המלכת ה' בעולם
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים (ראש השנה,א א').
על אף שהתורה לא ציינה במפורש משמעות זו של החג, לימדו אותנו חז"ל שבראש השנה, עומדים אנחנו למשפט על מעשינו בשנה החולפת ונכתבים לשבט או לחסד לשנה הבאה. ומשכך עומדים אנו בימים אלו בתפילה, ומבקשים באימה ויראה להיכתב בספר החיים ולזכות לשנה טובה ומתוקה. אמנם, עיון בתוכן התפילות של ראש השנה דורש התבוננות. מטבע הדברים היה מתבקש לכאורה שהיות ואנו נידונים בימים אלו למשפט כבני מרון, אזי התפילות תעסוקנה בבקשת סליחה על העבר ובקשה ותחנונים על העתיד, ועל בני חיי ומזוני. אך בפועל, במקום לבקש ולהתפלל בראש השנה על חיים, בריאות ופרנסה, אין אנו מתפללים אלא על המלכת ה' בעולם – גילוי שם ה' באומות העולם ותיקון העולם במלכות שד-י.
כך בברכת קדושת השם אנו מבקשים:
'וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת, לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
וכך גם בברכת המלכויות:
'מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּו, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּו, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו, ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה'.
בתפילות אלו אנו מבקשים את הכרת מלכות ה' בעולם כולו, כאשר המילה "כל" החוזרת שוב ושוב בברכת המלכויות, מדגישה ביתר שאת שעניינה של התפילה נסוב על כל העולם ולא רק על עם ישראל.
מדוע אפוא במרכז התפילה של ראש השנה עומדת הבקשה על העולם כולו, על הגויים ואפילו על שאר היצורים, והאם וכיצד מתקשר עניין זה לכך שראש השנה הוא יום הדין ובו אנו נשפטים על מעשינו ונכתבים לחיים ולמוות?
עם לבדד ישכון
נראה שבכדי לרדת לשורש העניין יש להעמיק ולברר מהו היחס העקרוני של התורה להפצת אמונת ישראל ותורתה בשאר האומות? ובעניין זה ישנה לכאורה מעין סתירה. בעוד שבתפילות ר"ה כאמור נראה שהמלכת ה' על אומות העולם והפצתה של אמונת ישראל בעולם הוא עניין מרכזי וחשוב מאין כמותו, בפועל אנו ממעטים לעסוק בנושא זה ולא נוקטים אף פעולה מעשית שתוכל לסייע בנידון. וזאת לכאורה מהסיבה הפשוטה שלא צווינו בתורה על קירוב הגויים ואף להיפך, אמונים אנו על התפיסה שעם לבדד ישכון. עם ישראל מתבדל משאר האומות ואפילו על הגרים אומרים חז"ל (יבמות מז:) שהם קשים לישראל כספחת. מהו אם כן היחס הנכון לעניין?
העובדה שעם ישראל אינו מצווה ואינו עוסק בפועל בהפצת אמונתו ותורתו לכלל העולם היא תופעה נדירה ביחס לדתות ואידיאולוגיות גדולות אחרות שהצד השווה שבכולן הוא הרצון להפיץ את אמונתם לכמה שיותר חלקים מהעולם ורובן ככולן משקיעות מאמץ גדול לכבוש את ליבותיהם של בני האדם. חלקם הסתפקו בהשפעה ובשכנוע בדרכי נועם, וחלקם אף עשו זאת בכוח הזרוע, כשהם כופים את דעותיהם ואמונתם על העמים המקומיים בשיטות שונות ומשונות.
ניתן גם להבין את שורשה של תופעה זו. כאשר חש האדם באמת פנימית שממלאת אותו מבחינה רוחנית ומעניקה לו תמונת עולם מסודרת, שאף מדריכה אותו מבחינה מוסרית, הרי שחדוות הגילוי מולידה תשוקה אדירה לשתף את הבשורה ולהפיצה. וכמו כן מובן מאליו שכאשר אדם נתקל בהתנהגות אנושית הסותרת את אמונתו ופוגעת בה הרי שהוא יכריז מלחמה על אותה התנהגות.
