מהות חג השבועות

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

כאשר נבוא לעמוד על מהותו של חג השבועות נראה כי בתורה ובחז"ל אנו מוצאים מספר שמות המעידים על מספר מהויות ליום זה, במאמר זה נתבונן במשמעות של כל אחד מהשמות הללו, ונברר האם כולם מכוונים למהות אחת.

חמישה איזכורים בתורה יש לחג השבועות, בפרשת משפטים נאמר "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כג, טז) כלומר, מהות היום היא חגיגת הקציר, ויש כאן גם את עניין ההודאה והשמחה שבביכורי מעשי האדם – תחילת המימוש של ההשקעה הרבה שהחלה בזריעה. גם בפרשת ראה הוא מוזכר בהמשך לציווי על הספירה 'מהחל חרמש בקמה' – 'ועשית חג שבועות' (דברים טז, ט-י), וכן בפרשת כי תשא כתוב: וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים (שם לד, כב), כאן מהות החג מכוונת אל השבועות אך לצד זה הפרשה עוסקת גם בביכורי פירות הקציר. בדומה לזה, בפרשת פנחס מוזכרות שתי הנקודות הללו של הקציר ושל השבועות יחד: 'וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם' (ויקרא כח, כו) וכפי שמבאר רש"י השם יום הביכורים מתפרש גם על ביכורי הקציר דהיינו שתי הלחם, וגם על מצוות ביכורים שמתחילה לנהוג בשבועות [אלא שהיום נקרא ביכורים, ו'ובשבועותיכם' היא תוספת על כך].

ואילו בפרשת אמור נאמר, 'וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם': (ויקרא כג, כא). ההדגשה היא רק על 'מקרא קודש' ותו לא. המשמעות הבסיסית של מקרא קודש, הוא איסור מלאכה, ובדומה לכך ניתן לפרש את לשון המשנה 'עצרת' שאפשר שגם הוא נאמר ביחס לאיסור מלאכה. 

עניין קבלת התורה מופיע מאוחר יותר בדברי האמוראים כמבואר בגמרא:

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא (פסחים סח:).

ראשית, צריכים אנו לבאר כיצד ילכו יחדיו אותם שמות המוזכרים בתורה ומה השייכות ביניהם. שנית, עלינו לתת את הדעת לדברי חז’’ל שכינו את היום הזה 'חג עצרת', וכן לעניין 'מתן תורה' האמור בתקופה מאוחרת יותר ושהוא העניין העיקרי אותו אנו מציינים היום, הן בתפילה ובקידוש היום – זמן מתן תורתנו, והן בקריאת התורה בפרשת יתרו. מה ראו חז"ל להוסיפם וכיצד מתקשר הדבר לתוכנו של היום כפי העולה מן המקראות.

כפל משמעות במועדים

לכשנתבונן נראה כי גם בפסח ובסוכות קיימת כפילות למהותו של החג המורכבת מהמועד החקלאי או העונה בה החג חל ומהות נוספת שאינה קשורה בכך; פסח הוא זמן יציאת מצרים אך גם 'חג האביב' כמבואר בפסוק 'זכור את חודש האביב כי בו יצאת מארץ מצרים', 'היום אתם יוצאים בחודש האביב', הקשר ההדוק בין פסח לאביב עולה גם מדין עיבור השנה הנלמד מן הפסוקים הנ"ל. סוכות נקרא בתורה 'חג האסיף', ואף לחג זה מבוארת מהות אחרת בפסוקים 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. יש לעמוד על מהותם של חיבורים אלו האמורים בשלושת הרגלים וגם בחג השבועות בו אנו עוסקים.

נראה כי החיבור בין המהות החקלאית של החגים למהותם הנוספת מכוון אותנו אל החיבור המבוקש בין רבדי החיים של האדם, בין יציאת מצרים והרעיונות העמוקים על שחר לידתו של עם ישראל לבין האביב המקיף את עולמו של האדם, אין התורה חפצה בחיבור שהוא מנותק מהוויתו של האדם בעולם החומר בו הוא שרוי, אלא את חיבורו של האדם אל מהות ועומק החג בתוך חייו, בתוך ימי האביב ותחושת ההתחדשות בו האדם שרוי בתקופה זו. כך הם הדברים ביחס לחג האסיף, אשר גם שם מבקשת התורה לחבר את החוויה בה האדם שרוי כאשר הוא ממלא את ביתו בפרנסת השנה כולה לחיבורו עם ביתו ועם קביעותו בעולם הגשם.

ריבוי השמות של חג השבועות

כך גם כאשר אנו מגדירים את מהותו של חג השבועות בו אנו עוסקים, הרי שתי קומות לו, האחת היא 'חג הקציר' שכן ביום זה האדם מגיע לשיא שמחתו בהשלמת עבודת הקציר, זהו המאפיין הפשוט של יום זה, ואולם, בשם זה לבד חסרה מהותו של היום, שכן, כל המכוון במועדים הוא להביא את האדם להכיר בבוראו ולרוממות חיי המעשה, כאן בא השם הנוסף 'חג השבועות':

ספירת שבע השבועות [שנאמרו בפרשת בהר במנותק מאיזכור ימי הקציר והנפת העומר ושני הלחם] כפי שכבר ביארנו במאמרים קודמים, זוהי עבודת השבע המבקשת מן האדם להשלים את חייו בשילוב של חיי הרוח והגשם כשהם מכוונים למקום אחד וכפי שנתבאר במאמרנו על ספירת העומר. 'חג השבועות' הוא פסגת עבודת שבע השבועות וכולל במספר החמישים השלם שבו הוא חל את השלמות המבוקשת בכל התקופה כולה.

