וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם
בסופה של פרשתנו הקב"ה מנסה את אברהם בנורא שבניסיונות, הוא מצווה עליו לשחוט את בנו יחידו ולהעלות אותו כקרבן עולה. עקידת יצחק איננה רק עוד אחת מנסיונותיו של אברהם, היא צרובה בזיכרון של עם ישראל ככזו המסמלת את הדרגה הגבוהה ביותר שאליה אפשר להגיע בהתמסרות המוחלטת לה' ולמצוותיו. העקדה היא היחידה מתוך כל עשרת הניסיונות המוגדרת בתורה במפורש כניסיון.
נערי אברהם
אל עיונינו בפרשת העקידה ניכנס דרך ענין שחלקו בעקידה נראה שולי לכאורה, אך הוא טומן בחובו הבנה עמוקה במהות הניסיון של עקדת יצחק.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.
בפסוקים קצרים אלו מתארת התורה את יציאתו של אברהם אבינו לדרך שתוביל אותו אל המקום בו יעקוד וישחט את בנו כציוויו של הקב"ה. אברהם מצרף אליו למסע אל הר המוריה את שני נעריו, הלא הם אליעזר וישמעאל (פרקי דרבי אליעזר, לא). ענין זה של הנערים מוזכר מספר פעמים בפרשת העקידה באופן האומר דרשני, גם בהליכתו של אברהם "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" וגם כאשר הוא שב מהעקדה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע".
גם חז"ל (יבמות סב ועוד) ראו את עובדת נוכחותם של הנערים בדרך לעקדה כמשמעותית. היחס לגויים נגזר מפרשתנו כאשר חז"ל דורשים את הפסוק "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור. ובמדרש רבה;
אָמַר לְיִצְחָק, בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לִשְׁנֵי נְעָרָיו, רוֹאִים אַתֶּם מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמְרוּ לוֹ לַאו. אָמַר הוֹאִיל וַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה וְאַתֶּם אֵין אַתֶּם רוֹאִים שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר.
איזו חשיבות יש לפרט זה שאברהם לוקח עימו את שני נעריו בתוך הסיפור הגדול של עקידת יצחק?
לפי המדרש אברהם מצפה מנעריו לראות את מה שהוא ויצחק רואים ורק לאחר שמתברר שהם לא רואים הוא משאיר אותם עם החמור והולך עם יצחק. מה פשר הדברים? מדוע אברהם חושב שישמעאל ואליעזר אמורים לראות ולמה זה משנה האם הם רואים?
מהות הניסיונות של אברהם
בכדי להבין את הדברים נצרכת הקדמה קצרה על מהות ניסיונותיו של אברהם אבינו ומתוך כך נוכל להבין את ניסיון העקידה ואת חשיבות השתתפותם של נערי אברהם בדרך אליה.
מהותם של ניסיונות אברהם, מעבר להיותם מופת של התמסרות לצווי הקב"ה ללא כחל ושרק, הם גם הדרך שבה הקב"ה מוליך את אברהם להשתלמות שהיא מעבר למידותיו. מידתו של אברהם אבינו היא מידת החסד. לא נאריך בביאור עומקה של מידה זו, רק נאמר בקיצור שמידת החסד מאופיינת ברצון להשפיע החוצה ובאהבה אינסופית לכל נברא. זו הדרך בעבודת ה' שאותה הביא אברהם אבינו לעולם. אך מידה זו איננה יכולה לעמוד לבדה, והיא נצרכת להשלמתה ולהגבלתה ע"י היפוכה שהיא מידת הגבורה. מידה זו יוצרת עבודת ה' המאופיינת בעיקר ביראה ובעיסוק פנימי ופחות בהשפעה כלפי חוץ. רק שילוב נכון של השתיים כאשר הגבורה מאזנת את החסד ומגבילה אותו מביא להתגלות ה' בשלמות.
זוהי מטרת ניסיונותיו של אברהם. נסיונות שיסודם בצד הגבורה, והם תובעים מאברהם את כבישת החסד והאהבה. עזיבת מולדתו, מלחמת המלכים, מסירתה של הגר לשיעבוד שרה וגירושה פעמיים, הפיכת סדום עקדת יצחק וכו'. בכל הניסיונות הללו נדרש אברהם לכבוש את מידת החסד שבו וע"י כך להביא לתוך עבודת ה' את מימד הגבורה והיראה ובכך לבנות את המהלך השלם של עבודת ה' בעולם. בתוך מערכת זו של ניסיונות, עקידת יצחק היא הניסיון הגדול ביותר שבו נתבע אברהם לכבוש את רחמיו ולהפעיל את מידת הגבורה באופן הקשה ביותר.
