בפרשתנו מופיע דין עונש 'מלקות'. מהותו של דין זה ואופן הלימוד שלו מלשון הפסוקים מצריך עיון רב:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ:
ראשית, המקרה המתואר בפסוקי התורה הוא 'רִיב בֵּין אֲנָשִׁים' והמשך הפסוק הוא "ושפטום – והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". התורה לא מפרטת על מה הריב, אך מציינת כי יש כאן צדיק ורשע. בדרך כלל ריב בין אנשים המגיע לפתחם של הדיינים, נסוב על שאלות ממוניות המוכרעות בצורה של חיוב ופטור – בעלות, חוב, נזק וכדו', הכרעת הדין היא, מיהו החייב ומיהו הפטור ומדוע אפוא מעמידה התורה את הצדדים כ- 'צדיק' ו'רשע'?
כך עצם המשפט 'וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע' והכפילות המוזכרת בו, אף הוא טעון ביאור.
שנית, הקשר בין סופה של הפרשה המלמדתנו את דין המלקות לתחילתה העוסקת ב'ריב בין אנשים' נראה רחוק ביותר. בדרך כלל ריב בין אנשים מסתיים בחיוב ממוני המוטל על אחד מן הצדדים ובמקרה זה אין חיוב מלקות כלל. המקרה השכיח בו אדם מתחייב מלקות הוא כאשר עבר על אחד מן הלאוים בתורה.
ואכן, כפי שמבאר הרמב’’ן, מטעם זה חז’’ל מעמידים את הפרשה במקרה בו עדים העידו עדות שקר על אדם ונתפסו בשקרם, אך לא ניתן להחיל עליהם את מה שהם זממו כדין עדים זוממים [כגון הזוממין להעיד על בן גרושה ובן חלוצה או המעידים לחייב גלות] ומפרשתנו נלמד שהעונש הוא מלקות.
הרמב’’ן מציע אפשרות נוספת לביאור תחילת הפרשה העוסקת בריב, הקרובה יותר לדרך הפשט, שהפסוק מדבר בחובל בחברו פחות משווה פרוטה שאינו חייב לשלם ממון, ולפיכך דינו במלקות.
בין לדברי חז"ל ובין לפירוש הרמב"ן עדיין צריך להבין מדוע התורה רואה את פרשת המלקות כמתאימה ביותר להיאמר דווקא על ריב בין אנשים בשעה שהמקרים בהם עשוי אדם להתחייב מלקות בריב – אינם מצויים?
גם במסכת מכות שתחילתה עוסקת בדיני מלקות אנו מוצאים שהתנא בחר לפתוח בדוגמה של עדים זוממים בדוקא. והדבר אומר דרשני.
המלקות כצורת ענישה
בכדי לרדת לעומקם של דברים, ראשית עלינו להבין את אופיו של עונש זה – המלקות. בעידן שלנו השימוש במלקות כעונש על פשעים אינו מצוי. אפילו במדינות בהן מקובל עדיין עונש מוות נתפסת ההכאה כמעשה פרימיטיבי שאין לו הצדקה בחברה מתוקנת. צריך להבין מדוע זה כך. כיצד ייתכן שגרימת מוות לאדם או שלילת חירותו של אדם ע’’י כליאה נתפסת כענישה לגיטימית – אך הלקאה לא.
בכל חברות בני האדם מקובלות מערכות חוקים ולצידם מערכות עונשין. התפיסה המקובלת כיום ברוב התרבויות המפותחות היא שהחוק נועד לאפשר חיים ללא הפרעה. זכותו של כל אדם לחיות מבלי שיזיקו לו, והחוק הוא סדר חברתי מוסכם שנועד להבטיח שכולם יוכלו להנות מחיים כאלו. בתפיסה זו, אין לגיטימציה לשום חוק לקבוע כיצד על אדם לנהוג בחייו הפרטיים ככל שאין הדבר מפריע לאחרים.
משום כך, כשבית משפט אזרחי מכריע דין, הוא אינו עוסק כלל בשאלת הצדק והרשע. כל סמכותו היא לקבוע מה צריך לעשות: לשלם, להחזיר, לשבת בכלא וכדו'. השיפוט הערכי, אם האדם מוסרי או לא, אינו נמנה על תחום סמכויות בית המשפט.
מתפיסת ההצדקה של החוק נגזרת גם תפיסת העונש. כיון שהחוקים אינם מתיימרים לשקף מוסר ואמיתות ערכיות אלא רק לאפשר חיים תקינים, ממילא אין שום מקום לעונש הבא כ'תיקון' לעוולה שנעשתה. העונשים בחברה מתוקנת נועדו אך ורק לשם הרתעת הפושעים והמזיקים הנצרכת לאיכות חייהם של הכלל. עובדה היא שאף שהמציאות מוכיחה שמבתי הכלא פעמים רבות יוצא האדם ירוד מבחינה ערכית יותר ממה שהיה בכניסתו, נתון זה אינו מהווה שיקול האם לכלוא את האשם או לא, כי מטרת ההרתעה מושגת בכל מקרה.
התורה, להבדיל, באה לתקן את האדם וליישר את אורחותיו. חוקי התורה משקפים מוסר וערכי אמת. וכך גם בית דין הדן ב'ריב בין אנשים' מתייחס בהחלט לשאלה מיהו הצדיק ומיהו הרשע. אם אחד לא נהג כהוגן, הרי שההשלכה הנגזרת מכך אינה רק שעליו להשיב את הממון כדי שהסדר החברתי יישמר, אלא יש כאן הכרעה בשאלת ההתנהגות הישרה והנאותה האם נהג הנידון באופן ראוי על פי רצון ה' או לא. בהתאמה, גם עונשי התורה נועדו לתקן את האדם ולהחזירו לדרך הישר, לכן הם שונים בתכלית מן העונשים המקובלים בעולם.