היהדות, להבדיל, מעולם לא יצאה למלחמות דת, וכלשון הרמב"ם:
"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות[1]" (הלכות מלכים, ח י).
ואף הפצה בדרכי נועם בקרב אומות העולם נתקשה למצוא בהיסטוריה של עם ישראל. אכן, יש להתבונן מדוע באמת לא נצטווינו על הפצת האמונה בעיקרי הדת? וכי בעם ישראל לא מתקיימת התשוקה לשתף את כלל העולם בגילויים הנוראים שהתגלו לו ובאמת הנשגבה שלה זכה להיחשף? האם אין בכך ערך שהעולם כולו יכיר במלכות ה' ויעבוד אותו? והלא על כך כל תפילותינו בראש השנה ואף בכל יום מזכירים אנו בתפילת עלינו לשבח 'יכירו וידעו כל יושב תבל' וכו', מדוע אם כן איננו פועלים כלל במישור המלכת ה' בעולם?
מלוך על כל העולם כולו בכבודך
עיון בפרשות הראשונות של בראשית מורה שכוונת הבריאה הראשונית מכוונת לכלל האנושות. כשגם לאחר שהקב"ה בוחר באברהם אבינו הוא מכנה אותו "אב המון גויים". אך נראה כי היהדות מתייחדת בדרך שאותה היא מתווה למימוש תיקון העולם בפועל. כשבשונה מדתות אחרות היא לא מפקידה את מימושה השלם של תכלית הבריאה בידי האדם אלא משאירה זאת בידי הקב"ה.
את זאת אנו למדים גם מתפילות ראש השנה:
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ.
בתפילה זו ניתן לראות בבירור שאין אנו מכריזים על ביצוע פעולה כזאת או אחרת להשלמת תכלית הבריאה ובמקום זאת אנו פונים להקב"ה בבקשה שהוא זה שבכוחו האינסופי יפעל לתיקון העולם השלם ויופיע ויתנשא על כל יושבי ארץ וימלוך על העולם כולו.
אכן, צריכים אנו להסביר מדוע תיקון העולם לא ניתן בידינו אלא בידי הקב"ה.
תיקון העולם בידי מי?
הסיבה לכך היא, שכדי להביא לתיקון השלם ולפעול למימושו דרושה היכולת להכיל ולהבין את התוכנית הכללית של הבריאה כולה מראשיתה ועד סוף כל הדורות. יכולת זו היא יכולת אלוקית במהותה וכפי שנאמר בברכת הזיכרונות 'אַתָּה זוכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל וְגַם כָּל הַיְצוּר לא נִכְחַד מִמֶּךָּ, הַכּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ, צופֶה וּמַבִּיט עַד סוף כָּל הַדּורות'.
לאדם, לעומת זאת, לעולם ישנה רק זוית ראיה חלקית ומוגבלת שמתוכה הוא רואה את המציאות ושופט אותה. לכן לא מטילה התורה משימה זו של תיקון העולם על כתפיו הדלות של האדם שאיננו ראוי ואיננו מסוגל לכך.
לא זו אף זו, לקיחת תפקיד זה ע"י האדם עלולה אף להוביל לעשיית עוול, לרצח ולשחיתות שיובילו לחורבן עולם במקום לתיקונו. כך אפשר להיווכח שבדתות אחרות, גם אלה שבעיקרן מבוססות על חמלה, רחמים וצדק, הובילה קיום מצוות הפצת הדת למלחמות אכזריות ועקובות מדם ולמעגלים בלתי נגמרים של רצח והרס. הסיבה שבגינה אם האדם יקח על עצמו 'תיקון עולם' הוא עלול לגרום הרס וחורבן היא מכיוון שכאשר אדם מרהיב עוז ומתיימר לחרוג מהמקום שהועיד לו הקב"ה בתוכנית הבריאה ולאחוז בתוכנית השלמה והאינסופית של הבריאה, הרי שהוא יוצר זהות בינו לבין האמת שבהפצתה הוא עוסק, ומעתה מיטשטש הגבול בין מלחמה על האמת עבורה הוא נלחם למלחמה עבור עצמו וכבודו. זהו טבעו של האדם ולכן מותירה היהדות את תפקיד תיקון העולם בשלימות בידי שמים.
