לאחר חטא העגל הקב"ה מתרצה לבקשת משה שלא לכלות את עם ישראל, אך מלווה לזה בשורה קשה של הפסקת השראת השכינה הקבועה בישראל, ותחת זאת מלאך נמסר להם ללכת לפניהם:
'וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ … כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ'.
וכך מצטווה משה לאמר לישראל:
'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ'
ולאחר מכן מוסיף הקב"ה ציווי נוסף מעבר לבשורה הקשה על סילוק השכינה:
'וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב'
עם ישראל מצווה להוריד את "עדיו" מעליו. עניין זה אינו מובן בתוך פשט הפסוק, מהו העדי של בני ישראל? ומדוע בעקבות חטא העגל בא הציווי להורידם?
כך ביארו חז"ל את הדברים במדרש:
"באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם והייתי מוסר לכל אחד ואחד מכם ב' מלאכים, אחד חוגרו זיינו [חרב] ואחד נותן עטרה בראשו, רבי יהודה דצפרין אמר זונים [חגורות] אסר להם, ורבי סימאי אומר פורפירא [בגדים יפים ומיוחדים] הלבישן ושם המפורש חקוק עליו, וכל הימים שהיה בידם לא היה דבר רע נוגע בהם ולא מלאך המות ולא דבר אחר, וכיון שחטאו אמר להם משה ועתה הורד עדיך". (במדבר רבה טז, כד)
חז"ל מספרים אפוא שבזמן מתן תורה היו בני ישראל בדרגה גבוהה כל כך עד שכל רע לא היה יכול לפגוע בהם ואף מלאך המוות לא היה יכול להרע להם, את הדרגה הנשגבה הזו הם השיגו דרך שלושה דברים שהוענקו להם ע"י מלאכי השרת. א. עטרה בראשם ב. חרב ג. בגדים מיוחדים, שחקוק בהם שם המפורש, ולפי המדרש בעקבות חטאם נדרשו בני ישראל להסיר מהם את אותם דברים ובכך למעשה לרדת מדרגתם.
עטרה חרב ובגדים
דברי חז"ל הללו דורשים העמקה והתבוננות; העטרה, החרב והבגדים המיוחדים מסמלים, כל אחד בפני עצמו, חלק מתוך רעיון רחב שעלינו לרדת לעומקו. ע"י התיאורים הציוריים הללו מבטאים חז"ל את המהפך שהתרחש בדרגתם הרוחנית של עם ישראל מלפני חטא העגל למצבם אחריו. את רום מדרגתם של עם ישראל בשעת מתן תורה הם מחלקים שלושה רבדים:
נתינת העטרה [או הכתרים בלשון הגמ' שבת פח, א] מייצגת את ההתעלות ברובד ה'דעת'. דעתו של כל אחד ואחד מישראל התעלתה לגבהים נשגבים וכך הם זכו להשיג השגות עמוקות, להכיל את התגלות ה' ולהבין באופן העמוק ביותר את התורה שניתנה להם.
חגירת החרב שעליה חקוק שם ה' מסמלת את רובד הנפש הכולל גם את מכלול יצריו של האדם. החרב החקוקה בשם ה' העניקה לכל איש ישראל יכולת לכוון את כל רגשותיו ויצריו לעבודת ה' ולנצח את יצריו הנמוכים המסיטים אותו מהדבקות המוחלטת בה' ובתורתו.
הבגדים המיוחדים מבטאים את קומתם השלמה של עם ישראל בשעת מתן תורה, הבגד עוטף את כל גופו של האדם ומסמן בכך שמכלול קומת האדם מכוונת לה' בצורה השלמה ביותר.
המשמעות העולה משלושת הדברים הללו היא שכל אחד מישראל הגיע בשעת מתן תורה לרמה רוחנית גבוהה ביותר הכוללת את כל קומת האדם, מהחלק השכלי והנפשי ועד הגופני, וכולם היו מכוונים באופן מוחלט לקראת המפגש עם הקב"ה וקבלת התורה.