משמעות המלקות – הכנעת האדם לרצון ה’
כשאדם מכה את חברו, הכאב שבמכה הוא אינו הרכיב העיקרי שלה. עיקרה הוא ההשפלה. כך משתלטים על בן אדם,- מכים אותו. להכאיב ניתן בהרבה צורות, אבל להכאה יש את האופי המיוחד של דריסת הזולת תחת המכה.
בעבר, מכות היו מקובלות כעונש בתרבויות רבות, משום שהסדר החברתי היה היררכי. היה את האדון או המלך ששלטו והיה מובן כי הם יכולים להשליט את סמכותם על ידי הכאה שתשיב את המרדן למקומו הראוי ככנוע להם. היום, הסדרים החברתיים אינם בנויים עוד על היררכיה. איש אינו סבור שיש להיכנע בפני ראש מדינה. להיפך. הוא שליח העם לבצע את רצונו. במקביל, כמו שהזכרנו, החוקים שוב אינם נתפסים כנושאי 'אמת' כלשהי שיש להתכופף בפניה, לכן אין עוד מקום למכות, אלא רק לעונשים מרתיעים אחרים שאינם עוסקים בהכפפה והכנעה. זאת בניגוד לתורה וחוקיה המכוונים את האדם אל עבר תיקונו והשלמת ייעודו ועל כן באה לתקן את האדם, וכיון שהיא נושאת אמת המחייבת את עם ישראל – כן מחייבת עונש מלקות. שאינם באות להרתעה אלא לתיקון האדם. מי שמרד באיסורי התורה, מבקשת התורה להכפיפו חזרה לחוקיה, כיצד, במלקות.
כשבית דין מלקים פירוש הדבר הוא שהם מכניעים את הלוקה תחת מערכת הצדק והאמת של התורה אותה הם מייצגים. זהו תיקונו של מי שלא נכנע למערכת זו. ניתן לראות זאת גם באזהרת התורה 'פן יוסיף להכותו ונקלה אחיך לעיניך'. בהכאת יתר, התורה אינה חוששת שיכאב לו יותר מכפי הצורך, אלא שהוא יושפל יותר מכפי הצורך, שכן, המאפיין העיקרי של ההלקאה הוא ההשפלה וההכנעה.
מלקות ועדים זוממים
זוהי אם כן הסיבה לכך שכאשר התורה מבקשת ללמדנו את עונש המלקות היא בוחרת בדוקא במקרה של ’ריב בין אנשים’ ללמדנו, שגם במקרה כזה, כשאין אפשרות לתקן את הנעשה ע’’י תשלום ממון [אם משום שהנזק הוא פחות מש"פ או בעדים המעידים על בן גרושה וחלוצה וכדלעיל] יענש החייב במלקות, משום שגם בריב בין אנשים שורש הדין יעסוק תמיד בקיום רצון ה’ כראוי.
זהו גם הטעם שהתורה משתמשת במילים ’צדיק ורשע’ ולא ’חייב ופטור’ שכן עיקר הלימוד הוא שגם בדיני ממונות אנו מבקשים לדעת עם מי הצדק ומי נהג בדרך רשע.
רעיון זה ניתן לדייק גם במילים 'ונגשו אל המשפט' ולא, כמתבקש, 'אל השופט'. הכניעה אינה אל השופט אלא אל 'משפט' התורה, אותה מייצג השופט. זהו גם ההסבר של המשפט 'והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע'. המכות נובעות מהרצון להכפיף את הרשע לצדק.
לדברינו, נבין את דברי חז"ל שמעמידים את הפסוק בעדים זוממים. התורה בחרה להשמיענו את דין מלקות דוקא במקרה של עדים זוממים, שכן הרשעות הגדולה של עדים זוממים היא הנסיון להשתמש במערכת המשפט והצדק בעצמה כדי לפגוע באחר שלא כצדק. זוהי פסגת הרוע. לא רק שנעשה עוול עם האומלל, הוא עוד נעשה בשם הצדק. המסר העולה מעונש המלקות הוא; אתה רצית להשתלט על בית הדין ולהשתמש בו כדי לפגוע בחברך בעיוות הצדק – כאשר זממת כן ייעשה לך – בית הדין יבצע הכפפה והכנעה לסמכות השופט המייצג את חוק התורה, על ידי המלקות המשפילות.
***
יש המתיימרים לבחון את חוקי התורה ואופיים על פי צורת החשיבה המקובלת כיום ולהשוותן אליה, אך עליהם לתת את הדעת לנקודת החילוק המהותית אותה העלנו כאן העשויה להשפיע על שינוי המבט. חוקי האומות הנהוגים כיום אינם מתיימרים כלל להעמיד את הצדק המוחלט, החשיבה הדמוקרטית אינה מאמינה כי בסמכותו של מאן דהוא לקבוע לחברו מהו הצדק והיושר. החוקים נועדו אך ורק כדי ליצור מרחב בו חיי האחד לא ינזקו מחברו, ומשכך, תלויים ועומדים חוקים אלו באופן מבטה של החברה על ענינים אלו. התורה לעומת זאת מורה לנו חוקים אשר הם במהותם הצדק והיושר המוחלטים, ודורשת מאיתנו לכפוף את עצמנו לרעיונות אלו.