בתוך פרשת מחלוקת קורח ועדתו הכוללת בתוכה לימודים על מבנה ההנהגה של עם ישראל והמחלוקות אשר עלולים לאיים על קיומו (ראה גליונות קמ"ו, קצ"ג) בולט עניין נוסף השזור לאורך הפרשה – הקטורת. על ידה נעשה בירור כי קורח וחמישים ומאתיים איש שעמו חוטאים הם, והקטורת משמשת גם בעצירת המגפה הבאה בעקבות המחלוקת. מהי הקטורת ומדוע היא נוטלת חלק כה מרכזי בפרשת מחלוקת קורח ועדתו?
בין פרט לכלל בעבודת ה'
יסודם של דברים קשור באחת הטענות המרכזיות אותן טענו קרח ועדתו והיא נוגעת באופן מיוחד לצורת העבודה במקדש. ישנן שתי צורות אפשריות של עבודת ה' במקדש: יש אפשרות שכל אדם יבוא למקדש ויגש לעבודת ה' באופן אישי. באופן זה יש יתרונות רבים, שכן, כשאדם מגיע מרצונו וניגש לה' באופן ישיר הוא מחובר באופן העמוק ביותר לעבודת ה' אותה הוא מבצע.
אך התורה מורה על דרך אחרת במקדש. ישנו שליח ציבור, הכהן, שתפקידו לעשות את עבודת הקרבן עבור מי שמגיע למקדש או עבור העם בכללותו [בקרבנות ציבור], מהוראה זו עולה כי על אף יתרונותיה של הגישה הישירה לעבודת ה' במקדש התורה שוללת אותה ורואה בה אפשרות לחלל את הקודש, ההסבר לכך הוא שכאשר ההקרבה מתבצעת ע"י כהן שהוא שליח ציבור, הרי שהעבודה כולה נעשית תוך התבטלות מסויימת של היחיד אל תוך הכלל, שכן בעבודת הכהן לא ניכרת זהות שולחיו וככזה, הוא מקריב את קרבנות היחידים באשר הם כחלק מהציבור. התורה מבקשת כי הקשר של היחיד עם הקב"ה בעבודת המקדש ייעשה במידה מסויימת דרך ההיכללות שלו בתוך עם ישראל.
אך על עניין זה בדיוק מערערים קרח ועדתו שטוענים: 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה". לטענתם הגישה אל הקודש צריכה להיות ישירה ואישית, ללא תיווך של הכהנים וללא התבטלות של היחיד אל הציבור, כל אחד ואחד מהעדה הוא קדוש ואין סיבה שעבודת ה' תצטרך את כוח הציבור, אדרבה, עדיף לתת לכל יחיד את האפשרות לגשת אל הקודש ובכך עבודת ה' תהיה מכוונת ומחוברת יותר.
הקטורת כמבחן לאופי העבודה
משה רבינו שומע את טענותיהם ומעוניין לבדוק באמת את האפשרות אותה הם מעלים. לצורך בחינת הדברים הוא בוחר בהקרבת קטורת. הקטורת היא הקרבן הרוחני והנשגב ביותר, הממד הגשמי והחומרי שלה הוא מועט ביותר, לעומת שאר הקרבנות שעיקרן הוא הבשר והדם, הקטורת, כל עניינה הוא ריח ניחוח. ולכן, הקטרתה הקבועה נעשית על המזבח הפנימי שבהיכל, ואותה מקריב הכהן הגדול לפני ולפנים בקודש הקודשים ביום הכיפורים.
משה אומר אפוא לחמישים ומאתיים נשיאי העדה, אם אתם צודקים הבה נבדוק זאת בעבודה שבה אין כמעט חומריות, שם רק אתם ועצמכם עומדים לפני ה'. בה נבדוק כיצד תתקבל עבודה זו. אם תתקבל הקטורת לפני ה' ברצון הרי שהאמת היא כדבריכם, יכול האדם להתקרב באופן עצמי 'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים' כטענת קרח, אין צורך להבדיל את הכהנים ויש לאפשר לכולם להתקרב.
