השבטיות בספירת העם במדבר

שלוש פעמים הצטווה משה לספור את עם ישראל, הספירה הראשונה התבצעה ע"י נתינת מחצית השקל:

'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם'

(שמות ל, יב)

הפעם השניה מופיעה בפרשתנו

'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם'

והפעם השלישית בפרשת פנחס

ויְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל

(במדבר כו, א-ב).

הצורך בספירה

למרות שהפסוקים בתורה העוסקים בספירה ובתוצאותיה רבים, מטרתן של ספירות אלו אינה מפורשת בתורה. בפשטות ניתן היה להניח שספירה זו נעשתה כעין מפקד אוכלוסין הנעשה בזמננו בו מבקשים לספור את האוכלוסיה על מנת שיהיה ניתן לפעול פעולות בהתאם לגודל האוכלוסיה או על מנת להכשיר צבא.

אך עיון בפסוקי הפרשה ובדברי חז"ל שולל זאת.

ראשית, ספירה זו נעשית שלושה פעמים, ייתכן שהמגיפה הייתה הצדקה לספירה נוספת אך מדוע נעשית ספירה שלישית, אנו רואים שאכן תוצאת הספירה הייתה זהה בשניהם: 'שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים', מדוע אם כן נצרכה ספירה נוספת?

שנית, ניתן לראות שלספירה תוכן מהותי וערכי, היא מצווה מאת ה' האמורה למשה באהל מועד, ומי שנתמנה לבצע אותה הם לא פחות מאשר משה ואהרון ובמעמד כל ראשי העם;

תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה.

לו היה מדובר בספירה טכנית המבקשת להציג מספר סופי היה ניתן הדבר להיעשות על ידי שליחים ונציגים מן העם, לשם מה נדרש להטריח לכך את כל מנהיגי וראשי העם.

פתיחתה של הפרשה בציווי על ספירת בני ישראל נאמר בלשון 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' משלים את הבנה כי הספירה הזאת איננה פעולה טכנית המבקשת לברר את מספרם של בני ישראל[1] אלא יש בה משמעות ערכית ומהותית, שיש בה משום נשיאת הראש של בני ישראל.

מהי אם כן מהותה של ספירת בני ישראל?

ספירת בני ישראל מצווה או סכנה?

היחס לספירת בני ישראל בתנ"ך ובדברי חז"ל מורכב ביותר ונראה כי יש לו שני פנים, מצד אחד אנו רואים בפרשתנו כי הספירה היא מצווה מיוחדת; 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בה מצווים משה ואהרון וראשי העדה, ומנגד, פעמים רבות מוזכרת הסכנה הגדולה שיש בספירת בני ישראל כמו בדורו של דוד ועוד (ראה שמואל-ב כד; דה"י-א כא).

החלוקה בין הספירה המתבצעת על ידי השקלים או באופן ישיר בוודאי אין בידה להסביר את ב' הפנים הללו במהותה של הספירה, האם היא מצווה ודבר טוב או חלילה סכנה. מה גם שרוב הראשונים סוברים שלהבדיל מן הספירה בפרשת כי תשא שנעשתה על ידי מחצית השקל, בפרשתנו נעשתה הספירה ללא כל חפץ.

מהי אם כן ההבנה ביחס הכל כך מנוגד לספירה. מחד היא מצווה חשובה ביותר, ומנגד עלולה היא להוות סכנה גדולה לעם ישראל.

ספירת השבטים והעם

נוכל להתחקות אחר מהותה של הספירה דרך העיון בנתונים אותם היא מבקשת לברר:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם

יש כאן בעצם דרישה לברר שני נתונים שונים האחד מן השני. ראשית נתבקשו לברר את מספר בני ישראל 'למשפחותם', בהקשר הזה המשפחות הם השבטים, כלומר, מהו הגודל של כל שבט (רש"י). שנית, נתבקשו להציג 'כל זכר לגלגלתם' כלומר, ספירה אישית של כל אחד מהעם לכדי חשבון כולל המייצג את כל העם יחד.

ואכן, כך מפורט בפרשתנו; ראשית מציינת התורה את מספר כל שבט ושבט 'פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת' וכו' על כל שבט בנפרד, ולאחר מכן מציינת התורה את המספר הכולל של כולם יחד;

אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ: וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

אין מדובר רק בחישוב של הסך הכולל, שכן סיכום זה יכול היה  להיעשות על ידי כל מי שיבקש לדעת את סכום זה ולא היה נצרך להכתב בתורה, אלא בהצגת מהות ומטרת הספירה. גם ההקדמה בפסוקים המיוחדת למנין הכולל של פקודי האומה 'אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל' מורים בבירור כי אין מדובר רק בסיכום הסך הכללי של כל השבטים, אלא במנין בעל תוכן ומשמעות בפני עצמו.

