בפרשתנו מקבל ארון הברית תפקיד מעבר להיותו מקום להכיל את לוחות הברית:
'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה'
לארון, כך משמע, יש מעין כוח אלוקי המתגלם ביכולתו למצוא מקום עבור עם ישראל, יחס זה לארון הברית כבעל כוח אלוקי אנו מוצאים גם בהמשך דברי ימי עם ישראל, בבקיעת הירדן בכניסתם לארץ, ובדברי חז"ל על כך שהארון היה מיישר להם את הדרך ועל ידו נעשה הנס בנחלי ארנון. במלחמה הראשונה בכניסה לארץ ישראל המתוארת בספר יהושע הולך הארון כחלוץ לפני מחנה המלחמה ובו תלוי ניצחון עם ישראל ושנים רבות לאחר מכן במלחמה בין עם ישראל ובין הפלישתים בתקופת שמואל הנביא מגייס העם את הארון למען הצלחתו במלחמה:
'וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ'
(שמואל א', ד,ג)
על כוחו הסגולי של הארון מעידים גם אירועים נוספים המתוארים בנביא, כאשר הפלישתים שובים את הארון הוא גורם לכך שפסלם 'דגון' נופל על פניו 'וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה" (שם, ה, ג) ולאחר מכן הם סופגים מכות ומחלות עד שהם מעצמם מחליטים לשלוח מהם את ארון ה'. כך גם מותו של עוזה שנוגע בארון ה' ומת מיד, והברכה שבאה על על בית 'עובד אדום הגיתי' שם שוכן הארון לאחר מותו של עוזה.
האם ניתן לייחס כוח לחפץ דומם?
תיאור כוחותיו של הארון מביא לפתחנו שאלה כבדת המשקל הנוגעת למקומות רבים בהם אנו מוצאים ייחוס של כוחות סגוליים לחפצים דוממים, המטה של משה שאתו הוא מכה את מצריים, בוקע את הים ואף מוציא מים מן הסלע וכך גם נחש הנחושת שניחן בסגולות רפואיות שכל המביט בו נרפא. כך אנו אף מוצאים בדברי חז"ל כי המזוזה שומרת על הבית. מהו היחס הנכון לעניין זה, האם אכן יתכן ש"עצים ואבנים" יקבלו כוחות פעולה? האם ה"קדושה" מעניקה להם איכות שהופכת אותם לבעלי תכונות פעילות יותר מדוממים אחרים? ובכלל, האם יש קשר בין "קדושה" לכוחות סגוליים, מדוע העובדה שחפץ מסוים קדוש עשויה להעניק לו כוחות?
ויהי בנסוע הארון
פרשתנו פותחת פתח המאפשר להבין את היחס הנכון לעניין זה.
'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבות אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל'
בכל פעם שהארון יוצא לפני המחנה משה מתפלל ומזמן אותו לצאת וכך גם בחנייתו. יש לדייק בפסוקים שמשה נושא את תפילתו לאחר שהארון כבר התחיל בנסיעתו או לאחר מנוחתו "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה…" "ובנחה יאמר…". כלומר, הארון נוסע או נח באופן עצמאי ללא קשר לתפילת משה מדוע אם כן נושא משה את תפילתו בנסיעתו ובמנוחתו של הארון?
נראה שבתפילתו מבטא משה את התפיסה שכוחו של הארון לא מתקיים בתוכו כחלק מתכונותיו אלא שהארון פועל מכוח העובדה שהוא משמש לעם ישראל כנושא הברית וייצוגה של נוכחות ה' וככלי שדרכו הם מתחברים לקב"ה ומכוחו ומנכיחים את נוכחותו בחייהם. מול התופעה המופלאה של הארון הנוסע מעצמו 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן' פונה משה לקב"ה ולא לארון והוא אומר: קוּמָה ה', שׁוּבָה ה' ומדגיש בכך שהוא לא מייחס כוחות לארון עצמו אלא מכוון את המבט אל מעבר לו, אל הקב"ה בעל הכוחות כולם.
ובאמת, כאשר עם ישראל תפס באופן זה את הארון וכוחו, היה הארון כלי עזר עבורם, במלחמות ובחיפוש אחר דרך ומקום חניה, אך כאשר עם ישראל התייחס לארון כבעל כוחות עצמיים הוא נוכח לדעת שהארון אינו מסייע כלל, כך היה במלחמה בין עם ישראל ובין הפלישתים 'נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ'; הם מייחסים לארון עצמו את היכולת להושיע אותם וסופו של מקרה זה היה 'וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס'. אם מתייחסים לארון כיישות עצמית הארון לא פועל מאומה ואף נשבה בידי פלישתים.
וכי נחש ממית או נחש מחייה
מקום נוסף בו אנו רואים את ההבנה הזו, מופיע בדברי המשנה במסכת ראש השנה. המשנה, באופן שאינו מצוי, מזכירה דברי 'אגדה' בתוך דבריה, שם הדברים ממש מפורשים:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים"
משנה ר"ה ג, ח
נראה כי המשנה ציינה דברים אלו שלא כהרגלה לגודל חשיבותם. המשנה מבקשת להפריך את החשיבה שבידי משה עצמם היה כוח שיוכל לגרום לנצחון במלחמה או שבנחש ישנו כוח לרפא ולהחיות. ותולה את הנצחון והרפואה בשעבוד ליבם של בני ישראל לאביהם שבשמים בלבד.
