כפרת הארץ בדם הרוצח

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

התורה מזהירה מפני לקיחת כופר או כל סוג אחר של ויתור לרוצח במזיד או בשוגג ומדגישה היטב כי על הדיינים לקיים את דינו ללא משוא פנים. במקרה של רוצח בשוגג הוא חייב לגלות לעיר מקלט ובמקרה של רוצח במזיד לא יכופר החטא אלא במיתת הרוצח.

לכשנעיין בפסוקים ישנו דבר האומר דרשני, התורה עוסקת רק במשמעות של הרצח על הארץ. היא לא מדברת על החטא של הרוצח אלא על הארץ כזאת שצריכה להתכפר, וביחס לזה היא קובעת 'וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ'. גם המשך הפסוק מדבר על הטומאה שנגרמת לארץ מחמת הרציחות ולכן נדרש שלא לרצוח. מה פשר הדבר? מדוע הנושא הוא ה'ארץ', הלא, חומרת הרצח היא ביחס לנרצח ומשפחתו וכלפי החברה בכלל ומהו אפוא פשר ייחוס החטא וחומרתו לטומאת הארץ?

בנוסף, יש להבין את עצם היסוד אותו קובעת התורה כי 'לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ'. כיצד מכפרת שפיכת הדם של הרוצח על הרצח או על הארץ?

קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה

את ההתייחסות הראשונה בתורה לארץ בהקשר של רציחה אנו מוצאים לראשונה בפרשת בראשית. לאחר שקין הורג את הבל אומר לו ה':

מֶה עָשִׂית קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

האדמה מתוארת ככזו ש'פוצה את פיה', דהיינו שהיא מכסה על הדם ומאפשרת להעלים את הרצח ולספוג אותו אל קרבה ובכך לחפות על חטאו הנורא של הרוצח. על כן, הקב"ה פונה לקין ואומר לו שהדם לא נספג. הוא מבעבע וצועק מתוך מעבה האדמה ודורש את עשיית הצדק. בנוסף, בעקבות השימוש המעוות של הרוצח באדמה הקב"ה מודיעו שמכאן ואילך תפחת התועלת שהוא מקבל מן האדמה; "לא תוסף תת כחה לך". האדמה, מעצם תכליתה נועדה להעניק כוח לאדם, הן בכך שהיא יוצרת לו מקום ויציבות והן בכך שהיא מגדלת לו את מזונותיו. אך כאשר האדם משתמש באדמה כדי לכסות על חטאיו האדמה פוסקת להעניק לו מיכולותיה ונגזר עליו גורל של נדודים נצחיים

ולא תטמא את הארץ

אחרי הקדמה זו ניכנס להבנת הפסוקים בפרשתנו. בפסוקים אלו התורה לא עוסקת בדינו של הרוצח כפרט, לשונות הפסוקים מדברים אל עם ישראל כעם שעומד להיכנס לארצו ולקבוע את חייו על אדמתו בחבל ארץ שמעתה יהיה מקומו בעולם. כעת, ברגעים אלו שעם ישראל קובע את מושבו בארצו וחיי העם מקבלים צביון של קבע ושייכות לאדמתו, תיכף אחרי הציווי על הכיבוש והחלוקה והקצאת ערי מקלט, מזהירה התורה את עם ישראל על היחס הנכון והראוי עם האדמה ושלא ישתמשו בה בכדי לכסות על חטאים ורצח. אך יש לשים לב לשינוי מסויים בנוסח הפרשות. בעוד שבבראשית התורה מדברת על ה'אדמה', כאן, בפרשתינו, עוסקת התורה ב'ארץ'. ההבדל הראשוני בין אדמה לארץ הוא שהמילה אדמה מתייחסת לכל אדמת העולם באשר היא, ואילו המילה 'ארץ' מכוונת בדרך כלל לאדמתו של מקום מסויים. ולענינינו: בפרשת בראשית אמירתו של הקב"ה מתייחסת לעצם טבע האדמה, ובפרשתינו האזהרה מתייחסת לאדמתה של ארץ ישראל.

אך נראה שישנו הבדל מהותי יותר בין ארץ לאדמה. המושג 'ארץ' מציין גם את השליטה הריבונית באותו חבל ארץ. לכל מדינה יש ארץ, ואילו מקומות מפורזים נקראים עדיין בשם 'אדמה'. אם כן, כשהתורה מזהירה לא לטמא את הארץ בכיסוי דם הנרצח, יש כאן גם התייחסות ל’ארץ’ כמלכות ושלטון. התורה מזהירה אותנו שבבואנו לבנות את מלכות ישראל בארצינו עלינו לוודא שהמלכות שמתייסדת בארץ היא מלכות של צדק ומשפט, ובשל כך עלינו להיזהר תמיד לקיים את הצדק ללא משוא פנים, ולכן מצווה התורה שלא לקחת כופר ולא לוותר לרוצח בשום צורה שהיא על עונשו המגיע לו. זהו אם כן עומק עניינה של פרשה זו אשר כל לשונות הפסוקים בה נסובים על הארץ – חניפות הארץ, טומאתה וכפרתה כשהמכוון הוא לבניית מלכות ישראל בארצו בצורה מתוקנת ובשל כך באה האזהרה לעשות צדק עם הרוצח והנרצח ולא להחניף את הארץ. 