פרשנות זאת של מבחן הקטורת מוכחת לכאורה מדיוק הפסוקים, שכן, כאשר שמשה מציע את הקרבת הקטורת הוא אומר:
זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
משה מורה להם 'קחו לכם מחתות' שייצגו אתכם באופן אישי 'מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ' 'ותנו בהן אש' – אתם בעצמכם תתנו אש. וכך הם אכן עושים, אך הקטורת לא מתקבלת, 'וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת' ובכך מורה ה' כי בקשת ההתקרבות העצמית היא איננה הדרך הראויה, והאופן הראוי שתעשה בו ההתקרבות בקרבנות ובעבודת המקדש הוא על ידי הכהנים כשליחים של כלל ישראל ולא בנסיון לבצע התקרבות אישית ועצמאית.
איש מחתתו
בתורה מופיע מקרה נוסף שבו מקריבי קטורת מתו בהקרבתם וגם שם התורה מדגישה שחטאם היה שנתנו את האש בעצמם, 'וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' גם שם נדב ואביהו המבקשים להתקרב לה' על ידי הקטורת, כמו שכתוב בפסוק 'בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ', אך חרף העובדה שהם בעצמם כהנים ונועדו לשרת את כלל האומה הם מבקשים לעבוד על ידי הקטורת עבודה אישית משלהם, לא כנציגי כלל ישראל ואף לא כחלק מעם ישראל, כמו שמדגיש הפסוק 'וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ'. הם מבקשים להקריב קטורת אישית משלהם, בדומה ל'מחתות קורח ועדתו'.
גם כאן ההקרבה האישית הזאת לא מתקבלת ונחשבת ל'אש זרה', משום שכאמור צורת ההתקרבות במקדש היא לא התקרבות עצמית של היחיד, אלא התקרבותו של היחיד כחלק מכלל ישראל.
אש מעל המזבח לעומת אש זרה
לעומת שני מקומות אלו ישנם שני תיאורים נוספים להקרבת קטורת הרצויה לפני ה', אחת היא בקודש פנימה ביום הכיפורים ואחת בפרשתנו בעצירת המגפה ע"י הקטורת. בשני התיאורים הללו אפשר להבחין שיש הוראה מיוחדת מהיכן להביא את האש, כך נאמר בפרשת אחרי מות::
'וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת'
ויקרא ט"ז יב
וכך גם בפרשתנו כשמשה מצווה את אהרן לרוץ עם הקטורת אל העם כשהחל הנגף הוא אומר לו:
'…קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת'
מדוע האש צריכה להילקח מהמזבח? נראה שהעניין הוא, כאמור, בכוח הציבור. המזבח שעליו מוקרבים בכל יום ובמועדים השונים קרבנות הציבור, מייצג את מקום עבודת ה' הציבורית של עם ישראל. הקטרת הקטורת היא העבודה הנשגבת והרוחנית ביותר, היה אפשר לחשוב שהיא נפעלת רק מכוחו והתרוממותו של המקריב, אך התורה מדגישה כי גם היא צריכה להיות לאש הדולקת מכוח הציבור, ואין בכוחו של היחיד ליצור בעצמו את האש, כלומר את הדרך להתקשר לה', אלא רק דרך התבטלות לאש התמיד הבוערת בכלל ישראל.
