זה בא אותו מעשה של השכנת שלום בין השבטים ומוכיח שפנחס אכן ראוי לכריתת ברית, מעשהו של הריגת זמרי אינו מעשה רגעי של רוח קנאות שעברה עליו. פנחס נוהג בדרך הכהונה גם כשבא לידיו מעשה של השכנת שלום, כאן מקבלים כל מעשיו של פנחס מימד אחר לגמרי, ובכך הוא זוכה שה’ יכרות עמו ברית שאינה תלויה עוד במעשיו.
להאמור מדוקדקת היטב לשון הפסוק. מתחילה הקב’’ה מבטיח ’הנני נותן לו את ברית שלום’ כלומר, שבשל מעשיו הוא זכאי כבר עכשיו לברית שלום, אבל עדיין לא ניתן לתרגם זאת בפועל, אלא רק לעתיד כשמעשיו יקבלו את המימד האמיתי במבחן הזמן, או אז יתכהן הוא וזרעו אחריו כלשון הפסוק בהמשך ההבטחה ’והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם’.