המצה

עשרת המכות וכל התרחשויות המופלאות שהיו במצרים מכוונות כולן אל המטרה הגדולה – הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם סגולה. זהו הרגע הגדול בו יוצאים בני ישראל ממצרים והופכים מאומת עבדים לעם הנבחר.

מעתה יציאת מצרים אינה רק סיפור ההצלה של עם ישראל מעבדות מצרים אלא סיפור כינונו של העם כעם סגולה, ומעתה מצוות רבות יכוונו אל זכרונו של הרגע הזה – 'זכר ליציאת מצרים',

כך מתוארת יציאת מצרים בפסוקים:

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:  וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:…  וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:  וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

קריאת הפסוקים לכשעצמה כבר מעלה תמיהה, במקום שעצם האירוע הפלאי הזה בה אומה של עבדים יוצאת מתחת יד האימפריה הגדולה מצרים על אפו ועל חמתו של פרעה תוך כדי שידוד מערכות הטבע באותות ומופתים שלא היו כמותם מעולם – ימצא ביטוי מרכזי בזכרון הנס לדורות, אנו מוצאים שפרט מסוים הנראה שולי לכאורה, מודגש במיוחד בתיאור יציאת מצרים – 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם'. הנושא המתואר בפסוקים הוא שהעם יוצא בחפזון וללא שהות להכנת לחם כדבעי, ולכן הם אוכלים מצות.

אין השאלה רק על לשון המקרא, שכן, אופן יציאתם ממצרים בחיפזון הפך להיות הסמל של היציאה כולה ושורשה של מצוות מצה שנצטווינו בה בחג הפסח:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

גם באמירת ההגדה אנו מדגישים זאת במיוחד:

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ…

כיצד יתכן הדבר שאין אנו מסמלים במצוות חג החירות לא את היציאה עצמה, לא הגאולה מן הסבל והמעבר החד משיעבוד כה ממושך לחיי חירות, ואף לא את בחירתנו לעם הנבחר, אלא דווקא פרט שולי לכאורה באופן היציאה שהתרחש עקב הנסיבות הטכניות – המהירות והחיפזון שביציאה שמחמת כן לא הספיק בצקם להחמיץ, הוא העומד במרכז?

ההדגשה על צורתה של היציאה ממצרים מופיעה בתורה גם בשלב מוקדם יותר, עוד בהבטחתו של הקב"ה למשה, וכלשון הפסוק:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:

כלומר, הקב"ה מודיע למשה שיציאתם ממצרים תהיה בדרך של גירוש. מה משמעות הגירוש שהקב"ה מודיע עליו מראש למשה?

מעם השקוע בטומאה לעם הנבחר

כדי להבין את החשיבות של אופן היציאה והסיבה שאנו מסמלים באכילת המצה דווקא את עניין הגירוש והחיפזון, עלינו להקדים ולבאר נקודה יסודית בהבנת הזכות בגינה יצאו בני ישראל ממצרים. עם ישראל בהיותו במצרים, נתון בשפל רוחני כשהוא שקוע עמוק בתוך מ"ט שערי טומאה, ומצד מצבם ומעשיהם אינם זכאים להיגאל. אלא שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כי יוציא את בניו ויקח אותם לו לעם. ואולם, לצורך כך נדרש מהעם ליצור נקודת בסיס כלשהי, שתוכל להצדיק את מהלך הגאולה הניסי, ולכן העם מתבקש לדבר אחד: לעמוד במבחן האמונה בה'. שכן, רק האמונה היא זו שיכולה לקיים את הקשר הנצחי בין העם לאלוקיו ולהוות בסיס איתן לכינון הברית העתידה להיכרת עימם למרגלות הר סיני.

כבר בהיותם במצרים עליהם לבטא זאת ולהוכיח את אמונתם המוחלטת. הם מצטווים להקריב את האליל המצרי – השה, למרוח את דמו על משקוף הבית ולאוכלו כאשר 'מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם' כאילו הם כבר יוצאים ממצרים, חרף סירובו העיקש של פרעה לשחררם. היה זה הבירור הראשון לאמונתם המוחלטת בה' ובהבטחתו להוציאם ממצרים. ואכן, לא כולם עמדו במבחן זה וכפי המבואר בחז"ל 'על הפסוק וחמושים עלו בני ישראל ממצרים', אך אלו מבני ישראל שנשארו ויצאו ממצרים ועמדו במבחן הזה בשחיטת השה ובאכילתו כשמתניהם חגורים לקראת היציאה ממצרים, הראו נאמנה כי אינם מטילים שום ספק בהבטחת הקדוש ברוך הוא שיוציאם לחירות, וכי הם משליכים עליו את כל יהבם.