כתוצאה מכך 'כל הימים שהיה בידם לא היה דבר רע נוגע בהם ולא מלאך המות ולא דבר אחר' דברים אלה אינם נאמרים כ'שכר' על מעשיהם, אלא היה זה פועל יוצא של המצב הרוחני שלהם, הם היו דבוקים כל כך בקב"ה, וכתוצאה מכך לא שלט בהם מלאך המוות.
'הורד עדייך מעליך'
ביארנו על פי דברי חז"ל את משמעות 'עדיו' של עם ישראל, אך כעת נידרש להסביר מדוע לאחר חטא העגל נדרשים בני ישראל 'להוריד' את עדים, מה משמעותה של אותה הורדה ומדוע דבר זה זוכה להתייחסות מיוחדת של הקב"ה בעקבות חטא העגל.
ראשית עלינו לשלול את האפשרות שמדובר בעונש הניתן להם כגמול על חטאם שכן, מפשטות המקראות נראה שהעונש כבר ניתן להם קודם לכן כאשר משה מצווה את בני לוי (לעיל לב, כז), 'שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ' ולאחר מכן הקב"ה מכה אותם שוב (שם לה) 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן'. מהו אם כן ההסבר בציווי האמור כאן על הורדת עדיים של בני ישראל?
איתערותא דלעילא ואיתערותא דלתתא
נראה שביאור הדבר קשור ביסוד חשוב בעבודת ה', כאשר התעלותו של האדם התרחשה בבת אחת ע"י השראה חד פעמית ששרתה עליו מלמעלה, הרי שכשם שקל לקנותה כך קל לאבדה, הדרגה הגבוהה לה זכה אינה הופכת לחלק ממנו ולכן עלולה להיווצר חוסר הלימה בין דרגתו הגבוהה לאופן התנהגותו המעשית, כך קרה בחטא העגל. במקרה כזה הופכת הדרגה הגבוהה לרועץ ומעכבת את התפתחותו הרוחנית של האדם. דרגתו הרוחנית והשגותיו של האדם צריכות להיקנות על ידו בתהליך מתמשך ועמוק אותו הוא עושה בתוך עצמו, מתוך מאמץ והתרוממות מלמטה למעלה. זאת על אף שדרך זו כרוכה מן הסתם בנפילות לא מעטות וככל הנראה לא יזכה על ידה לאותה דרגה נשגבה לה יזכה בדרך השניה, אך זהו האופן הנכון יותר שבו האדם רוכש וקונה בקניני אמת את הרמה הרוחנית שלו באופן עצמי ועמוק כפי שהיא חובתו בעולמו.
זו היא אפוא הסיבה שבגינה נדרשים בני ישראל להוריד את עדיים ולהחזיר את כלי הקודש שהוענקו להם במעמד הר סיני. הדרגה הגבוהה לה זכה עם ישראל במתן תורה הייתה הכרחית כדי שיוכלו להכיל את עוצמתו וכדי שיוכלו לקבל את התורה, לכן הם זכו ברגע אחד לאתערותא דלעילא, להשראה של רוח ה' ששרתה עליהם מלמעלה, יתכן שהם היו יכולים לנצל את אותה התעוררות ששרתה עליהם ולדבוק בה, אך משעה שחטאו הוכיחו שהם לא ראויים לה, ולכן מעבר לעצם החטא ועונשו גם נשללת מהם הדרגה הגבוהה לה זכו והם מצווים לחזור ולעבוד את ה' בדרך הרגילה, זו הקשה אך הנכונה יותר, וכך יזכו לקרבת ה' שתהיה שורשית יותר ומחוברת לעצמיותם.
***
אנו למדים מפרשה זו לקח חשוב בדרכי עבודת ה'. קפיצה מהירה אל חיים רוחניים גבוהים אינה מעניקה קניין קבוע בנפש האדם ואינה מבטיחה התמדה בדרגות אלו, התנתקות חדה מרבדי החיים הפשוטים עלולה להוות מכשול להתקדמות רוחנית ברת קיימא, לכן את בניין האישיות הרוחנית יש לבנות עקב בצד אגודל מתוך החיים והנוכחות בעולם המעשה, רק כך יכול האדם לצמוח ולהתעלות.