ישמעאל ואליעזר
בתורה אנחנו רואים שאברהם רואה באליעזר וישמעאל יורשים אפשריים שלו, כאשר מושג הירושה במובן זה היא המשכת דרכו והמשך הקריאה בשם ה' בעולם. כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם זרע בפעם הראשונה, אומר אברהם: "והנה בן ביתי יורש אותי". וכאשר מבטיח לו הקב"ה זרע משרה אשתו הוא אומר: "לו ישמעאל יחיה לפניך". הוא רואה אותם כראויים להמשיך את דרכו באופן טבעי כיון שהם שייכים למידתו – מידת החסד, ישמעאל כבנו של אברהם, ואליעזר "הדולה ומשקה מתורת רבו". אברהם ראה בזמן ההוא את דרכם של אליעזר וישמעאל כהמשך טבעי לאופן עבודת ה' שלו.
זו הסיבה שהוא לוקח גם אותם למסע העקידה, כממשיכי דרכו האפשריים הוא מעוניין לחנך גם אותם במידת הגבורה שבה הוא הולך להתנסות ושנצרכת בכדי להגביל ולאזן את מידת החסד. אך כאשר מגיע אברהם אל הר המוריה ורואה את הענן הקשור על ההר בו צריכה להתקיים העקידה הוא מבחין בכך שרק יצחק רואה את הענן המסמל את ערכו הגדול של נסיון זה – מידת הגבורה בעוד אליעזר וישמעאל אינם מבחינים בו, הוא מבין שנפשם אינה מוכנה להשיג את העקידה, ומשמעות הדבר היא שעל אף השתייכותם לאברהם ולעבודת ה' מצד מידת החסד הם אינם ראויים להשיג את בשורת גילוי ה' בשלמותה הכוללת בהכרח גם את הפן של הגבורה והיראה.
אברהם מבין שהם אינם יכולים להיות ממשיכי דרכו והם לא יכולים להיות חלק מהבסיס ליצירת העם הנבחר. רק ביצחק יקרא לו זרע. דווקא יצחק שמגלם במידתו את ההפך ממידתו של אברהם ודרכו בעבודת ה' היא דרך הגבורה והיראה, יכול להיות החוליה הבאה בשרשרת לקראת התגלות שם ה' בעולם באופן השלם ביותר. למרות הבנתו זו אברהם אבינו אינו משנה את התוכנית להתנהג בתמימות ולקיים את ציווי ה' לעקוד את יצחק, אך מבטו על ישמעאל ואליעזר משתנה. ובעקבות כך משאיר אברהם את נעריו עם החמור ויוצא לעבר העקידה עם יצחק לבדו.
עם הדומה לחמור
להבנה זו יש משמעות עמוקה. זהו הרגע שבו נוצר הפער המהותי בין עם ישראל לשאר האומות. עם ישראל אוצר בתוכו את שתי התנועות, גם את החסד והאהבה וגם את הדין והיראה, אחת מאזנת את השניה ובכך מתגלה שם שמים בעולם במובן השלם. השתייכותם של שאר האומות לקב"ה הגם שהיא קיימת, היא לעולם תהיה חלקית. זה עומק כוונת חז"ל שראו דווקא בפסוקים אלו את המקור ליחס הכללי לגויים – עם הדומה לחמור.
כי ביצחק יקרא לך זרע
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
התבוננות בפסוקים מלמדת שהבנה זו גורמת לחיבור מיוחד בין אברהם ליצחק, הביטוי "וילכו שניהם יחדיו" חוזר פעמיים בפסוקים אלו ומתאר את ה"יחד" שמתקיים בין אברהם ויצחק בלבד ללא שותפים. וכמו כן תארי היחס של אב ובן חוזרים בפסוקים אלו שוב ושוב. התורה מתארת את יצחק כבנו של אברהם וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, ואת אברהם כאביו של יצחק, וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו. גם כשהם משוחחים ביניהם הם מצמידים לכל פנייה את התואר אבי או בני. "וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי… אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" החיבור העמוק בין אברהם ליצחק המתואר בפסוקים אלו הוא חלק ממטרת הניסיון והוא תולדה של ההבנה שאותה מבין אברהם בדרך אל העקדה. דווקא רגע לפני שהוא עוקד אותו מבין אברהם שיצחק הוא יורשו הבלעדי ושהוא הבן שימשיך את פועלו והבנה זו היא היוצרת ביניהם חיבור עמוק.
***
נסיון העקדה אם כן, הוא תהליך מורכב שבו נקשר יצחק באברהם וממוקם כממשיך את בשורת גילוי ה' בעולם, בתהליך זה משתלבות שתי התנועות בדרכי עבודת ה', זו של החסד והאהבה וזו של הגבורה והיראה והופכות לשלמות אחת המהווה את התשתית לכינונו של עם ישראל.