חג הפורים
לחג הפורים ולמצוותיו יש מעמד נצחי, בשונה משאר המועדים, וכפי ששנינו;
כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם (ילקוט שמעוני. משלי).
רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא? "קול גדול ולא יסף". רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן "וזכרם לא יסוף מזרעם" (ירושלמי מגילה).
העולה מן הדברים הוא כי חג הפורים ומגילת אסתר אינם בטלים לעולם. מהי הייחודיות של חג הפורים ומגילת אסתר ומדוע הם מתייחדים במעלה זו של משמעות נצחית?
המן האגגי
כפי שנראה במגילה, ישנה שייכות וזיקה ברורה בין נס פורים למלחמת עמלק, המן מכונה במגילה 'האגגי' – כלומר מזרע עמלק, חז"ל אף קבעו לקרוא ביום הפורים את פרשת ויבא עמלק (מגילה ל:). והדברים צריכים ביאור, מהו עומק השייכות של מלחמת עמלק לפורים, הלא ודאי שלא רק היותו צאצא לזרע עמלק הוא שעומד במרכז העניין.
שורש הרע בעמלק
על הפסוק 'מלחמה לה’ בעמלק מדור דור' מביאים הראשונים את מאמר חז"ל: רבי לוי בשם רבי אחא ברבי חיננא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם. (תנחומא כי תצא, ה').
יש להבין מהו הרוע הגדול בעמלק עד כדי שהתורה מכריזה ש'מלחמה לה' בעמלק' ומה עומק הענין ש'אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק'.
נראה שביאור הדברים כרוך בהבנה של שורש מצוות 'מחיית עמלק', אותה אנו מקיימים גם בימינו במצוות זכירת מעשה עמלק על אף שאין אפשרות לדעת האם ישנם עמלקים ומי הם – כלומר, עמלק הפך במסורת ישראל למושג שחורג מהמציאות הפיזית של עם מסויים או אנשים מסויימים שרוצים להשמיד את ישראל ואנו מחוייבים למחות אותם מעל האדמה. אותה מלחמה לה' מדור דור כנגד עמלק, לובשת צורה ופושטת צורה בכל דור ודור, המצווה אינה עוסקת רק במחייה מעשית והשמדת זרע עמלק מן העולם, אלא במחייה רעיונית של כל דבר שנושא את האופי העמלקי בעולם. מהו איפוא שורש 'בחינת עמלק' אותה אנו מצווים להכחיד?
ההסבר לכך נעוץ בהבנת תוכן המלחמה של עמלק בישראל ואופן ההתמודדות שלנו עם עמלק. מאבקו של עמלק אשר בא להלחם עם ישראל בהיותם במדבר לא היה מבוסס על סכסוך או איום מסילוקם מארצם, לעמלק לא היה חבל ארץ, ובשונה משאר העמים יושבי ארץ כנען, הוא לא היה מאויים מבני ישראל. כלומר, מטרתו היחידה של עמלק במלחמתו עם ישראל היתה אפוא אך על עצם הקיום של עם ישראל כ'עם סגולה', לקעקע את התפיסה שהייתה רווחת שעם ישראל הם עם סגולה בלתי מנוצחים המונהגים ומושגחים על ידי ה'.
זהו המכנה המשותף לעמלקיות שקיימת בכל הדורות וגם בדורנו. ההתנגדות לעצם הקיום של עם ישראל כעם הנבחר, מתגלגל עד ימינו באנטישמיות ורדיפת עובדי ה' על שלל הופעותיה, אין כאן מאבק שקשור בסכסוך כלשהו על מקום או רכוש כדרכם של סכסוכים במקומות אחרים ובעמים אחרים, אלא מאבק על עצם מעמדו המיוחד של עם ישראל כעם המבשר לעולם את דבר ה', שמו ותפארתו. ומשכך זו שנאה אינסופית שאינה עשויה להסתיים לעולם ותמיד מוצאת דרכים חדשות להצר את צעדיהם של עם ישראל. זוהי אם כן משמעותה של 'מחיית עמלק' הקיימת בכל דור ודור.
