בפרשתינו מסופר על לידתו וחייו של ישמעאל, בנו הראשון של אברהם, סיפור זה מורכב מכמה חלקים המבוארים באריכות בפסוקים בפרשתינו המתחילים עוד טרם לידתו של ישמעאל – בבקשת שרה מן אברהם לקחת את הגר לאשה, לאחר מכן בסילוקה של הגר על ידי שרה, התגלות המלאך וחזרתה של הגר אל אברהם ושרה בעקבותיו, וגם בפרשה הבאה, סילוקה של הגר וישמעאל על ידי שרה כהוראת ה' לאברהם והתגלות המלאך להגר.
מעבר לעיון הנדרש להבנת התרחשויות מופלאות אלו, בלימודן נמצא גם היסוד להבנת מהותו וחלקו של ישמעאל ובעיקר על עניינה של האומה 'ישמעאל' ומעמדה במבנה אומות העולם. נעיין אם כן בסיפור לידת ישמעאל לפי סדר השתלשלותו בפרשה ומתוך העיון יתבררו הדברים.
שרה והגר וישמעאל
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.
תחילתו של סיפור לידת ישמעאל הוא בהצעתה של שרה לאברהם ללדת מהגר שפחתה. ברקע הצעתה של שרה עומדת הבטחת הקב"ה לאברהם 'לֹא יִירָשְׁךָ זֶה (אליעזר) כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ' (טו ד) אברהם ושרה מצפים להתגשמות ההבטחה ומשזו מתעכבת, מעלה שרה את האפשרות שקיום הבטחת הזרע לאברהם לא תצא לפועל דרכה ממש אלא דרך שפחתה. כלומר הגר שפחתה תוליד מאברהם עבורה, אך שרה היא שתהיה אם הילד ומופקדת על גידולו וחינוכו. אברהם מקבל את הצעתה של שרה והגר הרה לו.
אלא שלאחר שהגר הרתה מתרחשת תפנית. 'וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ', התורה לא מפרשת מהו אופן הזלזול של הגר בשרה, אך מההקשר הכללי של הסיפור נראה שלאחר שהגר מתעברת מאברהם עולה בה המחשבה שהיא עצמה ראויה להיות אשת אברהם, לא שהיא תלד עבור שרה אלא היא תהיה כאשת אברהם וכאם הילד מצד עצמה. תפיסתה זו של הגר גורמת לטשטוש המעמדות בינה לבין שרי, משום שאם היא רואה את עצמה כאשה אפשרית של אברהם וכאם בנו, מן הסתם אין היא מחויבת בכבודה של שרה כבעבר.
שרי מפנה את תרעומתה על המצב כלפי אברהם 'וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ', זאת משום שכפי הנראה מהפסוקים, אברהם אינו מוכיח את הגר ולא מכחיש את תפיסתה, ושרה טוענת שבחסות שתיקה זו צמחה תפיסתה של הגר וקנתה לה שביתה.
מתוך תשובתו של אברהם נראה לכאורה שגם לאחר דברי שרי הוא לא מכריע באופן חד משמעי ורק אומר לה 'הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ' כלומר הוא אינו מכחיש את טענתה, אך מנגד אינו פועל בעצמו אלא מאפשר לה לעשות כפי שהיא מבינה. יחס זה דומה להפליא למה שמתרחש לאחר לידת ישמעאל גם שם מתלוננת שרה באוזני אברהם על ישמעאל ומעשיו, ואברהם אינו מכחיש את דבריו אך גם אינו פועל שום דבר, גם שם שרה פועלת נגד הגר וישמעאל ומסלקת אותם וכאשר הדבר רע בעיני אברהם, ה' אומר לו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'.
עלינו לעצור ולהתבונן בשורש יחסה של שרה אל הגר וישמעאל, חלילה לנו לומר על שרה אמנו שהיה מדובר כאן בקנאה שבתוך המשפחה ובודאי שה' מורה לאברהם על דברי שרה 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' אמירה המצדיקה בצורה ברורה וחד משמעית את מעשי שרה. מהו אם כן עומק המשמעות של יחסה של שרה אל הגר ואל ישמעאל?
