מראות הצובאות
בפרשתנו נמסרו הציווים אודות הכיור, אופן עשייתו ודרכי עבודתו, כאן המקום ללמוד לעומק עניינים אלה;
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמות לח ח)
רש’’י מביא את דברי המדרש בהם מבוארת משמעות המילה 'צובאות', המדרש מביא על כך את הדין ודברים שהיה למשה עם הקב’’ה בעניין זה:
בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, וכו'.
מדברי המדרש עולה שהכיור נעשה מחומר גלם שאפשר לדרוש אותו לשבח ולגנאי. משה רבינו מואס במראות כי הן עשויות ליצר הרע ומביאות לחטא, והקב’’ה לעומתו בוחר במראות לשמש בקודש, כאומר: אדרבה, אותו החומר שבמקורו משמש לחטא ובנות ישראל לקחו אותו כדי לשמש למטרה הקדושה והנעלית של ריבוי צבאות ישראל, הוא חביב על הקב’’ה באופן מיוחד ונבחר להיות הכלי שעל ידו מתקדשים לעבודת השם.
נראה גם כי שני הצדדים, השבח והגנאי אינם מבטלים האחד את השני. והכיור העשוי מהמראות ממשיך בקיומו לגלם את שני ההיבטים הללו. מצד אחד הפן העשוי לקרב אל החטא ומצד שני את השימוש באותו פן בדיוק לשם שמים והכנסתו אל הקדושה.
אלא שיש להתבונן מדוע דווקא הכיור הוא זה שנעשה מאותן מראות? מהי מהות עבודת הכיור ומהי השייכות שיש בין עבודת הכיור למראות הצבאות ולאופיין כפי שהוא מבואר במדרש?
הרחיצה כהכנה לעבודה
הכיור משמש לקידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים לפני העבודה, הצורך בקידוש ידיים ורגלים לפני העבודה הוא, בפשטות, מפני הלכלוך שעשוי לדבוק בהם ולטנף את המשכן וכדברי הרמב"ן: "הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידיים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור" (ל' י"ט), אמנם ברור שגם כהן שיודע שידיו ורגליו אינן מלוכלכות חייב ברחיצתן לפני העבודה, ובודאי שלפעולת הרחיצה ישנו רובד נוסף של היטהרות והתקדשות שתפקידה הוא להעביר את הכהן מעולם החול אל עולם הקודש. בדומה לרחיצות של קידוש הידיים והרגליים הכהן שוהה לפני כניסתו לשרת בקודש ומנקה את עצמו. הכניסה אל המקדש, אפילו אצל כהן זקן ורגיל, אינה נעשית בהיסח הדעת וכלאחר יד, אלא בכל פעם ופעם נדרש הכהן לשהות ולהכין את עצמו כדי להיות ראוי לבוא אל הקודש פנימה.
זאת משמעות המילה 'קידוש' ידים ורגלים, לשון 'קידוש' מורה על הפרשה והבדלה, הכהן מבדיל את עצמו ואת מעשיו מחיי החולין שבהם היה קודם לכן, ובכך מכין את עצמו להיות ראוי לפעולות שאותן יבצע בבית המקדש כשהוא במצב אחר, מרומם ורוחני יותר.
המראות – הכנה דרך ההתבוננות
כאמור, הכיור הוא כלי המבטא את הצורך בהתקדשות ובהיטהרות לפני העבודה במקדש, את הצורך לעצור את שטף החיים, להבדיל ולקדש את מה שיבוא מכאן ואילך. כעת נוכל להבין את תפקידן של המראות הצובאות. המראה משקפת לאדם את עצמו. היא מספקת לאדם אפשרות לעמוד ולבחון את עצמו. כשהאדם עומד מול המראה הוא בעצם 'יוצא מתוך עצמו' ובוחן את עצמו מבחוץ. ודאי שהבטה זו, בעיקרה, היא חיצונית, אך יש בה גם מימד של התבוננות עמוקה יותר והיא – ההסתכלות וההתבוננות אל הלב פנימה. כשהאדם מתבונן במבט מעמיק בדמותו המשתקפת אל מול עיניו, הוא בודק את עצמו ומחשב את דרכיו; הוא שואל את עצמו על מצבו הרוחני ועל דרך חייו, האם הוא צועד בדרך הנכונה או שמא בלי משים הוא חלילה סטה מהדרך, והיכן הוא נמצא ביחס לתפקידו ותכליתו בחיים.