שוכן לשבטיו

במאמרנו 'שוכן לשבטיו' ובמקומות נוספים[2] ביארנו כי בניין צורתו של עם ישראל כעם המורכב משבטים הוא חלק מהותי מהוויתנו כעם, לא לחינם מבקשת התורה שוב ושוב לשמר חלוקה זו, שכן היא יוצרת את יתרונו הגדול של עם המורכב מפרטים רבים בעלי אופי ויחודיות בפני עצמם. לכל שבט יש את אופן פעולתו ואת דרכו המיוחדת בעבודת ה', יששכר הוא השקוע בד' אמות של הלכה וזבולון הוא הסוחר, לוי העוסק בעבודת ה' שבמקדש ודן המאסף לכל המחנות. לכל אחד אופי ייחודי של עבודת ה' והתורה מבקשת שוב ושוב לשמר על ייחודיותו של כל אחד ולא להפכם לעם אחד בעל אופי הומוגני ואחיד, בסידור המסעות והמחנות במדבר בחלוקת, והוראה שלא להסב את הנחלה משבט לשבט ועוד, משום שמעלתו של האדם מתממשת רק כאשר הוא פועל באופן התואם את אישיותו.

תחילתה של חלוקה זו מופיעה כבר בדברי יעקב לבניו, בדבריו יעקב מורה לכל אחד מן הבנים את דרכו בעבודת ה' באופן ייחודי לו. הוא אינו מתייחס אליהם כחטיבה אחת אלא מאפיין את דרכו של כל אחד באופן נפרד.

יחד עם זאת, יעקב מסכם את דבריו לבניו במילים 'כל אלה שבטי ישראל', יחד עם שמירת הזהות של כל שבט ושבט, נדרשים כולם יחד לפעול כיחידה אחת על מנת להרכיב את עם ישראל. זוהי אינה המלצה לשמירת האחדות ולמניעת סכסוכים לא נעימים, זאת היא ההגדרה הנדרשת לקיומנו כעם.

כך דורשים חז"ל מן הפסוק המקדים לקבלת התורה 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' חז"ל לומדים מלשון היחיד האמורה בפסוק (ויחן ולא ויחנו) כי עם ישראל נעמד תחת ההר 'כאיש אחד בלב אחד', זאת היא ההקדמה והתנאי הנדרשים להיותנו עם ישראל וממילא לקבלת התורה.

ביארנו כי הסיבה לכך שחיבור זה בין כלל העם הוא היוצר את השלמות של כלל העם, היא משום שכאשר בן שבט זבולון העוסק במלאכתו חי באחדות עם בן שבט יששכר השקוע בד' אמות של הלכה, לדוגמא, לומדים הם איש מאחיו את רוממות הדבקות בה' מחד ואת דרכי המסחר ביושר מאידך, וכן הלאה לשאר שבטי ישראל. זאת הסיבה שלא ניתנה התורה לאבות הקדושים למרות מעלתם הרבה, עם ישראל מגיע לשלמותו רק על ידי קיומם של שבטים שונים הפועלים בדרכים שונות בעבודת ה' אך חיים באחדות האחד עם השני. רק כך מאירה האומה כולה באור עבודת ה'.

ספירת השבטים והעם כולו

כעת נוכל להבין את מהותה המיוחדת של ספירת העם, יש כאן מטרה לחבר את העם בכללותו לכדי יחידה אחת ולשם כך נספרים הם כולם יחד ונכללים במספר אחד. אך יחד עם זאת נדרשים הם לשמר את יחודיותו של כל שבט ושבט ולשם כך מבקשת התורה לספור כל שבט בפני עצמו, כך מורה לנו התורה על המהות המורכבת הזו; מצד אחד העם כולו מתחבר יחד ליחידה אחת ומנגד תשמור כל קבוצה על מהותה וייחודיותה.

זאת הסיבה שאין ספירה זו נעשית על ידי שליחים כל שהם אלא על ידי המנהיגים כולם, משה, אהרן וכל ראשי המטות, המטרה החשובה מאין כמותה – יצירת המהות המיוחדת במורכבותה של בניין האומה, יכולה להעשות על ידי המנהיגים בלבד.