חסד וגבורה
ביאור הדברים יעלה מתוך העיון בשורש מידתו היסודית של אברהם – מידת החסד. יש להאריך רבות בעניין זה אך ניגע בדברים בקצרה במידה הנצרכת לענייננו. עניינה של מידת החסד שבאברהם היא, שעבודת ה' של אברהם אבינו התאפיינה בחיבור ואהבה לכל אדם באשר הוא אדם וברצון להכניס את כל העולם תחת בשורת ייחוד ה'. כך מכנה הקב"ה את אברהם "אב המון גויים".
והנה, מידה זו של חסד, כשהיא מונהגת לבדה היא חסרה את המידה שלעומתה – הגבורה – שכן 'חסד' לבד הוא בעצם טשטוט הגבולות בין אנשים, וטשטוש הגבולות בין בני האדם מחייב איזון לצד שכנגד כדי לא לבוא לידי קלקול כגון גזל, זנות [אותה מכנה התורה 'חסד'] ועוד אופנים של השחתה שעשויים להופיע בלי האיזון המתבקש על ידי מידת הגבורה, שעניינה הוא קפדנות מדוקדקת ושמירת הסייגים תוך ביקורת מתמדת על כל פעולות האדם בעבודת השם.
קורא הדורות מראש ששתל את האבות והאמהות הקדושים בדורות אלו כדי לכונן את שושלת עם ישראל, רצה שהדברים יהיו באופן שכל אחד מתייחד במידתו כשהאחד משלים את השני במידה בה הוא מתייחד, ולפיכך הדברים נעשו באופן כזה שאת מידת החסד של אברהם תוכל לאזן מידת הגבורה בה התאפיינה שרה, בכך תתקבל הצורה הנכונה והמושלמת של עבודת ה' של האבות הקדושים עם האמהות שממנה הושתתו כל היסודות עד סוף כל הדורות.
ולכן, כאשר שרה מציעה לאברהם להוליד ילד מהגר הכוונה הברורה היא שילד זה יתחנך ויגדל על ברכיהם של אברהם ושרה וכך יוכל הוא לממש את מידתו של אברהם, מידת החסד, מחד, ואת מידתה של שרה, מידת הגבורה מאידך, ובכך להגיע אל השלימות של מידה זו לבניין עם ישראל. שכן ילד זה אמור להיות מי שירש את אברהם וימשיך את השושלת המפוארת הזו.
'וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ' … 'וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי'. כאשר הגר מבקשת לגדל ולחנך את הילד בעצמה שרה מתנגדת לכך. הגר שבאה ממצרים שטופת הזימה, אינה יכולה לתקן ולאזן את מידת החסד של אברהם, ולכן שרה מעבידה את הגר בעבודות השפחות בצורה קשה יותר, לא מתוך מטרה לשמור על כבודה חלילה, אלא כדי לגדוע את כוונותיה של הגר לטעון לבעלות על הילד העומד להיוולד. שרה יודעת שרק היא במידתה, מידת הגבורה, ראויה להיות זו שתחנך את הילד באופן הנכון כרצון השם ותעניק לו את האיזון הנדרש למידת החסד שירש מאברהם ולסתת את בניינה של האומה היהודית.
'וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ' הגר לא מקבלת את הדברים וממאנת לוותר על הילד ולחזור למעמדה הראשון ולכן היא בורחת מבית אברהם ושרה.
שיחת הגר והמלאך
בדרכה מוצא אותה מלאך ה' הפותח עמה בדברים ובעקבות המפגש ביניהם חוזרת הגר לבית שרי. התורה מאריכה בתיאור השיח בין הגר למלאך וצריכים אנו להבין את עומקם של דברים.
'וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת'.
