וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר (שמות ד י-יב).
דבריו של משה רבינו נאמרים בסופו של משא ומתן ממושך בינו לבין הקב"ה בעניין שליחותו. משה בענוותנותו לא ממהר להיענות לשליחות אותה מועיד לו ה', והוא מעלה טענות שונות הנוגעות לחוסר התאמתו לתפקיד. תחילה הוא טוען שאינו ראוי, לאחר מכן הוא מביע את החשש שעם ישראל לא יאמינו לו, ולבסוף טוען שבהיותו כבד פה לא יתאפשר לו לבצע את השליחות.
סירובו של משה רבינו מציף סוגיות כבדות משקל. מדוע משה רבינו לא מציית מיד לציווי ה', וכיצד ניתן בכלל להתווכח עם הקב"ה. לכאורה, מטרת הוויכוח היא שהקב"ה ישנה את הציווי ולא ישלח אותו, אך לכאורה אמונתנו בהיותו של הקב"ה כל יכול, מחייבת שכל שיקול באשר הוא נלקח בחשבון מראש, ומשעה שעלה מלפניו לצוות כך, כיצד ניתן להעלות על הדעת כי יחול שינוי בדעתו של הקב"ה?
אנו מוצאים עוד כמה פעמים בתורה כי משה רבינו בא בדברים עם הקב"ה לגבי החלטות שונות, כמו לאחר חטא העגל ובמקומות נוספים, ומצינו זאת כבר אצל אברהם אבינו שמבקש מה' שלא להפוך את סדום וטוען כלפיו 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט', וכן בספרי איוב ויונה. ובכל אותן מקומות יש לעמוד על העניין.
כבד פה וכבד לשון
לפני שנתייחס לסוגיות עקרוניות אלו נתבונן באופן פרטני בסירובו של משה בפרשתנו ללכת לפרעה ולהוציא את עם ישראל ממצרים, מדוע משה לא מעוניין? בייחוד יש להבין את טענתו האחרונה על היותו "כבד פה וכבד לשון". את הטענות שהעלה קודם לכן ניתן לכאורה להבין, הוא חושש שהוא איננו ראוי, הוא שואל איזה שם של הקב"ה הוא אמור להציג בפני עם ישראל, וכמו כן הוא מעלה את החשש הסביר שעם ישראל לא יאמינו לו. אך לאחר שהקב"ה עונה לו ומפיס את דעתו בכל אותם נושאים, הוא מעלה את טענת כבדות הפה שנראית לכאורה בעיה טכנית וזניחה, שהרי אם אכן משה כבד פה בצורה חמורה כזו המונעת ממנו את היכולת לקיים את השליחות היה לו להעלות טענה זו מיד בתחילה. העלאתה רק בסוף ה'דין ודברים' יוצרת את הרושם שלא מדובר במחסום מוחלט לשליחות זו ואם כן, מדוע מעלה אותה משה רבנו כעת.
נראה כי בטענה זו טמון עומק החורג מהחשש הטכני הנוגע לקושי בדיבור ונוגע בלב התפקיד אותו מייעד הקב"ה למשה שלמעשה כולל שני חלקים: האחד להיות נביא כלפי פרעה וכלפי עם ישראל, להביא לפניהם את דבר ה' בצורה הבהירה ביותר, והשני הוא להיות מנהיגם של עם ישראל ולהוציאם ממצרים בפועל.
התפקיד הראשון הוא תפקיד רוחני בעיקרו והתפקיד השני הוא מעשי וארצי באופיו. כאשר משה רבינו מעלה בפני הקב"ה את החשש מהיותו "כבד פה וכבד לשון" הוא מצביע על כך שיש חוסר תיאום בין התפקידים. הגמגום המדובר כאן הוא כזה הנובע ממחשבה המהירה מהדיבור, כלומר, התפקיד הנבואי והגבוה של משה לא תואם את הצורך לדבר עם עם ישראל בשפתם ולנהל את ענייני היציאה בפועל.
משה טוען למעשה שאם הוא נבחר להיות נביאם של עם ישראל הרי שאיננו יכול להיות גם מנהיגם ומושיעם בפועל. ואכן, לאחר דין ודברים בין משה להקב"ה, ממנה הקב"ה את אהרון להיות לנציגו של משה מול העם; 'וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים'.
המתח בין שני התפקידים של משה רבינו ממשיך להתקיים גם בתקופת המדבר, כאשר מפעם לפעם מגיעים הדברים לכדי ניגוד קיצוני כמו בפרשת המתאוננים שם אומר משה להקב"ה 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' ובתגובה מצווה הקב"ה על מינוי שבעים הזקנים[1].