מהות החג המוזכרת בפרשת אמור 'מקרא קודש' המורה על עצם השביתה ממלאכה וכן הלשון 'עצרת' האמורה בדברי חז"ל, נקשרת בבירור עם האמור, וכשם ששבת בעצם הציווי על השביתה מורה על עניין זה – ראיית עבודת ששת הימים כאמצעי ולא כתכלית, כך גם שביתת המלאכה של חג השבועות מורה על עניין זה. 

אך גם עבודה זו של 'שבועות' אינה עומדת לעצמה, שכן, כל עניינה הוא, כאמור, להביא את האדם לקדש את חיי המעשה, אם כך, העבודה של שבועות שבאה לקדש את חיי המעשה חייבת לכלול בתוכה את השלמת הקציר וחגיגתו. לפיכך נמצא ששני ענייני החג שלובים ותלויים זה בזה כשהכל מכוון לענין אחד. השלמת העבודה של ספירת השבועות באה לסיומה בחג זה המורה על שיאה של כל העבודה שנעשתה עד כה מפסח ועד עצרת, ציון השיא של ימים אלו מוכרח לבוא בזמן שהאדם חוגג את שמחתו על השלמת יגיע כפיו – בחג הקציר, דווקא ביום זה שהאדם שרוי בשמחה גדולה התורה מצווה אותו לנתב את השמחה לתכלית עבודת השם. זהו אם כן השילוב בין שני השמות, על ידי שניהם יחד מתקבלת מהות אחת רחבה שהיא 'לקדש את שמחת הקציר ולנתבה אל התכלית'.

חג הביכורים

כהמשך ישיר לזה בא השם 'יום הביכורים' עם המשמעות הנוספת של תחילת מצוות ביכורים כפי שפירש רש"י. ביארנו בכמה מקומות כי בשורש מהותה של מצוות הביכורים עומד הענין של ההכרה אליה נדרש האדם שמקבל לראשונה את פרי עמלו לאחר יגיעה ממושכת. במצוות הביכורים האדם מביא את ראשית פרי האדמה אל המקדש כשהוא קורא את פרשת הביכורים ומכריז 'הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי השם', גם כאן, כהמשך לעניין ספירת העומר וחג השבועות, האדם מנתב את כל שמחתו בעמלו לעבודת השם, בכך הוא מחבר בין יגיע כפיו וחיי המעשה ומרומם אותם לתכלית עבודת השם. 

מתן תורה

הנה כי כן ביארנו אל נכון את חיבורם של השמות המוזכרים במקרא והשם 'עצרת' המוזכר במשנה, מהו אם כן פשרו של החיבור הנוסף המופיע בחז"ל למתן תורה.

לאחר חורבן בית המקדש והעדר הקרבנות הללו שמובאים בעקבות הקציר, חסרנו את העבודה המיוחדת של ימים אלו, אמנם מצוות ספירת העומר ומהות 'חג השבועות' נותרו על כנם, אך אנו חסרים הן את הפתיחה – מנחת העומר, והן את הסיום – שתי הלחם. בהעדר קרבנות אלו ההקשר של חיבור עבודת הספירה לקציר ולמרחב של חיי המעשה לא בא לידי ביטוי. 

כבר מילתינו אמורה בארוכה בביאור מאמר חז’’ל (ברכות ח.) 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב’’ה אלא ד’ אמות של הלכה', שבזמן הבית היתה השראת השכינה ועבודת השם נוכחת בתוך כל חלקי ורובדי החיים, ויכול היה הרוצה בכך, לממש את עבודת ה' בתוך המרחב הגשמי בקלות יחסית, ואילו כשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה – אותה נוכחות וקרבת ה' בכל מרחבי החיים, וכשהאדם מבקש לעבוד את ה', הקושי הגדול הוא להכניס את נוכחות ה’ בתוך כל חלקי החיים ובתוך המרחב הגשמי עד כדי שהוא כביכול אינו יכול לעשות זאת אלא מתוך ד' אמות של הלכה.

בדומה לכך ניתן לומר, כי גם ביחס לתוכן הפנימי של ימי הספירה וחג השבועות בהעדר הקציר, העומר, שתי הלחם והקרבנות שסביבם, קיים קושי לבטא את עבודת ה' וקרבתו בתוך המרחב של חיי החולין. חז"ל ברוחב דעתם מורים לנו כי בעת הגלות כשאין בית המקדש ואין מרחב חקלאי יש לקבוע מסמרות בהדגשת המשמעות הנוספת של היום הזה – 'מתן תורה', משמעות שלמרות שהיתה קיימת כל העת, מכל מקום כל עוד בית המקדש קיים והשכינה שורה בישראל היה היהודי משיג את קרבת השם בכל רובדי החיים ומצליח להחדיר את התוכן הזה כראוי לתוך חיי המעשה, ועכשיו שחסרנו את כל זה ו'אין לו לקב’’ה אלא ד’ אמות של הלכה' אזי כל קרבת ה' מושגת דרך לימוד התורה ויגיעתה, לפיכך קבעו לנו את חג השבועות ואת ימי הספירה שלפניו כימים הסובבים סביב מתן תורה.

***

ריבוי השמות של חג השבועות מכוונים כולם אל מקום אחד – חיבורה של עבודת שבע השבועות לתוך מרחב עבודת הקציר והביכורים – המרחב הגשמי של תקופה זו. כיום בהעדרו של הקציר ובהעדרו של בית המקדש, חז"ל מכוונים אותנו אל מהות נוספת, אל 'מתן תורה', ומלמדים אותנו כי הוויתו של הבניין הרוחני תיכונן בתוך כותלי בית המדרש ומשם תוכל להשפיע אל שאר רבדי חיי האדם – אל מרחב הגשם, ולהביא את השלמות המבוקשת בחיבורם של הכל אל יעדם הרצוי.