מדקדוק בפסוקים נראה ששיחתם של הגר והמלאך עוסקת בדיוק בנושא שסביבו נסוב הסיפור כולו. המלאך פונה אל הגר ואומר לה 'הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי'. המלאך מדגיש את היותה של הגר שפחתה של שרה, ובכך מכוון אותה לפתוח בדיבור על העניין שבגינו נפלה המריבה בינה לבין שרה. הגר מבינה שהמלאך לא סתם מתעניין מאין היא באה ולאן היא הולכת, ולכן אינה מתייחסת בתשובתה לשאלתו הישירה, אלא לשאלה המובלעת בדבריו ואומרת 'מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת' -בתשובה זו היא מביעה התנגדות לזיהויה כ"הגר שפחת שרה", ואומרת למלאך שמפני גבירותה של שרי היא בורחת. יש לדייק שהגר לא מזכירה את העינוי כסיבת בריחתה אלא מתייחסת לעצם גבירותה של שרי, היא אומרת למלאך שהיא מלכתחילה לא מקבלת את מרותה של שרי וזו למעשה הסיבה העמוקה לבריחתה.
בשלב זה מתרחש מפנה בלתי צפוי. המלאך ששומע מפי הגר את הסיבה האמיתית לבריחתה ואת רצונה להיות אם בנו של אברהם מקבל למעשה את בקשתה.
וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ.
בדברי המלאך ישנה אמירה מאוד משמעותית, אם עד כה טענה שרה כי הבן שהיא נושאת ברחמה היה מיועד להיות בנה, הרי שעתה מקבלת הגר את הבשורה שבן זה לא יתייחס לשרה אלא אליה, את שמו של הבן שיולד אומר לה המלאך לקרוא על שם תשוקתה ובקשתה לבן 'כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ'.
אלא שלקבלת בקשתה מציב המלאך סייג. הוא מצווה אותה לשוב לבית שרה ולהתענות תחת ידיה; 'שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ' מדוע? לכאורה אם התקבלה בקשתה להיות אם הילד הרי שהיא במידה רבה הופכת לאשת אברהם ומדוע שתתענה תחת יד שרה?
המלאך אכן אומר לה שהיא תהיה אם הילד, בהתעקשותה של הגר לגדל את הילד על ברכיה ולמנוע ממנו את חינוכה המלא של שרה מאבד ישמעאל את מעמדו להיות הממשיך של שושלת אברהם. אך בזה לא תמו דברי המלאך. הוא מבקש ממנה לשוב ולהתענות תחת שרה, ישמעאל לא יהיה ממשיכו של אברהם כי קיימת כאן התערבות של הגר אך הוא יוכל לקבל חלק קטן מתפקידו של אברהם וגם לשם כך הוא יידרש לקבל את חינוכה של שרה. ולכן מורה המלאך להגר 'שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ'. השתעבדות זו משמעה כי בכל מקרה קיים הצורך של הגר להיות תחת שרה, ועל אף שהיא אם הילד היא זקוקה לנוכחות של שרה בחיי ישמעאל כדי שיוכל לבצע תפקיד כל שהוא בהמשכיותו של תפקידו של אברהם, ולכן הגר צריכה לחזור להיות תחת שרה ועל הילד הנולד ממנה לגדול בבית שרה.
בני ישראל ובני ישמעאל
פרשה זו פותחת בפנינו צוהר להבין את שורש היחס היחס שבין שני העמים בני אברהם, בני יצחק ויעקב הם פרי החיבור המתוקן בין אברהם ושרה, ולכן הם הממשיכים של אברהם ונמצאים בברית עם הקב"ה. ישמעאל וזרעו גם הם שייכים במידה מסויימת לבשורת ייחוד ה' והפצת דרך הצדק והמשפט בעולם. כפי שאומר המלאך להגר 'לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ' אך הדבר תלוי בכך שיקבלו בני ישמעאל את מעמדו של עם ישראל, בני יצחק ושרה, כבנו וכממשיך דרכו המרכזי של אברהם. קבלה זו איננה רק בבחינת נתינת כבוד אלא יש בה כדי להשפיע על מידתם והתנהגותם של בני ישמעאל עצמם, שבכך שמכירים במעלתם של בני ישראל ובמידת הגבורה שיש בהם, הם מתקנים ומאזנים את מידתם ויכולים לקחת חלק בתיקון העולם.