לנצח במלחמת עמלק
כנגד עמלק שבאו להילחם עם בני ישראל, ולקעקע את מעמדם המיוחד של עם ישראל – עם ה', נדרשו בני ישראל לצאת למלחמת חורמה ולהשמידם וגם למחות כל זכר מהם מעל פני האדמה. בדווקא נצטוו ישראל להשיב באותה מטבע משום שעם סוג התנגדות זו אין מקום לבוא בדברים או להגיע לפשרות, עלינו להתעצם נגדה באופן החריף ביותר ולכלותה מן העולם ורק אז יוכל כיסא ה' להגיע לשלמותו.
אך כיצד אפוא תתבצע המלחמה נגד עמלק שאינו מכיר בקיומנו ומתנגד לקיומו של עם ה' – עם סגולה? באלו כלי מלחמה יש להילחם באותה ’בחינת עמלק’?
מלחמת חורמה זו נגד עמלק מצריכה בראש ובראשונה שעם ישראל עצמו יהיה בטוח בדרכו, בזהותו, ובהיותו העם הנבחר שתפקידו לגלות את שם ה' בעולם. כך אכן התנהלה מלחמת עמלק במדבר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" וכפי שלימדונו חז"ל: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין'. (משנה ראש השנה ג' ח') כלומר, ניצחון ישראל על עמלק לא היה תוצאה של גבורתם הטבעית של ישראל, תלויים הם בידיו של משה המחזקם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים המעמיד מול עמלק את הביטחון בבחירתו של ה' בישראל. והיא אשר גורמת לגבורת ידו של ישראל על עמלק.
התעצמות פנימית זו המקבלת ביטוי ברור במלחמת עמלק הוא תהליך ארוך שיקח עוד שנים ארוכות שבהן יגיע עם ישראל לביטחון מלא ולהזדהות מלאה עם תפקידו כעם ה', אך זו המטרה אליה מכוון עם ישראל ובהתגשמותה יהיה כסא ה' שלם. ההכרה הברורה הזאת של בני ישראל במעמדם היא אשר תאפשר את מחיית עמלק כראוי. ההכרה בזהותנו כעם ה' אינה קיימת כדבר המובן מאליו, אלא הוא נרכש בתהליך ממושך, ולכן 'מלחמת עמלק' נמשכת בכל דור ודור.
נס חג הפורים
לאחר שעמדנו על שורש הרוע של עמלק ואופן המלחמה איתו, נבין את השייכות לסיפור מגילת אסתר וחג הפורים. בנקודת הזמן שבה התרחש סיפור המגילה, גלות בית ראשון, היתה סכנה ממשית לכך שכאשר לעם ישראל אין ארץ משלו ואין בית מקדש הוא עלול להתבולל בתוך עמי ממלכת אחשורוש. וכמובא בגמ' (מגילה יב א) שישראל נענשו 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע' ומשמע שם בגמ' שבסעודה זו לא היה מעשה איסור, וכן מבואר בפרקי דרבי אליעזר: (מט) 'וְכָל מִי שֶׁהָיָה מַאֲכָלוֹ בְּטָהֳרָה, הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ מַאֲכָל בְּטָהֳרָה. וְכָל מִי שֶׁהָיָה מַאֲכָלוֹ בְּטֻמְאָה, נוֹתְנִין לוֹ מַאֲכָל בְּטֻמְאָה, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר 'לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ'. אך סעודה זו מסמלת את מצבם הרוחני של עם ישראל, שאינם מחוברים מספיק לזהותם היהודית אלא מנסים להיטמע בעמים המקומיים שבתוכם הם חיים וכך מורה גם הלשון בגמ' 'שנהנו מסעודתו של אותו רשע' .
ומנגד להשתתפותם של היהודים בסעודת אחשוורוש, במרכז סיפור המגילה עומד סירובו של מרדכי היהודי להשתחוות להמן. במדרש מבואר כי סירוב זה אשר הביא לגזירת הכליון על עם ישראל ולאחר מכן למלחמת היהודים ולניצחונם. לא היה פשוט מדין 'יהרג ואל יעבור שבאיסור עבודה זרה' ואף היה מי שחלק עליו וסבר שאין לו לסכן את ישראל בשביל סירובו, כך משמע בדברי רבא במגילה (יב ב) ומפורש בספרי;
'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל קלווסין של מלך, א"ל שאני יהודי, (ספרי דאגדתא על אסתר, מדרש פנים אחרים, נוסח ב פרשה ג).
