השופר
מצוות השופר העומדת במרכזו של ראש השנה מבוארת בכמה פנים בדברי רבותינו בדרכי הקבלה המוסר והמחשבה.
במאמרנו זה ננסה להעמיד כדרכנו את ביאורה הבסיסי של מצוה זו בדרך הפשט כפי העולה מן המקראות.
'שבתון זכרון תרועה'
עניינו של ראש השנה מוזכר במקרא בקיצור נמרץ:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.
ישנם אפוא שלוש מילים העוסקות במהותו של היום 'שבתון זכרון תרועה'
המילה ’שבתון’ אשר אינה מיוחדת לראש השנה דוקא, והיא מופיעה במועדים נוספים.
והמילים 'זכרון תרועה'. בפשטות, התרגום המילולי של מילים אלו הוא 'זכרון הנעשה על ידי התרועה'. כך נראה גם מהפסוקים בפרשת פנחס בהם נקרא יום זה 'יום תרועה'. מה שאומר כי ניתן להסתפק בתרועה בלבד לתיאור עיקר מהותו של היום הזה.
בנוסף לתרועה המוזכרת בתורה במפורש, דרשו חז’’ל שיש לצרף עימה תקיעה בתחילה ובסוף:
כל מקום שנאמר תרועה יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה (ר’’ה ל’’ג)
ננסה אם כן להבין מה משמעות התרועה והתקיעה ומה יש ללמוד מזה על מהותו של היום כולו.
מהותה של התקיעה והתרועה
ראשית יש להכחיש את הטענה שהתקיעה או התרועה מפחידות. הרי ודאי שאין תכלית התקיעות שהיו תוקעים בכניסת השבת או בהקרבת הקרבנות, להפחיד. בתהלים מתואר 'הללוהו בתקע שופר' 'הללוהו בצלצלי תרועה' לצד 'הללוהו בנבל וכינור', כשההקשר של המזמור כולו הוא מחול ושמחה.
אכן ברור שכל צליל ניתן לקושרו לאירוע משמח, עצוב, מרגיע או מפחיד, ואזי הצליל עצמו מעורר את הרגש שנושא עימו האירוע. כך גם הפסוק בעמוס (ג) "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" המבטא את רגש החרדה המתלווה לקול השופר המבשר את היציאה למלחמה. אך כאן אין השופר בא לבשר על יציאה למלחמה. עלינו לתור אחר הרושם שעושה תקיעת השופר לכשעצמה, לא בהקשר של מאורע שמח או מעורר פחד.
אף ברמב"ם בהלכות תשובה (ג) לא נזכר קול השופר כמעורר פחד מצד עצמו, אלא כמעורר הישנים והשוגים בהבל וריק – להתעורר ולשוב בתשובה. אך צריך להבין כיצד משפיע קול השופר על התעוררות זו?
בכדי להבין את מהותן של התקיעה והתרועה יש לעיין בפרשות התורה העוסקות בתקיעה ובתרועה.
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף… וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה… וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים… וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת… וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת… ובְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… (במדבר י)
בפרשת החצוצרות אנו לומדים את המאפיינים הבסיסיים של התקיעות. הן משמשות כמכשיר המאפשר להודיע לעם שמשהו קרה. הן מודיעות הודעות שונות, על אסיפת העם לשמוע ממשה על המסעות והמחנות, על יציאה למלחמה ועל הקרבת הקרבנות. אין מכנה משותף לאירועים אלו השונים זה מזה במהותם, אלא רק עצם ההודעה שמשהו קורה ודורש את תשומת לב העם להתרחשות הזאת. הצלילים הללו מסבים את תשומת ליבו של העם הנתון בשגרת יומו כי משהו קורה כעת ועליו להתייחס להתרחשות זו.
אם כן, בחלק זה התקיעה והתרועה מעבירות את אותו המסר; הצורך לעצור משטף החיים כדי להקשיב בשימת לב למתרחש. מהו, אם כן, ההבדל ביניהן?
מלבד בראש השנה, מצאנו תרועה בעוד שלושה מקומות: במסע המחנות, במלחמה, ובקריאת הדרור לעבדים ולקרקעות ביובל. הנקודה השווה בין שלושת המקומות היא הנעה מיוחדת לפעולה. בעוד שהתקיעה המוציאה קול פשוט קוראת לעצירה ולשימת לב, התרועה – מעוררת לפעולה. מקצב התרועה הוא מהיר, מלא התרגשות, מעודד חיוניות. היא יכולה לבטא פעולות שונות כאשר תכליתה הברורה היא הנעת האדם לפעולה.