נראה שזהו עומק הקשר בין המראות לבין קידוש הידיים והרגליים ובשל כך נבחרו המראות לשמש בכיור דווקא. כפי שכבר אמרנו, תפקידה של הרחיצה לפני העבודה אינו מתמצה רק בהסרת הלכלוך, יש לה גם תפקיד רוחני ונפשי בהכנת הכהן לביאה אל המקדש ובהעברתו ממרחבי החול אל הקודש פנימה. כאשר בתהליך הרחיצה עומד הכהן מול דמותו המשתקפת במראה שבכיור, אזי ההשתקפות יחד עם הרחיצה יוצרות תהליך של הכנה מושלמת לבוא אל הקודש. זהו תהליך שבו הכהן מקדש את עצמו ברחיצה, ובד בבד מכוון את ליבו ורעיוניו להיות ראוי לעמוד לפני ה'.
המראות – מהמקום הנמוך ביותר אל המקום הגבוה ביותר
אך ההתבוננות הזו במראה שני צדדים לה, כפי שמובא במדרש הנ’’ל שמשה רבינו בתחילה מאס במראות הצובאות מפאת השימוש בהם, ואכן במובן הפשוט ההבטה במראה מהווה את הרובד של התבוננות ובדיקת החיצוניות, הסתכלות זו שייכת ביסודה ל'חטא' וכפי שמספרת הגמרא על אותו נער יפה תואר שכאשר השתקפה לו בבואתו במי המעיין פחז עליו יצרו וביקש לטורדו מן העולם (נזיר ד, ב), ובשל כך משה רבינו לא היה מעוניין מלכתחילה לקבל את המראות כתרומה לבניין המשכן לשמש בקודש.
לכשנתבונן, נראה שגם בתשובתו של הקב"ה למשה אין שלילה גורפת של הטענה הזו. הקב’’ה מסכים עמו שאכן יש במראה את השימוש לחטא, אך הקב"ה אומר למשה שאף על פי כן עליו לקבל את המראות למשכן, ומראה בכך מקום למשה לקחת את אותן מראות שיש בהן צד חטא אל צד הקדושה והתכלית הרצויה, וכשם שבנות ישראל עשו כך במצרים ורתמו את השימוש במראה לצורך תכלית חשובה, כך יוכלו הכהנים להשתמש במראות להתבוננות מקדשת ולא להיפך.
***
הציווי על עשיית הכיור מהמראות הצובאות יש בו מוסר השכל חשוב ביותר; ההתקדשות הנדרשת מן הכהן הבא אל העבודה אינה מסתיימת בנקיון ידיו ורגליו מן הזוהמה, אלא עוסקת בעצירה מחיי החולין, ובהבדלה והתרוממות לקראת העבודה אליה הוא נכנס. הכנה זו כוללת את הרחיצה, ובד בבד יחד עם הרחיצה הכהן מביט ומתבונן על עצמו ועל מעשיו. להתבוננות זו נבחרו דווקא המראות הצובאות, המסמלות את הצורך של האדם להתבונן על חייו ועל מעשיו ומסמלות גם את קידוש הגשם והעלאתו מהמקום הנמוך ביותר, אל שיא הקדושה.
ראשיתה של הדרך שבה הכהן מקדש את עבודתו והדרך שבה יוכל האדם לקדש את חייו ואת מעשיו נעוצה בכך שהוא עוצר את שטף החיים ומפנה את עצמו להביט על עצמו ואל מעשיו. להתבונן כיצד הוא רואה את עצמו ואת חייו, וכיצד כל אלה מכוונים אל התכלית הנרצית. העצירה משטף החיים וההתבוננות בה האדם מעמיד את עצמו ואת מעשיו אל מול המראה, חשיבות עצומה יש לה בבניין קומתו הרוחנית של האדם והיא הפתח לאדם לקדש ולרומם את חייו.