הרי, לפי הספרי, מרדכי אינו מצדיק את סירובו להשתחוות להמן למרות הסכנה שיש בדבר מדין 'יהרג ואל יעבור', טענתו היחידה היא 'אני יהודי'. זהו מופע של עוצמה יהודית מול המן המגנה כל העת באזני אחשורוש את עם ישראל כי הינם נבדלים ונפרדים משאר האומות; 'ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים' וכפי שמבארת הגמ' (מגילה יג ב) 'דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מינסבי לן' – עומד מרדכי בקומה זקופה ומצהיר בגאון על היותו בן לעם הנבחר שאיננו ככל העמים, ולכן הוא לא משתחווה להמן.
לאחר מכן אסתר ממשיכה דרך זו ומעצימה אותה. אסתר יוצרת דרך מחודשת שאינה דרכו הרגילה של עם ישראל, ולצד התפילה והצום היא יוזמת מלחמה של ממש כנגד אויביהם של ישראל. מעבר להצלת הגוף שיש במלחמה הזו היא יוצרת גם את אותו חיבור פנימי של היהודים עם זהותם כעם העומד בברית עם ה'. כאשר הם מתאגדים כקבוצה להילחם בגויים הם עושים זאת ללא שיש להם דבר חיצוני שיאגד אותם, אך בעצם יציאתם למלחמה באויביהם הם מכריזים על בחירתם ביהדותם ובברית עם הקב"ה.
בדומה למלחמת עמלק במדבר שם ניצחו בני ישראל את עמלק בזכות ידיו של משה שהרימו את מבטם לאביהם שבשמים, גם כאן ניצחונם במלחמה הפיזית הוא תוצאה של ניצחונם המקדים במאבק הפנימי. מרדכי ואסתר גרמו ליהודים שהיו כפסע מלוותר על היותם עם ה', לאזור חיל ולבחור מחדש בה' ובתורתו, ומתוך תודעה זו הם יצאו למלחמת חורמה כנגד המנסים להשמיד ולכלות את שם ישראל – תוך שהם נושאים עיניהם לאביהם שבשמים, ונחלו בה ניצחון גדול.
ניצחון היהודים המופיע במגילה מסמן עבורנו עד היום את צורת הקיום היהודי בשיאה, ככזו המתקיימת מתוך הזדהות עמוקה וחיבור פנימי לתפקידנו כממלכת כוהנים וגוי קדוש הנושאים בגאווה את בשורת גילוי שם ה' בעולם. זהו רובד נוסף ועמוק בדברי חז"ל 'הדור קיבלוה מאהבה' (שבת פ"ח ע"א וברש"י שם) [ראה הרחבת הדברים במדור 'עומקא דאגדתא]. הבחירה של העם היהודי בברית עם הקב"ה כמוה כקבלת התורה מחדש, חז"ל מעלים כאן על נס את הבחירה מחדש של העם היהודי בזהותו ובברית עם הקב"ה שנכרתה מחדש בימי הפורים.
ימי הפורים אינן בטלים לעולם
נראה שזוהי גם המשמעות של המימד הנצחי של חג הפורים ומגילת אסתר, יסוד הדברים טמון בהבנה שפורים הוא החג שבו, כאמור, בחר עם ישראל בברית עם הקב"ה והעמיק את החיבור שלו לה' ולתורתו, ומשכך הוא איננו יכול להתבטל. שאר המועדים מתבטלים כיוון שהם מציינים אירועים ספציפיים שמזווית הראיה של העתיד לבוא יהיו בעלי משמעות פחותה. אך עצם הבחירה של עם ישראל והחיבור הפנימי שלהם להיותם עם נבחר הוא בעל משמעות באותה מידה תמיד כיון שהוא מכונן את עצם הברית ומהווה תוספת הכרחית לברית שנכרתה בסיני. כאשר בוחר עם ישראל מצידו להתמסר באופן מוחלט ובקומה זקופה לברית עם ה' נקבע חג זה לנצח בתשתית של עם ישראל.