אפשר להבין אם כן, שהעובדה שלא הצטווינו בתורתנו על הפצת האמונה בקרב כל האומות לא מצביעה על כך שהתורה לא מעוניינת בכך, אלא שהתורה בחכמתה מחנכת אותנו לדעת את מקומנו, ומועידה לנו כבני אדם את החובה היומיומית לחיות את חיינו לאור ערכי התורה ומצוותיה, אך אל לנו לכבוש בגאווה את המבט האלוקי ולנסות להחיש את הקץ ולדרוש במה שלמעלה מאיתנו. דבר זה הוא בידיו של הקב"ה שבו אנו בוטחים ועליו אנו סמוכים שיוביל את הבריאה לתיקונה השלם.
המלכת ה' בעולם ביום הרת עולם
מעתה, נוכל להבין את עניין התפילה על הכרת מלכות השם ע’’י כל באי עולם דווקא בראש השנה, ואת הקשר ליום הדין. במהלך השנה, כאמור, איננו מתעלים למרחב נשגב זה של תכלית הבריאה ותיקון העולם. זהו מרחב אלוקי שנמצא מעבר להשגתינו ופעולותינו, אך ראש השנה הוא 'יום הרת עולם', יום שבו העולם נסקר ע"י הקב"ה תחת שאלת היחס בין כוונת הבריאה למימושה. זהו שורשו של הדין והמשפט המתקיים בראש השנה, כאשר הקב"ה יושב בכיסא דין ובוחן את ההתאמה בין התוכנית העקרונית שעלתה במחשבה לפניו לבין מימושה בפועל.
בשעת בחינה נוקבת זו אנו מתכנסים בבתי הכנסיות ומתפללים על מלכות ה' ועל תיקון העולם במלכות שד-י. איננו מצהירים כי נפעל לפרסום שם ה' בעולם אך אנו מבקשים על כך מהקב’’ה, ובכך שאנו מבקשים ומתחננים על המלכת ה' בעולם כולו אנו מקשרים את עצמנו עם מטרת הבריאה ותכליתה ומראים להקב"ה את השתייכותנו לתכליתה הנשגבת של הבריאה כולה. ומתוך כך אנו מבקשים להמשיך ולהיות חלק מתהליך התיקון גם בשנה הבאה עלינו לטובה – 'למענך א-להים חיים'. ובכך לזכות לחיים ארוכים ולכתיבה וחתימה טובה.
___________
[1] ולא זו בלבד להפכם לשומרי תרי"ג אפילו לא נצטוינו על הפיכתם לשומרי ז' מצוות, שכן לא מצינו מלכים כשרים ותקיפים שבישראל שיצאו למלחמה באומות כדי שיקיימו ז' מצוות. ואף שבהמשך דברי הרמב"ם משמע שכופין על ז' מצוות שכתב 'וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג', לכאורה פשוט שהוא רק באומות שנכבשו, וכמבואר בדבריו בפרק ו' שאף ז' עממין שבארץ ישראל 'שאם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס', אך זה רק באופן שנלחמו בהם מסיבה אחרת כגון שם לכיבוש הארץ או שהצירו את ישראל אך כאמור לא מצינו שיוצצאים ישראל למלחמה בשביל להפוך את אנשי העיר לשומרי ז' מצוות ובודאי שלא מצאנו בתרי"ג מצוות כמבואר ברמב"ם במצוטט .