וידוי של יום הכיפורים

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

עיקר מהותו של יום הכיפורים, הוא, כידוע, הסליחה והכפרה. זוהי המטרה הנכספת אליה משתוקקים כולם, אך מנגד, העבודה הנדרשת מאיתנו כדי שמהותו של היום הזה –  הסליחה והכפרה – תחול עלינו, אינה פשוטה כלל ועיקר. בשו"ע נפסק כי כפרת יום הכיפורים מתקיימת רק עבור מי ששב בתשובה, והלכותיה של התשובה, כידוע, הינן מורכבות ותובעניות, כשאחת הדרישות המרכזיות היא "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה ב,ב).

דרגה כזו של תשובה היא גבוהה וקשה להשגה, באשר לב יודע מרת נפשו כמה קשה הוא שינוי ההרגל וכמה לא קל להתייצב על דרך טוב לאחר שהורגלנו בדרך שאינה כזו.

מציאות זו עלולה ליצור תחושת תסכול וחוסר אונים אל מול עבודת יום הכיפורים, שכן, לאחר כל עבודת היום הכוללת את חמשת העינויים, סדרי התפילה והוידויים הרבים, עדיין לא השלמנו את הנצרך מאיתנו כדי לקבל כפרה, אז מהי, אם כן, התועלת בכל מאמצינו?  

אמנם, בעלי המוסר והמחשבה מדברים על עניין ה'קבלה הקטנה' שראוי כל אחד לקבל על עצמו, אך עדיין אנו רחוקים מקיום מצוות התשובה בשלמות לפי כלליה ופרטיה וממילא גם ממהותה של עבודת יום הכיפורים.

הוידוי

נראה שמתוך התבוננות במצוות הוידוי נוכל להבין את מהותה של עיקר עבודתינו ביום הכיפורים.

הוידוי במהותו הוא אחד מחלקי התשובה אותם לימדונו הראשונים שנדרש מן האדם לבצע כדי לשוב בתשובה; עזיבת החטא, חרטה, הוידוי, וקבלה לעתיד. ומשכך היה נראה כי נוכחותו הרבה בסדר התפילה הינה דבר מתבקש. אך עדיין ישנן כמה נקודות שדורשות ביאור:

ראשית, מדוע חוזרים על אמירת אותם הוידויים עשר פעמים. הלא, הוידוי הוא חלק מן התשובה ואם התוודה האדם בערבית ועשה תשובה ונמחל לו העוון מדוע צריך לשוב ולהתוודות שוב ושוב עשר פעמים?

כמו כן, מדוע לשון הווידויים היא בעלת אופי כללי וציבורי; אשמנו, בגדנו, חטאנו, וכו', מדוע לא נתקן הווידוי באופן שיפרט המתודה עבירות מסוימות, בהן הוא נכשל, שהרי את עשיית התשובה בוודאי צריך שיעשה האדם בפרטות על כל עוון ועוון, וא"כ מדוע עיקר הוידוי נתקן באופן כללי בלא שכל אחד יפרט את עוונו? הלא, אין דומים חטאיו של יהודי זה לאלו של חבירו, לכל אחד ישנן נקודות חוזק וחולשה שונות, ומדוע אפוא נתקנה צורת הוידוי באופן זה בו כולם אומרים נוסח אחיד.

כך גם צורת אמירת הוידוי כפי שהיא נתקנה בתפילה אף היא מעוררת תמיהה. הוידוי אינו נאמר רק בתפילת לחש אלא נאמר אף על ידי כל הקהל ביחד, מילה במילה. הצדיק אשר שב מחטאיו והחוטא הגדול המתבוסס בעוונותיו, אומרים אותה יחד בנעימה ובניגון. הלא אין לך עבודה יותר אישית של האדם מול בוראו מעבודת התשובה ופירוט החטאים, איך ניתן להלום עבודה כזו בדרך של צוותא ופרהסיה?

בנוסף, לפי כללי התשובה שבידינו עולה כי העיקר חסר מן הספר, החלק ההכרחי אחרי הוידוי,כאמור, הוא קבלה לעתיד, ומדוע נשמט חלק זה מסדר התפילה?

