בתורף פרשת המרגלים קיימת תמיהה מרכזית ביותר, מהו חטאם של המרגלים ועם ישראל שהלכו אחריהם? המרגלים נשלחו לבצע מטרה וכך הם אכן עשו, הם הציגו את העובדות כמות שהן, אכן, עז העם וערים בצורות יש בארץ ישראל, בפשטות הם אף לא עסקו ביכולתו של ה' להכניע את האויבים בפניהם בדרך ניסית, שכן, לא למטרה זו הם נשלחו, הורשת יושבי הארץ בדרך ניסית אינה מצריכה שליחת מרגלים. המרגלים נתבקשו לברר את האפשרויות של כיבוש הארץ בדרך הטבע, ’הבמחנים אם במבצרים’ ועל כך הם השיבו כי עז העם, היכן אם כן החטא הגדול אשר יגרום לעונש הכל כך משמעותי, הריגת כל הדור והמתנה בת ארבעים שנה מלהכנס לארץ?
בשאלה זו כבר דשו רבותינו הראשונים והאחרונים, הרמב"ן מצביע על תוספת של המילה 'אפס' במשפט ’אפס כי עז העם' אשר בכך העניקו המרגלים לכל דיבורם צליל של חוסר תקווה ויאוש וכפי שאכן נראה בתגובתו של כלב 'עלה נעלה' וכו'. אך גם לפי ביאור זה עלינו להבין כיצד זה שהעם שחזה בניסים הגדולים שאירעו עד עתה כשה' מוריד את האמפריה הגדולה על ברכיה בניסים גלויים ואדירים וקורע את ים סוף, אינו מאמין ביכולתו של ה' להכניע את תושבי הארץ כפי הבטחתו.
כמו כן מלשון הפסוקים ניכר כי עיקר חטאם היה בכך שדיברו רעה על הארץ, וכך אנו מוצאים גם שחז"ל במקומות רבים מקשרים את חטא המרגלים עם איסור דיבור לשון הרע, דוגמה לכך הם דברי המדרש;
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", (רש"י מתנחומא).
וכאמור, הדברים טעונים ביאור, איזה חטא של הוצאת דיבה ולשון הרע יש בכך שהם הציגו את המציאות כפי שנראתה להם בתור הארץ, כפי שנשלחו לעשות.
שני מיני לשון הרע
שני מיני לשון הרע יש בעולם. קורה שלאדם יש מום בולט ומישהו מטיח בפניו לאזני אחרים כי הוא לוקה באותו חסרון. עיקר משמעות הלשון הרע במקרה זה היא העלבון, ודומה הדבר להכאתו באבן או באגרוף. עצם עובדת היותו בעל מום ידועה זה מכבר, הפגיעה היא בפרהסיא שבה זה נאמר.
אך ישנו אופן נוסף של לשון הרע, בו המספר אינו רק מציג את העובדות, אלא הוא אף שופט את זולתו. פעמים שהמספר גילה איזו מידה או תכונה אצל חבירו, והוא בוחר לפרש אותה באופן שלילי ומחווה את דעתו בפני אחרים. המספר הרי הוא חוטא פעמיים, ראשית הוא שופט את חבירו לרעה, על כך הוא מוסיף חטא על פשע ומפרסם את שיפוטו זה לאחרים כעובדה מוגמרת ומציג את אותו האדם באור שלילי כלפי העולם.
במקרה זה, עיקר החטא נמצא בפרשנות. שהרי, יהיו שידונו את האדם המדובר לכף זכות, או שיזהו את לקותו כדבר שאיננו שלילי במיוחד. כאשר אותו 'מספר לשון הרע' עושה את ההיפך ומחווה דעה אישית אשר קבלתה כעובדה מוגמרת באוזני השומעים מסיבה נזק למושא הסיפור, זהו חטא גדול יותר.
חטא המרגלים
המרגלים שנשלחו לתור את הארץ אכן נדרשו לשקף את העובדות שהם ראו כמו: מידות הארץ, חוזקם של אנשיה, דרכי גישה וכו', אך בדיוק בנקודה זו נעוץ חטא המרגלים, הם לא הציגו רק את העובדות כמו שהן אלא שפטו את המציאות כפי ראייתם והעמידו את פרשנותם כמציאות מוגמרת, אשר איננה רואה דרך לכבוש את הארץ ולהוריש את יושביה. נקודה זו נלמדת הן מתגובתו של כלב כנגדם 'עלה נעלה וירשנו' והן מהתוספת עליה מצביע הרמב"ן שהוסיפו לסיפור העובדות את המילים 'אפס' כי עז העם, אשר הציגה את צורת הפרשנות שלהם כעובדה מוגמרת וכמציאות.
ראייתם השלילית של המרגלים ופרשנותם על המציאות – שאין יכולת טבעית לכבוש את ארץ ישראל אותה הציגו בפני העם כעובדה, היא אשר גרמה לכך שהעם נשבה לתוך ראייתם של מי שראו את הארץ בעיניהם והיא הייתה הגורם לחטאם של בני ישראל אשר ישבו ובכו באהליהם.
כעת מובן גם ההקשר שלימדונו חז"ל לחטאה של מרים. ממרים נדרש על פי דרגתה לראות את הטוב והנכון בפעולתו של משה – לגרש את ציפורה אשתו, ונענשה על כך. מן המרגלים נדרש ללמוד לקח מאותה ביקורת שהופנתה כלפי מרים ומן אותה דרישה נוקבת המצווה על האדם להביט אל זולתו בעין שאינה שיפוטית וביקורתית, ובודאי שלא לפרסם ולהציג ברבים ראיה קלוקלת זו כעובדה מוגמרת.
שורש חטא לשון הרע
נמצאנו למדים כי שורשה של עוולת לשון הרע והרכילות מתחילה הרבה לפני שפתח מדבר הלשון הרע את פיו, שורשה נמצא כבר בצורה בה הוא מביט ושופט את העולם ואת זולתו. התורה מצווה 'בצדק תשפוט עמיתך', חובה על כל אדם לא להביט בביקורתיות על רעהו ולשופטו לשלילה. תוצאותיה של ראייה קלוקלת זו משתקפות בעוולה הנוספת אותה הוא עושה בפרסום נקודת המבט הזאת עד אשר היא מוחזקת בעיני הסובבים כעובדה מוגמרת, ככל שהרוע הזה מתפשט בסופו של דבר אף אותו אדם עצמו רואה את עצמו באור שלילי.
זהו מסר חשוב עבורינו. לכל אדם ישנן נקודות החולשה שלו. אך ההעמדה של אותן חולשות תחת אורם השלילי של זרקורי החברה, היא עיקרו של חטא לשון הרע שמחמתו דור שלם יכול להענש.