עוז האמונה הזה נדרש מהם גם בעצם נכונותם לצאת ממצרים מונהגים על ידי משה אל ארץ לא זרועה מקום מדבר ושממה, משפחות שלמות על עולליהם וטפם, אל הבלתי נודע, מבלי שיהא להם צל של מושג כיצד יוכלו להתקיים ולשרוד את תנאי הדרך הקשים. אך לא היה די בכך, בנוסף נדרש מהם אף לצאת בחפזון וללא יכולת התארגנות להכנת צידה – 'וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם'. אופן היציאה היה בגירושם על ידי המצרים – במהירות ובחפזון כאלו שאף לא הותירו פנאי להכנת לחם לארוחה אחת, הגירוש גם מורה על כך כי הם יוצאים ואין להם לאן לחזור, נדרשים הם כעת לקבל החלטה גורלית על עתידם האם להפקיד את כל חייהם בידי ה', כשמלבד האמונה בהשם אין להם ערבות כלשהי לקיומם אפילו בימים הקרובים.

עם ישראל היוצאים ביד רמה ממצרים הרי הם יוצאים במפגן אמונה עילאי וביטחון נחרץ בדבר ה'. עמידתם בנסיון זה היא אשר מעניקה להם את הזכות להיבחר כעם ה' ותגדיר מעתה את הקשר האמיץ עם הקב"ה לאורך כל ההסטוריה ואף בגאולה העתידית, כמבואר בדברי הנביא:

"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

גם לאחר שנים רבות, גם לאחר שעם ישראל חוטאים ומתרחקים מאביהם שבשמים, מה שמחזיק את הברית עם ה' היא אותה הליכה אחרי ה' אל המדבר ללא תנאי, בלי שהם יודעים כיצד יוכלו לכלכל את משפחתם וללא שיש להם צידה לדרך, אלא כסמוכים ובטוחים על ה' באופן מוחלט – כגמול עלי אימו.

המצה – כמאפיין מרכזי

זו אם כן הסיבה שדווקא המצה היא המצווה העיקרית של החג, המצה אשר מסמלת את ההליכה אחרי ה' – אל המדבר, ללא צידה וללא כל התארגנות, עד כדי שאפילו הבצק שהיה להם באותו הזמן לא הספיק להחמיץ, היא המאפיין הבולט ביותר של היציאה, וזאת המצווה המרכזית של ליל הסדר וחג הפסח. המצה מסמלת יותר מכל את ביטוי עמידתם של עם ישראל במבחן האמונה, את הליכתם במדבר אחרי ה' ללא כל צידה, בארץ לא זרועה.

המצה כסמל האמונה

כעת נוכל להבין להבין את הטעם מדוע מעבר לציווי על אכילת מצה נצטווינו להימנע מאכילת חמץ מכל וכל, ובאזהרת כרת החמורה השמורה לאיסורים המהווים את יסודי הדת, ולא זו בלבד אלא שבפסח נאסר אף קיום החמץ בבית. שכן הדבר דורש תלמוד מאחר והטעם המוזכר בתורה למצוות אכילת חמץ הוא לזכר החיפזון, והלא כדי להזכיר את ענין היציאה בחיפזון לכאורה די היה במה שנקיים אכילת מצה ובכך נזכור שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כשם שבסוכות נצטווינו לישב בסוכה זכר לענני כבוד והתורה לא ציוותה להימנע מכל שימוש בבית, מהו אם כן טעם הדבר שהתורה מחמירה כ"כ באכילת חמץ?

לפי העולה מדברינו, שהמצה היא מסמלת את העמידה במבחן האמונה בה' והיא האות לקשר האמיץ שלנו עם הקב"ה, האמונה שהמצה מייצגת היא זו שהצדיקה את גאולתנו ואת לקיחתנו לעם, היא זו שמהווה את השורש של הברית שלנו עם ה', אם כן כברית היא צריכה להיות מוחלטת וגמורה ללא סייגים, לכן אנו מצווים להימנע מהחמץ בכל צורה שהיא.

***

מצוות המצה מפנה את תשומת לבנו כי הבסיס האיתן והיחיד עליו יצוק הקשר שלנו עם ה' הן כאומה והן כיחידים הוא האמונה בה' והשלכת כל יהבנו על אמונה זו. לפיד האמונה נישא מאז בעוז ובגאון מדור לדור, וצולח נסיונות של ממלכות אדירות ועמים רבים לכבות את גחלתו מעמנו. למרות עיסוקנו במצוות וברעיונות הרבים המקיפים את מרחב היהדות, עלינו לזכור כי נדרשים אנו לפתח כל העת את הכרתנו ביסודות האמונה, להבין ולהשכיל בחיבור הנצחי שהיא מעניקה, בין האדם לבוראו ובין העם לאלוקיו.