הוידוי כהתבוננות פנימית

נראה כי מאפיינים אלו של הוידוי מכריחים אותנו להבין כי חלקו של הוידוי הנתקן בתפילות יום הכיפורים אינו כפי שמקובל לחשוב. ודאי, הבא לקיים תשובה כהלכתה עליו לפרט חטאו בינו לבין קונו כפי המבואר בהלכות תשובה בנוסף לשלושת תנאי התשובה – עזיבת החטא, חרטה, וקבלה לעתיד. ואולם, עשרת הוידויים אלו של יום הכיפורים הנאמרים בציבור ומפרטים את החטאים בנוסח שווה לכל, נראה שהם נועדו להשריש בלבו של כל אחד ואחד את העֶרְגָּה שהוא עורג ומתאווה להיות אדם טוב יותר. אדם עם פחות עוונות. אדם שממלא בצורה יותר טובה את הייעוד שלו בעולם. בוידוי זה האדם מביע צער וחרטה יחד עם כל הציבור, על החסר הכללי בעבודת השם. אמירה זו והחזרה עליה במשך כל יום הכיפורים, מטרתה להחדיר בנו את ההרגש וההכרה על שאנו מצויים בחסר ובהעדר גדול בכל הנוגע לזהירות מן החטא ולקיום המצוות בשלמות, ע’’י החזרה שוב ושוב על אותו הוידוי אנו מפנימים ומבינים את המצב בו אנו שרויים ומתעורר אצלנו הרצון לעזוב את הרע ולהתעלות בעבודה.

זו אינה הצהרה גרידא, זו היא סלילת הדרך לשוב בתשובה שלמה על כל העוונות כפי שנדרש מן האדם. כל התקדמותו של האדם בנתיב בתשובה נעוצה בהכרה הזו. ההכרה במצבו ובמעמדו, ההכרה בכוחו להגיע למקום טוב יותר, והידיעה כי כאשר הוא שואף אל הטוב וחותר אל עבר יישומו בחייו, כבר בכך הרי הוא 'מתייצב על דרך טוב'. בכך הוא מעמיד את עצמו אל מול יעודו בעולם אל מול מה שהוא מבין ומפנים שהוא צריך להיות, וכעת שערי התשובה ותיקון המידות נפתחים בפניו.

עמידה כנה זו של האדם אל מול מה שהוא כעת ואל מול מה שנדרש ממנו להיות, היא אבן דרך משמעותית ביותר בהשפעתה על כל שינוי שיבצע בחייו.

הוידוי של יום הכיפורים בצורתו זו, הוא הכלי שנועד לשרת את יכולתו של האדם לפעול בדרך זו.

עבודה זו היא עבודה המיוחדת דווקא לעשרת ימי תשובה, בשאר ימות השנה האדם צריך לעסוק בעיקר בהתקדמות. אם האדם יחזור כל הזמן אחורה ויתמקד במה שהוא לא טוב הוא לא יוכל להתקדם בעבודת השם; בשאר ימות השנה ממעט האדם מלפשפש במעשיו על מנת שיוכל להתמקד בעשיה, אך בתקופה זו של השנה ובמיוחד ביום הקדוש – יום הכיפורים חייב האדם להעמיד את עצמו מול המראה ולהפנים שיש לו פגמים וחסרונות שעליהם הוא עוד חייב לעבוד; הוא לא יכול להישאר במקום בו הוא נמצא; הוא חייב להשתפר. ולמרות ההתקדמות וההישגים אותן השיג במשך השנה, עדיין, צריך לדעת, כי אין זה מספיק. ישנה היכולת להגיע אל מקום טוב יותר, ואליו צריך להשתוקק.

החזרה על הוידוי שוב ושוב עשרה פעמים נועדה להפנים את ההבנה הזו אל עומק תודעתנו.

עבודת יום הכיפורים

וידוי יום הכיפורים מלמדנו על מהותה של עבודתנו ביום הכיפורים בכלל. גם אם לא זכינו לשוב מכל עונותינו בתשובה שלמה על פי גדרי התשובה, עבודתינו היא לעמוד לפני הקב"ה ולומר: ריבונו של עולם אתה הרי יודע מיעוט ערכינו, ואם ננסה לחזור בתשובה שלמה ולו על עבירה אחת, אזי נצטרך לרכז בזה את כל כוחות הנפש וכולי האי – ואולי, אבל, למרות הכל אנו מודעים היטב לצורך בשיפור ובשינוי הדרך, והעובדה שאיננו נתונים במצב בו היית חפץ לראותינו, היא כואבת ומעוררת את ליבנו לתשובה ולתשוקה לעשות רצונך באמת.

על דרכי התשובה כפי שנתבארו בדברי חז"ל ובראשונים לא ניתן לפסוח, והם חובתו של השב בתשובה שלימה, אך עבודתנו ביום הקדוש הזה היא עצם התבוננות האדם בכנות גמורה לתוך תודעתו והגיונו אל מול מצבו הרוחני ואל מול מה שצריך תיקון במעשיו, ההכרה בצורך וברצון לשפר את דרכו וההפנמה כי מסוגל הוא להגיע לייעד התיקון. מתוך עבודה זו ובלב נשבר ונדכה עומדים אנו לפני ה' ומבקשים שיגזור עלינו שנה טובה, שנה שבה נוכל לממש את רצונותינו ושאיפותנו הכנות שהבענו בעבודת היום הזה, שנה שבה נוכל לפעול ולהתקדם על מנת לתקן את המעוות, 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים – למענך אלהים חיים'.