כעת ניתן להיווכח כי מטרת תקיעת השופר בראש השנה היא לבשרנו כי ישנה התרחשות ויש לתת את הדעת עליה. דבר זה אף מובן מאזכור המילה 'שבתון' שמוזכרת בתורה אודות חג זה. 'שבתון' הוא ציווי לחדול מהשגרה – מהמירוץ. לעמוד בהווה. לתת את הדעת כי אין יום זה דומה לכל יום אחר בשנה.
לעומת התקיעה, התרועה במהותה כמעוררת לפעולה מזרזת אותנו לבצע את הפעולות התואמות את המצב. אך עלינו לברר מהי הפעולה אותה מניעה אותנו התרועה לבצע.
תקיעת היובל
חז"ל לומדים מתרועה של יובל כמה וכמה דינים עיקריים לתרועת ראש השנה, הן את התקיעה לפניה ואחריה, והן את סוג הכלי בו היא מבוצעת, השופר. מכאן שמוכרח להיות קשר מהותי בין מצות השופר של ראש השנה לתקיעת השופר ביובל המורה על שחרור העבדים והקרקעות.
כמו כן, מצוות התורה לקיים את תקיעת היובל ולבשר את שחרור העבדים והחזרת הקרקעות דוקא בעיצומו של יום הכיפורים, דורשת הסבר, מה השייכות של פעולה זו לתוכנו של יום הכיפורים, היום בו מיטהרים בני ישראל מן החטאים?
ביובל 'קוראים דרור'. פירוש הדבר הוא שכל אחד חוזר למקומו. כל אדם מחזיר למקום הראשוני והטבעי את הקרקעות, והעבדים, אף הם, מחזירים את עצמם לרשותם. זהו בדיוק גם עניינו של יום הכיפורים. האדם חוזר לעצמו, לטבעו הטהור והנקי קודם שהתלכלך בחטא.
מכאן אנו למדים גם את עניינה של התקיעה והתרועה בראש השנה, התקיעה קוראת לאדם לעצור ממירוץ החיים, להסב את תשומת ליבו לעומד לפניו. התרועה כאמור היא קריאה לפעולה. ובדומה לתרועת היובל הקוראת לעבדים לשוב לרשות עצמם, התרועה בר’’ה קוראת לאדם לשוב אל עצמו, לשוב אל מקומו הראשוני והטהור אל הנקודה הבסיסית שלו טרם קלקל את דרכיו…
לערבב את השטן
הגמרא (ר"ה טז) מטעימה את חזרת התקיעות במיושב 'כדי לערבב את השטן'. מבואר שם שאין עצם התקיעה מערבבת את השטן. אלא החזרה עליה שוב ושוב היא זו שעושה זאת.
את ענין 'ערבוב השטן' האמור בגמרא ביארו רבים על פי דרך הסוד כעניין המתרחש בעולמות העליונים, אך מאחר ודברים אלו מובאים בגמרא בפשיטות, מסתבר כי לדברים אלו ישנו ביאור אף בדרך הפשט. מיהו אותו השטן, וכיצד זה שדווקא תוספת התקיעות דמיושב הן אלו אשר בכוחם לבלבלו, להכניעו ולחתום את דינם של ישראל לטובה?
להאמור, ביאורה של הגמ' בדרך הפשט הוא שערבובו של השטן מתרחש כאן, בעולם שלנו. השטן המכונה גם 'היצר הרע' הוא מי שגורם לסטות מהדרך, להתרחק מה', להתרחק מעצמנו. התקיעה נועדה לקרוא לנו לשוב אל עצמנו. לאישיותינו הראשונית, הטהורה. למצב של קודם החטא. אך הטבע וההרגל במצב הקודם מקשים על כך ומפריעים לשינוי זה. כנגד זה אנו חוזרים ותוקעים שוב שוב, לעורר את עצמנו שוב ושוב אל הקריאה הזו. תקיעה זו החוזרת ונשנית יחד עם ההתבוננות העולה ממנה, מערבבת את השטן בכך שהיא עוקרת את ההרגלים הרעים אותם אימצנו במשך השנה ומשרישה בנו את התנועה לשוב לעצמנו, אל הנקודה הבסיסית שלנו.
***
תקיעת השופר
זהו הגרעין של ראש השנה. החודש השביעי, ככל ה'שביעין', מוקדש לה'. בראשון לחודש זה יש לעשות 'שבתון' לעצור את שגרת החיים, כך גם התקיעה קוראת לנו לעצור הכל ולתת את ליבנו אל מה שמתרחש כעת, על כך נוספת התרועה הקוראת לתנועה ולשינוי – לחזור לעצמנו. בכך שאנו מתעוררים לשוב למקומנו הטבעי העומד לפני ה', ממילא ה' פונה אלינו וזכרוננו בא לפניו.