בחטא המרגלים עם ישראל מתקשה להאמין ביכולתו לנצח במלחמה על הארץ וכיבושה וזאת על אף שהקב"ה מבטיח להם זאת במפורש במדבר. הדברים מגיעים לידי כך שבפחדם ובתלונתם הם מציעים אף לוותר לגמרי על הגאולה וההצלה ולחזור למצרים:
'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה'
כלב ויהושע מנסים לשנות את דעתם, אך דבריהם נופלים על אוזניים ערלות: 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים'.
קטנות האמונה של עם ישראל מעוררת פליאה רבה, בייחוד בשלב זה. עם ישראל חווה על בשרו את כל נפלאות יציאת מצרים וקריעת ים סוף רק לפני מעט יותר משנה, ולאחר מכן זכו לגילוי שכינה אדיר במעמד הר סיני ולקירבה מיוחדת וקבועה מצד הקב"ה שדאג להם באופן תמידי 'כאשר ישא האומן את היונק'. ה' הוריד להם מן מן השמים, ומים מן הסלע. הגן עליהם בעמוד הענן והאיר להם את הדרך בעמוד אש. ובנוסף שמר עליהם מכל אויביהם ועזר להם לנצח את כל העומדים בדרכם. האם כל זה לא מספיק בשביל לטעת בליבם אמונה מוחלטת בכוחו של הקב"ה וברצונו לדאוג להם? מדוע כעת, לפני הכניסה לארץ, מביע עם ישראל חוסר אמונה עד כדי כך שעולה בדעתו לשוב מצריימה?!
יחסם של הגויים לעם ישראל
לפני שנבאר את הדברים נעיין בנקודה נוספת בפרשת המרגלים הדורשת הסבר. הקב"ה קוצף על עם ישראל, מעוניין להכותם בדבר ולהקים עם חדש, אך משה רבנו מעביר את רוע הגזרה כשהוא טוען לפני ה':
'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר'.
יש לדייק שאין זו תפילה אלא טיעון. משה רבינו איננו נופל לפני הקב"ה בתחנונים שירחם על עמו החוטא, אלא טוען לפניו טיעון שמצדיק לא לכלות את עם ישראל אלא להשאירם: 'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם… מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת… וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר', יש להבין מהי לב הטענה של משה שבגינה אכן מבטל הקב"ה את הגזרה וסולח לעם ישראל. מדוע דעתם של העמים חשובה כל כך, הלא לכאורה הם ממילא אינם מאמינים בה'?
כמו כן, התמיהה שהעלינו ביחס לעם ישראל מתעוררת גם ביחס לגויים. אמנם הגויים לא חוו את כוחו של הקב"ה בצורה קרובה כפי שחווה אותה עם ישראל, אך ניסי יציאת מצריים ושנות המדבר התפרסמו בעולם כולו וכפי שמעידה התורה 'שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן' (שמות טו, יד) מדוע אם כן יפרשו הגויים את מיתתם של עם ישראל בפתחה של ארץ ישראל כחוסר יכולת של הקב"ה?
הנהגת הטבע בארץ ישראל
העובדה שעם ישראל אינם מאמינים ביכולת של ה' להכניסם לארץ ישראל וטענת משה שגם הגויים יכולים לפקפק ביכולת זו, מלמדת שהכניסה לארץ וכיבושה היא אירוע ייחודי השונה באופן משמעותי מכל מה שאירע עד כה, עד כדי שאין להקיש מהניסים הגדולים שהתרחשו במדבר, לכניסה לארץ. צריכים אנו אפוא לעמוד על שורשה של ייחודיות זו וכך נוכל להבין את שאירע בפרשת המרגלים ואת תפילתו של משה רבינו.
נראה ששורש העניין נעוץ בשינוי המתרחש בהנהגת הקב"ה ביחס לעם ישראל עם הכניסה לארץ. ביציאת מצרים ובכל שנות המדבר היחסים בין עם ישראל והקב"ה היו ישירים וגלויים ולכן היו מעל ומעבר לגדרי הטבע; עם ישראל אוכל ושותה ישירות מידיו של הקב"ה וחווה ניסים גלויים מדי יום וכמו כן נענש באופן מיידי על חטאיו. כשהקשר מתקיים באופן זה משול עם ישראל לילד קטן הסמוך לגמרי על שולחן אביו והוא משגיח עליו ודואג לכל מחסורו.