הקדמונים הדגישו נקודה זאת במקומות רבים, ניתן לציין את דברי הרמב"ם שמחדד ההבנה זו מספר פעמים ובין היתר כותב הרמב"ם גבי מצוות תפילין ומזוזה דברים אלו שמקורם בגמרא:
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.
הלכות עבודה זרה יא יב
הרמב"ם בהלכות מזוזה מדגיש זאת בהקשר למצוות מזוזה ותפילין:
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.
הרמב"ם מדגיש כי אין להתייחס אל המצוות הנעשות בחפצים כמו תפילין ומזוזה כמשפיעות כוחות מאגיים כפי שהיו כאלה במהלך הדורות שפרשו את דברי חז"ל שלא כשורה וייחסו למזוזה כוח מאגי השומר על הבית מאסונות ושפגימה בה עשויה להמיט חלילה אסונות על יושבי הבית. [וכן בהקשר לחפצים קדושים אחרים כוחות שונים ומגוונים]. הרמב"ם בדבריו אלו מבקש לשלול דעות אלו ומבאר כי האופן היחיד שבו יש להתייחס לפעולתם של החפצים הללו הוא רק מכוח היכולת שלהם להזכיר לאדם 'שיעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן'.
בין תפיסת האלילות לתפיסת התורה
יחס זה אל החפצים וההבנה כי קדושתם ומעלתם היא איננה מכח החומר שבהם אלא היא נגזרת מן המשמעות והתפיסה של האדם אל החפץ אותו מדגישה המשנה ומודגש בתפילתו של משה בפרשתנו, היווה מאז ומתמיד אתגר בעבודת ה', ועם ישראל חטא בכך לא פעם. הפעם הראשונה הייתה בחטא העגל המתרחש כבר במדבר רגע לאחר מתן תורה. כפי שביארנו במאמרנו על פרשת כי תשא על פי דברי הרמב"ן שם, בני ישראל לא מבקשים להמיר את האמונה בקב"ה חלילה, אלא מבקשים להגשים את תפיסתם בחפץ כל שהוא.
וכך במשך הדורות ישנו פיתוי רב עוצמה לייחס את הכוח לחפץ עצמו, זאת הסיבה שחזקיהו המלך כיתת את נחש הנחושת וכפי שמבארת התוספתא את מעשה זה "וכי עבודה זרה היה והלא משה רבינו עשאו? מלמד שטעו ישראל אחריו, עד שבא חזקיה וגנזו" (תוספתא ע"ז ג, יט).
יחוס של כח אלוקי לחפצים עצמם עומד למעשה בבסיס התפיסה האלילית, תפיסה זו מאפשרת לאדם להתמודד עם העולם על האתגרים השונים שהוא מביא איתו בצורה ברורה ופשוטה, הוא לומד כיצד ל"הפעיל" את כוחו המאגי של החפץ ובכך למעשה לשלוט בו. אך לא כן מורה לנו התורה שסולדת מתפיסה זו ומכוונת אותנו לקשר ישיר עם הקב"ה ששוכן מעבר לעולם, אנו תופסים את הקב"ה כבעל רצון וממילא מבינים שכוחותיו אינם מכניים ושרירותיים אלא פועלים בהתאם לצורת היחס בינו לביננו, לכן אין לנו עניין לדעת את "סודות ההפעלה" של הכוחות השונים בעולם אלא לכונן יחס נכון ביננו לבין הקב"ה ולהתפלל אליו שישפיע עלינו חיים חן וחסד.
***
מסר זה העולה מפרשתנו חשוב אף לימינו אנו, על אף שכבר ביטלו חז"ל את "יצרא דעבודה זרה" רווחות בזמננו אמונות שונות בכוחם של קברי צדיקים, סגולות או קמעות וכדומה, יתכן בהחלט שמקורן של אמונות אלו בדברי חז"ל ובדברי חכמינו לאורך הדורות, אך יש להבחין בעניין זה בין אמונה בכוחם העצמי של אותם קברים או סגולות, שאז מדובר באמונה בעייתית הסותרת לתפיסת התורה, לבין שימוש באותם דברים ככלי המאפשר לנו להסתכל כלפי מעלה ולשעבד ליבנו לאבינו שבשמים.
מתפילתו של משה שבפרשתנו, מדברי המשנה על נחש הנחושת ומדברי חז"ל במקומות נוספים אנו לומדים אפוא את היחס הנכון לכל מקרה שבו ניתן כוח לחפץ דומם. לעולם הכוח איננו הופך לחלק מאיכותו של החפץ עצמו, אלא נותר בידיו של הקב"ה ואליו צריך לפנות, החפץ הוא רק כלי שמנכיח בצורה מוחשית את כוחו של הקב"ה ומאפשר לנו לפנות אליו.