מחלוקתו של קרח על משה רבנו, אדון הנביאים, מעלה תמיהה רבה וכפי שמחדד לנו המדרש: 'וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו' רש"י על אתר מביא את תשובת המדרש:
"אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן – שנא' 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוה"ק, 'כל אלה בנים להימן' – אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום"
תשובה זו, לכאורה, מוסיפה ערפל ותהייה. וכי העובדה שעתיד לצאת ממנו צאצא חשוב כמו שמואל יכולה להווה עבורו תעודת ביטוח שתתיר לו לחטוא כאוות נפשו? במה תורצה הקושיא?
אף עצם העניין לפיו, אדם שעתידים לצאת מזרעו צאצאים חשובים מעידה על גדולתו העצמית, הרי היא חסרת כל פשר. בוודאי לא ניתן לכנות מחשבה זו כפקחות.
כמו כן יש לעיין בתשובת משה לטענת קרח המבוארת במדרש:
"…ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה",
כלומר, העובדה ששמואל עתיד לצאת מקרח עדיין אינה מונעת את ענישתו שכן אפשר שהוא ימות וילדיו יחיו. ואף דברים אלו דורשים ביאור, אילו קרח אכן היה פיקח, בודאי היה מעלה טענה פשוטה זו על דעתו. וגם, שבחו הגדול של משה שהוא 'היה רואה', אף היא דורשת את ביאורה. מה היא ה'ראיה' הגדולה הזו להבין כי העובדה ששמואל יצא מצאצאיו אינה ערובה לכך שלא ימות בחטאו.
שמואל הנביא
בכדי להבין את תוכנו של המדרש עלינו להקדים על תפקידו הגדול של שמואל הנביא אשר נאמר עליו שהיה שקול למשה ואהרון.
שמואל עמד בצומת דרכים חשוב בתולדות עם ישראל – חורבן משכן שילה. הרקע לחורבן זה כפי שהוא מבואר בנביא הוא בכך שבני עלי הכהנים, חפני ופנחס, אשר היו "בני בליעל אשר לא ידעו את ה' ", והם אלו שמקריבים את הזבחים כשהם מנצלים את עבודת הקרבנות למעשים אשר לא ייעשו. הם מנצלים את העובדה שהם כהנים כדי לשרת את מטרותיהם האישיות בו בזמן שהתנהגותם משקפת את כל מה שנוגד את ערכי הכהונה.
באותה עת, שמואל מוקדש לה' על ידי אמו לעבוד את ה' בשילה כל ימיו. 'כל הימים אשר היה הוא שאול לה' ". ולא זו בלבד שהוא משרת את ה', אלא הכתוב מלמדנו שאף ניתנת לו עדיפות מסויימת על פני הכהנים: 'ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים' (ג ג) למרות שאינו כהן.
יתירה מכך, על ידיו של שמואל נמסרת לעלי הכהן נבואת החורבן של משפחתו: 'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם', (יד).
בגמ' מבואר כי נבואה זו מלמדת לא רק על חורבנה של בית עלי אלא גם על הצורה בה ניתן לכפר ולתקן את מעשיהם;
אמר רבא: בזבח ובמנחה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ומנחה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים (ראש השנה יח א).
בדברים אלו מבטאים חז"ל את עומק דברי הפסוק. חטאם של בני עלי היה ניצול הכהונה באופן שרוקן את מהותה העילאית של הכהונה מתוכן. לכן, עונשם יהיה שקרבנות לא יכפרו עליהם. רק תוכן אמיתי של לימוד תורה וגמילות חסדים.
נראה כי מרכז סיפור עניינו של שמואל נסוב סביב העדיפות של עובד ה' אמיתי על פני הכהן המיוחס. נבואתו של שמואל הופכת את הסדר הישן לפיו כהני שילה מנהיגים את העם. הוא מתווה דרך חדשה לפיה כל אדם יכול לשרת את ה' לו רק יכשיר את עצמו לכך.