אך בארץ ישראל הדברים אמורים להשתנות, עם ישראל נדרש להתבגר, לקום על רגליו ולנהל בעצמו את חייו הלאומיים מבחינה גשמית ורוחנית. אמנם, גם בארץ ישראל הקב"ה משגיח ודואג לעם ישראל אך באופן נסתר וטבעי, וזאת כדי לאפשר להם לכונן בעצמם ובבחירתם את חייהם באופן מיטבי על פי חוקי התורה. שינוי זה מתחיל כבר בסמוך לכניסה לארץ כאשר המן מפסיק לרדת כפי שמתואר ביהושע 'וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן' (יהושע ה, יב).
עם ישראל מבין אפוא שגם המלחמה על ארץ ישראל תתרחש באופן יותר טבעי וכפי שאכן התקיימו רוב המלחמות בארץ ישראל[1], והם יידרשו ללחום במלחמות אלו על כל המשתמע מכך. הבנה זו גורמת להם לחשש ולפיק ברכיים וכאשר הם מקבלים את המידע מהמרגלים על חוזקם של העמים היושבים בארץ ישראל הם מגיעים למסקנה ההגיונית כי אין ביכולתם לעשות זאת. הם לא מפקפקים ביכולת של ה' להכריע את כל העמים שבארץ ישראל, להטיל עליהם מכת ברד או לשלח בהם ערוב וחיות רעות. אך הם מבינים כעת שלא כך יתרחש כיבוש הארץ. לצורך הטלת מכות וסילוק הגויים שבארץ באופן ניסי לא נדרש לשלוח מרגלים, מרגלים נועדו על מנת לתכנן מלחמה [וכפי שבאי הארץ עשו מספר פעמים], הם יודעים שה' לא יעזוב אותם במלחמה זו ונצחונם מובטח, אך זה דורש מהם לפעול בדרך הטבע לעמוד באומץ כנגד האומות שבארץ, להילחם מלחמה טבעית ולהאמין שבתוך המרחב הטבעי של המלחמה תופיע ידו הנעלמת של הקב"ה ותסייע להם[2], זוהי איננה דרישה פשוטה, בוודאי עבור מי שלא נדרשו עד כה לכל מלחמה ומאמץ מצידם כאשר ראו כי כל תהליך ההכנעה של מצרים נעשה בתהליך ניסי, כעת נדרשים הם לממש את התפיסה והאמונה ביכולת של ה' לפעול בעולם גם בתוך מרחב הפעילות הגשמית ובזה עם ישראל התקשו.
חטא המרגלים
החשש של עם ישראל מובן בהחלט ובכל אופן בדבריהם ובגילויי הפחד שלהם הם חוטאים בחטא עמוק. חטאם אינו חוסר האמונה ביכולתו של הקב"ה בו הם מאמינים, אלא דווקא התלות המוגזמת אותה הם מפגינים בניסים ובהשגחתו הגלויה של הקב"ה. בכך הם חוטאים לתכלית המרכזית של יציאת מצרים והקמתו של עם ישראל שנוצר כדי לממש את דרך ה' ותורתו בעולם המעשה ובחיים הטבעיים הפשוטים. תכלית זו כרוכה בהכרח בצמצום של הניסים הגלויים ובהנהגה נסתרת יותר מצידו של הקב"ה. יציאת מצרים והמסע במדבר כוונו כולם להכין את עם ישראל לקראת מטרה מרכזית זו וברגע האמת עם ישראל לא היה מוכן לקחת אחריות ולקבל על עצמו את המשימה ומעדיף אפילו לחזור למצרים ולוותר על הכל. משול הדבר לילד קטן שלאחר שנות חינוכו בבית הוריו מסרב להתבגר ולצאת מהבית אל החיים על אתגריהם ומעדיף במקום זאת להיאחז בבית הוריו שם ימשיך לחיות באופן חסר אחריות לחלוטין.
הקב"ה כועס על עם ישראל ורוצה להשמיד אותם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
אין מדובר רק בעונש אלא שברגע הזה מתגלה לכאורה שכל אירועי יציאת מצרים ושנות הנדודים במדבר לא נשאו פרי במובן זה שעם ישראל לא התפתח ולא הצליח להכין את עצמו כדי לשאת את הבשורה הגדולה לה יועד. והסיבה לכך היא דווקא העובדה שהם נחשפו לכל ניסי יציאת מצרים שהרגילה אותם כי אינם צריכים לפעול בעצמם והכל צריך להתבצע בצורה ניסית, ולכן הקב"ה מציע למשה להקים עם אחר שלא חווה את אירועי יציאת מצרים והוא אשר יוכל לממש את תכליתה של יציאת מצרים.
