בסוף פרשתנו מצווה התורה על דינו של המגדף והמקלל את השם. הרקע לציווי הוא סיפור המריבה של בן האישה הישראלית שהתפתח לקללת ה':
'וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
משה רבינו לא יודע מה דינו של המגדף ולכן הניחו אותו במשמר עד שהורה להם ה' במפורש את דינו:
'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת'
בגמרא (סנהדרין עח:) מבואר 'שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לא', חוסר ידיעה זו בדינו של המגדף מעלה תמיהה, הרי כבר פורש דין המקלל אביו ואמו שהוא בסקילה, ואם כן הדברים ק"ו, וכי יתכן שהמקלל את הקב"ה יהיה קל יותר ממי שמקלל את אביו ואמו, מדוע לא היה משה יודע "אם הוא בן מיתה כלל ועיקר"?
מעבר לסיפור המגדף המובא בפרשה צריכים אנו לברר את עיקר דין המגדף שלהלכה נאמרו בו פרטי דינים המייחדים אותו משאר חייבי מיתות ב"ד; אין מהפכין בזכותו, ולפי דעת חכמים במשנה רק מגדף ועובד ע"ז שנלמד ממנו נתלים לאחר סקילתם. בנוסף, נאמר במגדף דין יחודי של סמיכת הידיים "והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם" (רמב"ם הלכות ע"ז ב, י), נראה אפוא שדין מיתת המגדף שונה במהותו מדיני מיתה אחרים, ויש לעמוד על שורשם של דברים.
עונשי התורה – הרתעה כפרה ופיצוי
להבנת הדברים עלינו לעמוד על הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס עונשי התורה. ככלל ניתן לומר שישנן שלוש תפיסות רווחות להבנת מטרת ענישת עבריינים. מטרה אחת היא שיפוי או פיצוי של הניזק על המעשה שנגרם, השניה היא יצירת הרתעה, למען יראו ויראו, והשלישית היא חינוך וכפרה לעבריין בעצמו, כלומר, בלי קשר לידיעת הציבור מהענישה יש מטרה לחנך את העבריין על ידי העונש ובכך הוא יכפר על מעשיו ויהפוך לאדם טוב יותר. אלו הן גישות המסבירות את המניע לענישה הקיים בעולם.
ואכן, בתורה אנו רואים עונשים מכל הסוגים האמורים, רוב עונשי הממון האמורים בתורה כתשלום נזק נועדו להשלים לניזק את החסרון או לפצותו על הנזק שנגרם לו. על חלק מעונשי המיתה נאמר במפורש 'למען ישמעו ויראו'. וחז"ל מלמדים אותנו שהמיתה גם מכפרת. כמו כן עיינו במאמרנו 'עין תחת עין ממון' שם הוכחנו מתוך הפסוקים כי תשלום הממון הבא בעקבות מעשה החבלה ע"פ חז"ל המפרשים את הפסוק 'עין תחת עין – ממון' נועד לחנך את החובל ולהורות לו על ידי תשלום הממון את חומרת מעשיו. ישנם גם מקומות בהם התורה מנמקת את עונש ההריגה 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים יז ז).
אך על איזה סוג ענישה נמנה עונשו של המגדף? לכאורה הוא איננו מתאים לאף אחד מקטגוריות הענישה המקובלות. מיתתו ודאי אינה 'מפצה' על עבירתו החמורה, לא נאמר בו "למען ישמעו ויראו" או 'ובערת הרע מקרבך' והעובדה שתולים אותו ומתנערים ממנו לפני מותו מלמדת שמיתתו איננה מכפרת עליו, מה היא אם כן מטרת עונש המוות של המגדף?
נקמה
אם נתבונן הרי שישנו עוד סוג אחד של ענישה והוא הנקמה. בפשטות הנקמה נתפסת כדבר שלילי. לכאורה היא רגש מתפרץ ולא רציונלי והיא איננה שואפת לתקן דבר, האם יתכן שהתורה מצווה על עונש מוות כנקמה?
נראה שהתשובה היא חיובית. נקמה היא דבר שלילי רק בנוגע ליחסים שבין בני אדם, אז האדם נדרש למחול על כבודו ולא לתבוע את עלבונו באופן שיקוב הדין את ההר. אך כאשר מדובר בכבוד המקום, הרי שתביעת נקם היא דבר חיובי. אחד מתאריו של הקב"ה הוא "אל קנא ונוקם" ודוד המלך מעיד על ה' שהוא "אל נקמות" (תהילים צד) זאת משום שבשונה מכבוד האדם שעשוי להיות עניין אנוכי, הרי שכבוד ה' הוא דבר מוחלט. וחילולו פירושו רמיסה של ערכי הקדושה והצדק של הקב"ה בעולם, לכן הקב"ה תובע את את כבודו ונוקם במי שמחלל אותו ואף אנו נדרשים לתבוע את כבודו של הקב"ה. כך מורה הקב"ה למשה 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים' (במדבר לא, א).