הסכנה שבספירה

אך חלוקת השבטים בבניין העם ובספירה יכולה לשמש גם כחרב פיפיות אם תאבד ממהותה ותוכנה. אם לא יבינו העם כי החלוקה של השבטים איננה חלוקה פוליטית וחברתית, אלא חלוקה דתית וערכית שנועדה לאפשר לכל אחד את דרכו הייחודית בעבודת ה' ובבניין אישיותו כפי שהיא בדברי יעקב לבניו, וכאשר חלוקת השבטים הופכת חלילה לשימוש לקבוצות כוח ומעמדות בין העם, אז החלוקה הרי היא הרת אסון והיא זו אשר מחלישה ומפרקת את מבנה העם מיסודו.

זה מה שקורה בזמן דוד, חלוקת השבטים אינה בעלת תוכן דתי כפי שהתורה דורשת,  אלא היא משמשת למטרות פוליטיות ושבטיות, במקרה כזה המפקד שמחזק את החלוקה השבטית מעורר כעס וקטרוג על עם ישראל. כך לאורך כל ההיסטוריה פילוג ושבטיות הובילו תמיד לטרגדיות ולאסונות בעם ישראל ואף לחורבן בית המקדש השני.

התורה הקדושה דרך הוראות בנין העם המורכב משבטים שונים משרישה בנו את החשיבות בנתינת המקום לכל אחד ולכל קבוצה לפעול בעבודת ה' בדרכה שלה ובבניית אישיות ייחודית לכל אחד ואחד. זהו מאפיין ייחודי ביהדות ביחס לכל הדתות והאמונות המבקשות לייצר קודקס בעל מבנה אחיד וחד ערכי. אך חז"ל לאורך כל הדורות לימדו אותנו לא כך, המחלוקות הרבות מספור בדברי חז"ל, דעות היחיד שאינן נמחקות לעולם מן המשנה והגמרא, לימוד ושינון הפולמוס כולו וטענותיהם של כל השיטות, ומעל הכל הקביעה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' הרי הם נשמת אפה של התורה שבעל פה ומורים לנו בבירור כי כל עוד ישמרו הוראות ההלכה למעשה על פי דרכי הפסיקה, ריבוי הדרכים והשיטות בעבודת ה' הוא מקובל וראוי והוא דרכה של תורתנו.

אך זוהי חלוקה בעלת מאפיין דתי וערכי בלבד, היא איננה חלילה חלוקה פוליטית וחברתית, להיפך, שלימות העם עולה ומאירה רק מתוך האחדות של כלל החלקים לכדי יחידה אחת – עם ישראל.

***

היכולת לחיות כעם אחד מתוך הבנה שהחלוקה הפנימית בתוך העם היא ממניע דתי בלבד ואיננה חברתית ופוליטית, הייתה משימה לא פשוטה עבור עם ישראל במהלך מעל שלושת אלפי שנות קיומו, ובמידה רבה היא מאתגרת גם עד ימינו אנו. פעמים רבות החלוקה השבטית נתפסה כחלוקה פשטנית של משאבים וכוח, וכך יצרה נתק ואף מחלוקות ומלחמות בין השבטים שלא השכילו לאחד כוחות למען המטרה המשותפת. הטרגדיות הגדולות ביותר שלנו כעם היו בתקופות אלו ומנגד כאשר פעל עם ישראל באחדות הוא שגשג ופרח והבליט היטב את ייחודיותו.

__________________

[1] מן הלשון 'כָּל יֹצֵא צָבָא' בפסוק היה אולי ניתן להניח שמטרת הספירה היא לצורך הכנת הצבא למלחמה, אך נראה שפרשנות זו אינה נכונה, שכן מכלל הגברים בני העשרים ומעלה ישנם מן הסתם רבים שאינם מתאימים לשרת בצבא ולהשתתף במלחמה, נכים חולים וכדומה, ואם הכוונה הייתה להכין את הצבא היה הציווי צריך להתייחס באופן מפורש רק לגברים שעשויים להיות חלק מהצבא. ומעבר לכך המונח צבא נאמר בתורה בהקשרים שונים לא שייך דווקא לצבא במובן של הכוח הלוחם כפי שהוא בשימוש בשפתנו כיום. כמו: …וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…' (שמות ז,ד) וכך גם ביחס לעבודת הלווים במשכן נאמר 'מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד' (במדבר ד, כג). מלבד זאת מלבד הספירה בפרשת פנחס שנעשית בערבות מואב לפני הכניסה לארץ הספירות האחרות לא נעשות בסמיכות למלחמה קרובה.

[2]ראה בהקדמה לפירושנו על ספר שופטים.