ושמעו מצרים
על אף שמשה רבינו מבין את הסיבה לכך שה' רוצה לכלות חלילה את עם ישראל הוא מפציר בקב"ה שלא לעשות זאת כיון שעמי העולם יפרשו זאת כחוסר יכולת של הקב"ה להכניסם לארץ. יש לדייק בלשונו של משה שכאשר הוא פונה לה' הוא מזכיר את כל ניסי המדבר:
'וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר'.
לכאורה אם משה בא לטעון שהעמים לא יאמינו ביכולת של הקב"ה מדוע הוא שם בפיהם את הידיעה בדבר כל ניסי המדבר. לכאורה ידיעתם את הניסים הגדולים מחלישה את טענתו?
נראה אפוא שמסקנתם של הגויים קשורה אף היא ליחסים בין הנהגת הנס להנהגת הטבע האמורה לשרור בארץ ישראל. הגויים שיראו שעם ישראל לא נכנס בסופו של דבר לארץ ומת בפתחה יסיקו שהקב"ה הוא "אלוהי הניסים", כלומר, כאשר הקב"ה נוכח בעוצמה ובאופן ישיר הוא משפיע על העולם ורצונו מתממש אך כאשר הוא "מסתתר" והעולם מונהג בדרך הטבע אין לו יכולת להשפיע על העולם ולנהל אותו, מסקנה זו עולה דווקא מתוך הרושם הכביר שעשו ניסי המדבר על אומות העולם. ובמובן זה דומה אופן המחשבה של האומות לזה של בני ישראל שגם הם מתקשים לראות כיצד ישאר הקב"ה נוכח בתוכם בארץ ישראל כאשר לא ישגיח ולא יתערב בטבע באופן ישיר כפי שעשה זאת במדבר.
בטענה זו בדבר מסקנתם של אומות העולם מביא משה רבינו לפני הקב"ה את נזקקותם ותלותם של עם ישראל להנהגת הנס ובכך מעורר את רחמיו עליהם. ובמובן זה יש לדיון בין משה לקב"ה על גורל עם ישראל רובד גלוי ורובד סמוי. באופן פשוט משה טוען כלפי הקב"ה שכבוד ה' יפגע, אך באופן עמוק יותר ע"י טענה זו הוא מביא לפני ה' את תלותם העמוקה של עם ישראל בו ואומר לקב"ה שהסיבה לחטא המרגלים איננה כפירה בו ובכוחו אלא היא דווקא האמונה המוחלטת שלהם בו ובחסדיו והצורך העמוק שלהם בנוכחותו הישירה. על כן משה מבקש מה' שיפעל בי"ג מידות של רחמים[3] ויסלח לבני ישראל לפנים משורת הדין והקב"ה נענה:
וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם.
הקב"ה מתרצה שלא לכלות כעת את בני ישראל בבת אחת, אך נשבע כי אותם אלה שראו את ניסי מצרים לא יכנסו אל הארץ. המעיין בפסוקים יראה בבירור כי אין מדובר בעונש שכן במפורש נאמר קודם לכן כי ה' אומר למשה 'סלחתי כדברך' וכי אם הייתה סליחה מדוע עדיין מוטל עליהם עונש. אלא, כפי שביארנו, מי שראה מול עיניו את הניסים הגדולים של תהליך היציאה ממצרים יתקשה להחדיר לתודעתו את נוכחות ה' בתוך מרחב הטבע ולשם כך צריך לקום דור חדש שלא היה נוכח בתהליך הניסי והוא אשר יוכל לרשת את הארץ.
***
פרשת המרגלים מלמדת אותנו יסוד חשוב ששייך לענייני היומיום הן במובן האישי והן במובן הציבורי. כאנשים יראי שמים ומבקשי ה' אנו חפצים מטבע הדברים בקירבת ה' כמה שיותר ומצפים ומתפללים ליום שתגלה מלכותו עלינו. אך מפרשת המרגלים אנו למדים שיש להבחין בין בקשת קירבת ה' במובן חיובי וטוב, לבין בקשה לקירבת ה' שיסודה ברצון ילדותי להסיר אחריות מאתגרי החיים ובבריחה מהתמודדות עם שאלות החיים הארציים והפשוטים. כפי שלמדנו מהפרשה התגלות של הקב"ה איננה מבשרת על מציאות חדשה מעין גן עדן שבו האדם לא נדרש למאומה ופנוי לעסוק רק בעניינים רוחניים שברומו של עולם, אלא להפך, הקב"ה דורש מאיתנו לגדול ע"י הניסים ולבסוף להיות מסוגלים לקחת אחריות ולנהל בעצמנו את כל רבדי החיים לאור התורה ומצוותיה.
___________________