בסידור התפילה קבעו חז"ל את שם חג השבועות: "זמן מתן תורתנו", כך גם נחוג מועד זה בעם ישראל – יום קבלת התורה. אך, כידוע, אין לכך זכר בתורה שבכתב. אף מבחינת התאריכים אין חפיפה הכרחית בין שבועות למתן תורה, הן משום המחלוקות בנוגע ליום בו ניתנה תורה והן משום שקודם קביעת הלוח תאריך חג השבועות היה חל כל שנה ביום אחר. הריב"ש עמד על כך ואמר כי "אין קפידא בזה (שהתאריכים אינם חופפים) שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה" (שו"ת הריב"ש צו).
נראה כי אחר חורבן הבית, כשראו חז"ל שכל מצוות חג השבועות אינן שיייכות בזמן הזה, שכן, כולם היו סביב המקדש, עמדו והתקינוהו כחג מתן תורה. ואכן, רק מדור האמוראים ואילך אנו מוצאים שהעצרת היא זמן מתן תורה (מנחות סה, פסחים סח).
ואולם, בל נעלה על דעתנו שהחיבור בין שבועות למתן תורה נקבע רק בגלל סמיכות הזמנים. עלינו להעמיק ולהבין את הקשר המהותי בין שורש החג כפי שהוא מופיע בכתובים ובין צורתו כ’חג מתן תורה’ שנקבעה בידי חז"ל, את מהותו של חיבור זה נבקש לבאר דרך אחד משמותיו הייחודיים במקרא; 'יום הביכורים'.
יום הביכורים
בפרשת פנחס נאמר: וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. כינוי זה אינו שם במוקד את הקציר או את סיום הספירה אלא את הבאת הביכורים. הפסוק אף כופל ומדגיש 'בהקריבכם מנחה חדשה לה".
והנה, בפשוטו של מקרא, ’ביכורים’ הינם שתי הלחם שהם ביכורי האדמה, אולם, חז"ל למדו מכאן שגם זמן הבאת ביכורי האילן הוא מהעצרת ואילך והמביא קודם לכן אינו קורא. נראה אם כן שהעמקה במצוות הביכורים תסייע לנו להבין את מהות בחינת החג כ'יום הביכורים' וכיצד היא מתחברת לבחינותיו האחרות: חג הקציר וסיום ספירת השבועות.
וידוי ביכורים – שיבה אל הראשית
במרכז הבאת ביכורי האילן נמצא 'וידוי ביכורים'. הוידוי מתחיל בנקודת ההתחלה של תולדות עם ישראל: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" דרך יציאת מצרים והביאה לארץ, ובתוך ההקשר הרחב הזה מסיים מביא הביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה".
תוכן הוידוי מורה באופן ברור שהביכורים אינם רק נתינת החלק החשוב לה', ואף לא הודאה גרידא על הארץ. ממהלך הפסוקים אנו למדים שעניינה של מצוות הביכורים עוסקת בשיבה אל נקודת הראשית של האדם.
לכל דבר יש ראשית. זהו הכח ה'היולי' שבו טמון ה'בכוח' של כל מה שיתממש בהמשך בפועל. בנקודת ההתחלה גלום הפוטנציאל העצום של כל מה שייפרט אחר כך למעשה.
אולם, דברים נוטים לסטות ממסלולם. לא אחת הביצוע מתגלה כשונה מאד מהיכולת הגדולה שהייתה אצורה בתחילת הדרך. כשזה קורה צריך לחזור לנקודת ההתחלה ולכוון מחדש את המשך הדרך. גם האדם בנוי כך. דרכי החיים ארוכות ומפותלות והן נוטות להשכיח את היעדים אותם הצבנו לעצמנו בראש הדרך; בשגרה האפורה של היומיום האדם מובל על ידי תאוות ומידות לא מתוקנות, הפוך בתכלית מרצונו הפנימי הטהור.
בנקודה זו מגיעה מצוות הביכורים. התורה חששה שהאדם ייכנס לארץ, יאכל מטובה וישכח לשם מה נועד כל זה. לכן היא דורשת ממנו לקחת את ראשית פרי האדמה, לעמוד לפני המזבח ולכוון את עצמו מחדש כנגד רצון ה'. זהו ענין הווידוי. משום כך חוזר המתוודה אל נקודת הראשית של הברית – ארמי אובד אבי, הירידה למצרים, היציאה משם, הכניסה לארץ; כשהוא מסיים 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה' , נכנס היבול לתוך ההקשר הראשוני של האכילה מהארץ – הברית עם ה'.
חז"ל (בר"ר א) מצביעים על נקודה זו ודורשים: "בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה ומעשרות וביכורים וכו', אין ראשית אלא ביכורים דכתיב ראשית ביכורי אדמתך". ובמקום אחר (ויקר"ר לו) דרשו שהעולם נברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית".
פירוש הדברים הוא, שבנקודת ה"בראשית" של הבריאה צפון כל הפוטנציאל האינסופי שהיא יכולה להגיע אליו. אבל התורה ידעה היטב שהעולם עלול לסטות מהדרך ולהתדרדר למקומות רעים, ולא נברא העולם אלא בזכות ישראל שישיבו אותו לנקודת הראשית שלו, ובזכות מצוות הביכורים שעל ידה נעשית עבודה מיוחדת זו.
זוהי, אם כן, מהות "יום הביכורים". ביום זה אנו מגיעים למקדש וקובעים מחדש את עמידתנו מול האלוקים. בהבאת שתי הלחם, ראשית ביכורי התבואה, אנו מתעוררים מחדש ושבים לפנימיותנו, אל נקודת הראשית הטהורה שבתוכנו.
עבודה זו קשורה בקשר הדוק עם עבודת הספירה וחג הקציר. משום שבמשך כל הספירה אנו מפנימים שתכלית הקציר היא הקשר עם ה', ומתאים מאד שסיומו של התהליך הוא בעבודה הנזכרת.
חג מתן תורה – חזרה אל שורש עמידתנו לפני ה'
מעתה יובן היטב כי חג מתן תורה נקבע בצלמו ובדמותו של יום הביכורים. בהעדר בית המקדש, זו הדרך הטובה ביותר לקיים את תוכנו של היום. אם אנו רוצים להתרומם, לשוב אל ה'ראשית' ולממש את תכלית הוויתנו – אין מתאים יותר מלשוב אל קבלת התורה. במעמד הר סיני נכרתה עמנו הברית. שם קיבלנו על עצמנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ושם נולדנו מחדש כעם ה'. אם מבקשים אנו לעצור ממרוצת החיים השוטפת אותנו בהבליה ולחזור אל נקודת ההתחלה – זהו המקום שאליו עלינו לשוב: מתן תורה.
נמצאנו אומרים כי אופי העבודה של "זמן מתן תורתנו" אינו רק השמחה בקבלת התורה. המשמעות של היום הזה גדולה יותר. זהו יום חידוש המחויבות שלנו לתורה ולמצוותיה; זהו יום השיבה לשורשים; חזרה אל החיבור העמוק לתורת ה' שנמצא בפנימיותנו.