גישתו של שמואל ניבטת גם בדברי הגמ' (ברכות לא ב) 'שמואל מורה הלכה לפני רבו היה', ומבואר שם בגמ' שההוראה אותה הורה שמואל בפני עלי רבו הייתה ששחיטת הקרבנות כשירה גם בזר ואינה מצריכה דוקא כהן. ניתן להבין כי לא במקרה דוקא בהלכה זו הורה שמואל הוראה בפני עלי, זהו הרעיון הגדול אותו מפיץ שמואל כנגד הרוח שהייתה באותו הזמן במשכן, אשר מוריד במעט את חשיבותם של הכהנים ומורה על כך שכל אדם יכול לשרת את ה'.
טענת קרח
כעת נשוב לקורח, ונוכל להבין מדוע למרות שפיקח היה בכל זאת טען נגד משה, מה שורש טענתו?
טענתו של קורח הייתה 'כי כל העדה כולם קדושים'. בעיני רוחו הוא רואה את שמואל הנביא, השקול כנגד משה ואהרן, מכונן עקרון מחודש בעבודת ה' הגורס כי לא רק הכהנים מיועדים לשרת את ה'. בעבודת ה' ישנו מקום להתגדר עבור כל מי שמכין עצמו לכך, ללא קשר לזהותו השבטית.
זאת אפוא היתה ה'ראיה' של קורח. הוא שאף ליישם כבר בתקופתו את שיטתו העתידית של הצאצא שלו, שמואל, 'כי כל העדה כולם קדושים'. יש לאפשר לכולם את הדרך בה הם יוכלו לעבוד את ה' ולא לרכז את כל עבודת ה' דוקא בידיהם של הכהנים.
כלומר, קרח שפיקח היה, בודאי לא העלה בדעתו שהעובדה ששמואל עתיד לצאת ממנו עשויה לאפשר לו לחטוא, אלא הוא ראה את עצם העובדה ששמואל היוצא מחלציו הוא זה שעתיד לבשר את הבשורה הקוראת לכולם לקחת חלק בעבודת ה' כשה' מסכים על ידו, וזאת היתה ההוכחה כי שורשיה של הבשורה נעוצים היטב כבר אצלו, ושבשורה זו, הנטועה בקרבו, היא אכן דרך נכונה ורצוייה בעבודת ה'.
ומשה ראה
ואכן, תשובת המדרש לטענת קרח איננה שוללת מכל וכל את ההגיון בטענת קרח, כי באמת היה בה הגיון מסוים, אלא המדרש מציין שקורח לא ראה שבניו עתידים לעשות תשובה ומהם ייצא שמואל. נראה לבאר שעומק הדברים שבניו של קורח עשו תשובה הוא בכך שהם תיקנו את הרעיון שעמד בבסיס טענתו של קרח והתאימו אותו לתקופה שהוא היה נכון לה, בניגוד לקורח שלא הבין שישנו הבדל בין הזמנים ולא הרי דרך העבודה הרצוייה בזמן שמואל כהרי דרך העבודה המתבקשת בזמן משה. לא כל העיתים שוות. זהו הדבר שאותו משה ראה והבין וזאת הייתה טעותו של קרח שבגינה נענש בחומרה. היה מוטל עליו להבין כי כל הרעיון העומד בבסיס נבואתו והוראותיו של שמואל – להחשיב כל מי שמכין עצמו לעבודת ה' אף בלא התייחסות שבטית, היה נכון רק לשעתו כשקלקלו הכהנים, ולא לכל זמן, ובודאי שלא כנגד דעתו של משה רבנו.
עקרון זה, שהנחיל שמואל הנביא בהתאם לזמן ולתקופה נחרט לדורות כהנהגה ראוייה ומתבקשת. וכפי שמופיע רעיון זה בלשונו של הרמב"ם: (שמיטה יג)
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.