עצירת המגפה
כעת נוכל להבין גם את עצירת המגפה ע"י הקטורת. המגפה התחילה כיון שעם ישראל ממשיך להזדהות עם טענת קרח ועדתו שיכול כל יחיד להתקרב ולהתקדש וגם לאחר מותם של קרח ועדתו אומרים בני ישראל: 'וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה" כאשר אהרון לוקח אש מעל המזבח, מקטיר קטורת ויוצא איתה לתוך בני ישראל, הוא מכריז על כך שהוכרע שדרך זו היא צורת עבודת ה' היחידה והמקובלת בעם ישראל, 'וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים' אהרן הכהן שעדת קרח טענה כנגד כהונתו והצורך בתיווך שלה בעבודת ה' הוא זה שמקטיר עכשיו קטורת ע"י אש המזבח. הוא כביכול עומד חוצץ בין התפיסה הנפסדת של המתים, למסר ולרעיון של צורך העבודה הנכונה שהבנתה וקבלתה תגן על עם ישראל ותעצור את המגיפה.
קידוש המחתות שנועדו לחטא
לאחר מותם של החמישים ומאתיים מקריבי הקטורת ועצירת המגיפה, מצווה אלעזר לעשות מן המחתות ציפוי למזבח:
'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'
ראשית יש לעיין בכך שעל אף שמדובר בחטא, המחתות הופכות לחלק מהמזבח ומתקדשות, גם אם יש צורך לזכור את חטאם של מקריבי הקטורת היה ניתן לעשות זאת מחוץ למקדש, מדוע נדרש לשם כך להופכם לחלק מן המזבח המקודש.
כמו כן, יש לשים לב לחלוקה בין האש עליה נאמר 'וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה', לבין המחתות שקדשו. מדוע התורה מדגישה לרוקן את האש מן המחתות, ברור שמבחינה מעשית צריך לעשות זאת, אך העובדה שהתורה טורחת לציין זאת עשוייה בוודאי ללמד על דבר מה נוסף.
ולבסוף יש לשאול מדוע עשו מהמחתות דווקא ציפוי למזבח, הרי מדובר במזבח הנחושת כפי שכותב גם רש"י, עליו מקריבים את הקורבנות ולא את הקטורת, מדוע נבחר דווקא מזבח הנחושת להזכיר את סיפור המחתות?
לאור ביאורנו נוכל להבין את תוכנה של פעולה זו. במעשה זה מתחדדת תוצאת ההקרבה, הקב"ה למעשה אומר שעצם הרצון להקריב ולעבוד את ה' מתוך חיבור ודבקות הוא רצוי בעיניו, רצון זה מיוצג במחתות, אך את האש "זרה הלאה", האש שלא הגיעה מעל המזבח אלא נוצרה ע"י המקריב באופן אישי אינה רצויה ולכן היא נדחקת.
הפיכת המחתות לציפוי המזבח מבטאת בדיוק רב את המסר שעולה מתוך מותם של מאתיים וחמישים נשיאי העדה. עבודת ה' נשגבת וקשר ישיר עם הקב"ה אפשרית רק מתוך התבטלות של היחיד לכללות עם ישראל. מסר זה נשאר חקוק לנצח דווקא במזבח בו בוערת, כאמור, אש התמיד של עם ישראל ומוקרבים עליו קורבנות הציבור וממנו נלקחת אש הקטורת. בכך שמחתותיהם של החמישים ומאתיים מקריבי הקטורת שבים אל המזבח ישנו ממד של תיקון לחטאם של אלו שכוונתם הייתה אולי רצויה אך מעשיהם לא רצויים.
***
מפרשתנו עולה מסר חשוב ורלוונטי. לעיתים קרובות עולה בימינו הדילמה בין היחיד לכלל בנושאי עבודת ה', לפעמים ישנה תחושה כי עבודת ה' הבאה תוך כדי התבטלות לציבור ממסמסת את החיבור הפנימי של היחיד ועלולה להפוך לתנועה שטחית ולמצוות אנשים מלומדה, ואכן, פעמים שיש אמת בטענה זו. אך יש לנו לשים את ליבנו גם לקוטב השני ולכוחו החיובי של הציבור המאפשר לעיתים גישה אל הקב"ה שלא מתאפשרת בצורה יחידית. ובכל נושא שעולה יש לעיין האם הוא כזה השייך ליחיד ולעולמו הפנימי או שהוא זקוק דווקא לכוחו של הציבור.