כפרת הארץ בדם שופכו

זהו ההסבר גם להמשך הפרשה 'לאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכו'. 'כפרת הארץ' במובן זה אינה עוסקת כלל בנרצח כפרט ואינה מבקשת את הכפרה על עצם נטילת נשמתו של האדם הנרצח כשלעצמו, אין ספק כי מדובר במעשה חמור מאין כמותו המהווה גם טרגדיה גדולה לקרוביו של הנרצח, אך כפרת הארץ אינה עוסקת בהיבט הזה אלא בפן הציבורי שישנו במעשה הרציחה ושמתייחס לאדמת הארץ ולמערכת השלטון בה. המציאות של רציחה שוללת כל אפשרות של בניית חברה מתפקדת. 

זוהי מטרת הריגתו של הרוצח, אין מדובר כאן בנקמה ברוצח – שכן מעשה זה לא ישיב את הנרצח לחיים. הריגת הרוצח נדרשת כמעשה אשר יוקיע חברתית את מעשה הרציחה מכל וכל. אל מול מעשה הרציחה צריך להציב אמירה ציבורית נגדית וחד משמעית שתוקיע את המעשה ותבטא את ההתנגדות העזה לקבלת מעשה שכזה בתוך המחנה. שפיכת דמו של הרוצח משמשת אפוא כמענה להשחתת החברה העלולה להיגרם ממעשה הרציחה.

את התובנה הזו, שהריגת הרוצח אינה עוסקת בענישה ונקמה על נטילת החיים של הפרט אלא בהיבט החברתי, מבאר וממחיש הרמב"ם:

אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילין לו כלל ולא ילקח ממנו כופר, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר הניחו הורגי הנה מחלתי וסלחתי לו אין שומעים לו. (מורה נבוכים ג, מא)

ניתן לזהות דמיון לזה גם בפרשת 'עגלה ערופה'. גם שם המעשים אותם דורשת התורה לעשות אינם נוגעים רק לעצם מעשה הרצח. שם נדרשים זקני העיר והסנהדרין להתייחס למאורע למרות שהם אינם חשודים ברצח האיש, אלא נדרש מעשה ציבורי בכדי להוקיע את השתרשותם של מעשי רצח בחברה.

חנופה בהסתרת הרוצח

כעת נוכל להבין ביטוי נוסף האמור בפרשה לגבי רוצח, – החנופה; וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, המושג חנופה ידוע לנו בהקשר של אמירת דברים טובים ללא כוונה ומתוך אינטרסים זרים. כך במשלי בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ… (משלי יא ט) וכך גם בדברי חז"ל, ולדוגמה, כאשר מספרת הגמרא על כך שהחכמים שיבחו את אגריפס המלך ואמרו לו "אחינו אתה אחינו אתה" מביאה הגמרא: שָׁנוּ מִשּׁוּם רַ' נָתָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְיבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְריִפַּס הַמֶּלֶךְ (סוטה מא.:). מה הקשר של מושג זה לנושא הרצח? באיזה מובן לקיחת כופר "מחניפה" לארץ?

התורה, כאמור, מכוונת בדבריה לכך שהמערכת המדינית עצמה עלולה לכסות על הרציחות. מהלכים אלו נועדו כדי לטשטש את חומרת מעשה הרצח ובכך למעשה "להחניף" למערכת השלטון בארץ שלא אמורה להתערער מכך שאירע בתחומה עוולה כזאת, כיון שאפשר 'לפתור' את העניין בתשלום כופר או באופן אחר, ועל כך מזהירה התורה "ולא תחניפו את הארץ".

***

כאשר מדקדקים אנו בלשונות הפרשה בדינו של הרוצח ובעונשו, נמצאנו למדים כי עונשו החמור של הרוצח אינו עוסק רק בעוולה החמורה שיש בנטילת נשמתו של הקרבן אלא בתיקון העוולה החברתית והציבורית שיכולה להיגרם ממעשה רצח, ומשכך ציווים אלו מדגישים את כפרת הארץ ואת הדרישה להקים בארץ ישראל מלכות מתוקנת.

| פרשה: מסעי