מטרת הנקמה היא "להשיב את הכבוד" ע"י ביטוי התקוממות וחוסר הסכמה לחילול שנעשה, כשזה נעשה להשבת כבודו של אדם זהו דבר פסול אך כשמדובר בכבוד ה' חוסר תגובה איננו מבטא ענווה ואצילות נפש אלא אדישות ואף עשוי להראות כהסכמה שבשתיקה, לכן השבת הכבוד ע"י הנקמה היא הכרחית ונדרשת.
קנאת ה'
נראה שהעונש של המגדף מבוסס על רעיון זה של השבת כבוד ה', ומעתה נבין מדוע משה רבינו לא ידע מה דינו. משה הבין שחטאו של המגדף כבד מחטא רגיל אבל דווקא משום כך לא ידע כיצד לנהוג בו. כאמור, כל העונשים האחרים מבוססים על עיקרון של הרתעה, כפרה או תיקון הנזק, אך במקרה זה עוון המגדף גדול מנשוא עד כדי כך שהוא איננו נכלל בסוגי העונשים הידועים, לכן לא ידע משה מה לעשות בו וחיכה שהקב"ה יורה את דינו. הקב"ה מורה שדינו של המגדף להיסקל ובכך מחדש סוג חדש של מיתת ב"ד שעניינו הוא כאמור קנאות לכבוד ה' ונקמה, אין זה דין מוות רגיל ולכן דיני המגדף שונים כפי שראינו, לא מהפכים בזכותו, תולין אותו בכדי לבזותו כנגד מה שביזה את כבוד ה' וע"י סמיכת הידיים אנו מתנערים ממנו וממעשיו. אופן ביצוע גזר דינו של המגדף עולה אפוא מתוך מהות העונש שמושת עליו שתכליתו, כאמור, נקמה וקנאות לכבוד ה'.
צלם אלוקים
לאור הדברים נוכל להבין גם עניין נוסף. פרשת "עין תחת עין" נאמרת תוך כדי הציווי על דינו של המגדף באופן המעורר תהייה, מדוע התורה מורה על דין זה תוך כדי סיפור המעשה על המגדף ודינו?
נראה שלאור דברינו אפשר לתת טעם בסמיכות הדברים. כפי שאמרנו כאשר מדובר בנזקים של אדם כלפי חבירו נדרש האדם למחול על כבודו ולא לנקום, דרישה זו טמונה בדברי חז"ל שעקרו את המשמעות הפשוטה של הכתוב ודרשו "עין תחת עין ממון". אך העובדה שהתורה התנסחה באופן המשתמע כ"עין תחת עין ממש" מלמדת שבאופן עקרוני יש ממש בתביעת הנקמה גם כאשר מדובר באדם, ומן הסמיכות לדין המגדף אנו יכולים להבין מדוע. ע"י סמיכות הפרשות התורה קושרת בין כבודו של הקב"ה לכבודו של האדם ומלמדת אותנו שהאדם הוא צלם אלוקים וקיומו איננו מייצג רק את עצמו אלא גם את כבוד ה', זאת הסיבה שהוא מחויב לנהוג במהלך חייו בצדק וקדושה, ומסיבה זו אסור גם לפגוע בכבודו, בגופו ובחייו, וכאשר נפגע כבודו של אדם עולה הדרישה להשבת הכבוד כפי שהיא עולה בכבוד ה'. דרישה זו מומרת למעשה בתשלום ממוני, אך אנו למדים על התוכן המהותי של התביעה על הפגיעה באדם מהניסוח "נפש תחת נפש, עין תחת עין" הסמוך לדין הסקילה הנאמר במגדף שעניינו כאמור, השבת כבוד ה' ע"י נקמה.
***
עונשו של המגדף מלמדנו על הדרישה מאיתנו לפעול לקידוש שם ה' בעולם ואף למחות על חילול שם שמים כאשר הוא מתרחש. הסמיכות לפרשת החובל בחברו והניסוח 'עין תחת עין' מלמדים אותנו גם על העירוב שבין ענייני בין אדם לחבירו לעניינים שבין אדם למקום. צריכים אנו להיות זהירים על כבוד המקום ולזעוק על חילול שם שמים, אך בה במידה שומה עלינו גם לתת את הדעת על הפגיעה בכבוד אדם אחר שגם בה יש בבחינת פגיעה בכבוד ה'.