שתי צורות יחס בין אדם לקב"ה – ציות ומעורבות
נשוב כעת לשאלות אותן העלינו: מדוע משה לא מציית מייד, וכיצד ניתן בכלל להבין את האפשרות של ויכוח עם הקב"ה. כאמור, אנו רואים שאין זה דבר יוצא דופן אצל גדולי אומתינו ולכן ברור שאין הדבר קשור בחיסרון אמונה או בחוסר מוכנות להיכנע לדבר ה', אלא שישנם שתי צורות יסודיות של יחס בין הקב"ה לאדם. הראשונה והפשוטה יותר להבנה, היא זו בה האדם מתבטל לגמרי לרצון ה' היורד אליו מלמעלה למטה. בצורה זו האדם איננו מביא אל מערכת היחסים עם ריבונו את עצמו ואת עולמו האישי אלא להפך, הוא מבטל אותם כלפי הרצון האלוקי. צורת יחס זו צריכה לעמוד כאפשרות בסיסית עבור כל אדם מאמין שצריך להיות מוכן למסור את נפשו עבור קיום מצוות ה' גם כאשר איננו מבין אותם.
אך ישנה גם צורה נוספת של יחסים העומדת לצד זו הראשונה, ובה האדם מבקש לקחת חלק ולהשתתף באופן פעיל בהגשמת רצון ה', וכיוון שהקב"ה ברא את האדם כדי שיהיה שותף במעשה בראשית והטיל עליו את החובה להביא את הפעולה האנושית והמוגבלת שלו שבה יתוקן העולם במלכות ש-די, הרי שמתוך כך הוא נדרש להבין בשלמות את ציווי ה' ואת רצונו, שהרי לא יהיה כאן שיתוף אמיתי של האדם אלא כשהוא יפעל את הדבר בכלי ההשגה האנושיים והמוגבלים שלו.
כך יש להבין את הויכוח המתקיים בין הקב"ה לאברהם אבינו, משה רבינו ונביאים נוספים. כאשר משה רבינו מעלה בפני הקב"ה קשיים בקיום הציווי, אין כאן סירוב לקיים את הציווי אלא להפך, מתוך לקיחת אחריות והבנת התפקיד אותו מטיל עליו ה', הוא מבקש להעמיד מול רצונו האינסופי של הקב"ה את ההבנה האנושית שלו, להביא עימו למימוש דבר ה' את העולם המוגבל בו אמור להתממש הרצון האלוקי, כדי שיתאפשר להשיג את המטרה בכלים אנושיים דווקא. זו היא תפארת השיתוף שנתן הקב"ה לאדם כשהוא קבע את תיקון העולם וגילוי כבודו, דווקא דרך מעשיהם של בני אדם מוגבלים ובעלי בחירה. בדרך זו יש להתבונן בכל מקום בו אנו מוצאים דו שיח ממין זה בין אדם להקב"ה ולהבין מהו הנושא הנידון.
בפרשתנו נשלח משה לגלות את שם ה' לפרעה ולעם ישראל ולהוציא את בני ישראל ממצרים, שליחות זו נושאת בכנפיה בשורה אדירה לעם ישראל ולעולם כולו, ומשה רבינו – מתוך אחריות להתגשמותו והצלחתו של גילוי ה' בעולם, והבנת התפקיד הייחודי שמוטל עליו – מעלה בפני ה' את האתגרים והמעכבים שיש בכלים הגשמיים והאנושיים שלו להשגת מהלך נשגב זה, ואכן, הקב"ה נענה לטענותיו של משה ורק לאחריהן הוא נותן לו את המופתים, מוסר לו את שם "אהי-ה" אותו הוא מייעד לגלות לבני ישראל, בתפקידו כאיש האלוקים, וממנה את אהרן לסייעו להוציא אל הפועל ולדבר את הדברים אל בני ישראל, באופן המתאים לניהול המעשי והארצי של יציאת מצרים.
מסירות נפש
נחדד, לעולם אין קיום הציווי האלוקי תלוי בהבנה האנושית. המעורבות האנושית היא אפשרית ונצרכת אך לא הכרחית. יכול הקב"ה לדרוש מהאדם התמסרות מוחלטת והתבטלות גמורה לרצונו והאדם מחויב לכך ללא כחל ושרק. הצורך בהבנת האדם נובעת מרצונו של הקב"ה המבקש את קיומם של תהליכים בעולם דוקא מתוך שותפות עם האדם. במקרים כאלו ייתכן שיבקש האדם להבין את שורש הדברים בדעתו האנושית המוגבלת כדי שיוכל לפעול בכוחותיו האנושיים למען המטרה, אך בכל מקרה ההבנה האנושית אינה מוכרחת המציאות עבור דבר ה' ואם אי אפשר לקיים את שניהם ברור שהחובה לקיום דבר ה' גוברת על כל ערך אחר. ואכן, אברהם אבינו הטוען כלפי הקב"ה 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' בסיפור סדום, הוא אשר משכים בבוקר ללא שהיות לעקוד את בנו אהובו בניגוד לכל הבנה אנושית, אך עבודת האדם השלמה, וקיום ותיקון העולם, יכולים להתממש כאשר האדם תופס את שליחותו ועבודתו בכלים הגשמיים שלו וכך מתאים ומרכז את כל כוחותיו לעבודת ה' באופן המתוקן ביותר.
[1] ראה מאמרנו בעניין זה.