מיהו צדיק?

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

צדיק

בפרשתנו יעקב מעניק ליוסף מעמד מיוחד מעל שאר האחים 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי'. וכמו כן בברכותיו 'מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו'. למה זוכה יוסף למעמד זה? במה מתייחדת דרכו של יוסף המלווה אותנו בפרשות האחרונות מדרכם של שאר אחיו?

המידה איתה מזוהה יוסף אולי יותר מכל היא מידת ה'צדיק'. (ראה גמ' יומא (לה ב) 'אמרו עליו על יוסף הצדיק' וכו' וכן בזוהר בכמה מקומות נקרא יוסף 'צדיק יסוד עולם' (פרשת וישב, דף קפו א, וע"ע ויצא, דף קנג ב) אמנם מקובל לקשור את הענין בעמידתו בניסיון אשת פוטיפר, אך נראה שעלינו ללמוד יותר על דמותו של יוסף לאורך חייו כדי להבין איך ההגדרה של ’צדיק’ משקפת את המהלך המיוחד של יוסף בעבודת ה’ לכל אורך חייו. מה אם כן מונח בהגדרה של ה’צדיק’ ואיזה אופן של עבודה הוא מגלם?

תורה וגדולה במקום אחד

חז"ל מלמדים אותנו כי יוסף היה 'מסלסל בשערו'. בנוסף לכך בפסוקי התורה המפרטים את חייו של יוסף מתברר כי יוסף מצליח בכל תחום ארצי שאליו הוא פונה; בתחילה הוא מנהל את משק הבית של פוטיפר, ולאחר תקופה בבית הסוהר הוא הופך למשנה למלך מצרים ומי שהציל את כל מצרים מחרפת רעב והפך אותה להיות עשירה בלי גבול על כל המשתמע מכך, הדמות העולה אם כן היא דמותו של איש עשיר ומעורב עם הבריות, מבין ומצליח מאוד בעניני העולם הזה. האם כך היינו מתארים לעצמנו את דמות הצדיק? וכי לא יותר מתאים להגדיר כצדיק את האדם הפרוש מענייני העולם הזה ותענוגותיו?

ישנה אפשרות לפרש את כל הצלחתו של יוסף כאמצעי לעמידה בניסיון. כלומר, כל הצלחתו של יוסף, עושרו וכבודו אינם אלא מכשיר כדי לאתגר אותו בעבודת ה' וכשם שעמד יוסף בניסיון עם אשת פוטיפר כך הוא עומד בניסיון העשירות, בנסיון הכבוד וכן על זה הדרך. אך קשה להלום את הדברים כפשוטם, שכן מפרשיות התורה ומדברי חז"ל ניתן ללמוד שהעושר, הכבוד וההצלחה בעולם יש להם ערך גם מצד עצמם ולא רק כדרך חיים של 'עמידה בנסיון העושר'. אברהם אבינו מתברך מפיו של הקב’’ה בשפע גשמי, רבקה ויעקב ביקשו את ברכות יצחק, ברכות העוסקות ברובם בשפע גשמי. ואכן התורה מספרת לנו על עושרם ורכושם הרב של האבות הקדושים בלא איזכור של נסיונות שבאו מחמת העושר והרכוש. וכך מורה גם לשון הכתוב: 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד' (משלי ג טז) וכמו כן אנו מוצאים בגמ’ (גיטין נח.) התייחסות מיוחדת לרבי ורב אשי על כך שזכו ל'תורה וגדולה במקום אחד' וברש"י: שתהא תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו.

 נראה אם כן כי העשירות על פי התורה וחז’’ל היא לכשעצמה ערך נעלה, לא נוכל לפרש מקורות אלו ולומר כי ברכת השפע והעשירות שימשו רק כנסיון שהלא אנחנו מבקשים בתפילה כל יום ’ואל תביאנו לידי ניסיון’ דהייינו שעל אף המעלה שיש בעמידה בניסיון, לא רצוי לזמן ניסיון מלכתחילה, אדם איננו יכול לסמוך על עצמו ולכן צריך להתרחק מניסיונות עד כמה שניתן. אם עושר, כבוד והצלחה חשיבותם היתה רק משום שהם ניסיונות שבאופן עקרוני אנו מתרחקים מהם מדוע נחשבים הם בתורה ובדברי חז’’ל לברכה?

כמה נאים מעשיה של אומה זו

בכדי לבאר עניין זה לעומקו נעיין בגמרא בשבת (לג:) שם מובא הויכוח שהתקיים בין רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי בשאלת הגישה הנכונה לפיתוח העולם ע"י רומי:

פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס.

נדייק בדברי התנאים. רשב"י לכאורה אינו חולק על הגישה העקרונית של רבי יהודה ביחס למעשיה של רומי, הוא אינו מבטל בדבריו את המשמעות החיובית והתועלת שיש בתיקון הגשרים והשווקים. טענתו של רשב"י מתייחסת רק למניעים של רומי, לכך שאת תיקוניהם הנאים עושים הם להנאות העוה’’ז ותאוותיו, וליטול מכס. מאידך, גם לא מסתבר שרבי יהודה מתווכח עם הקביעה של רשב"י ש’כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן’ וכי לדעתו מעשיה של רומי נעשו מתוך כוונות נאצלות של דאגה לרווחת עם ישראל? מהי אם כן נקודת הויכוח בין רשב"י לרבי יהודה? 

נראה לבאר את הדין ודברים בין ר’ יהודה לרשב’’י כך: אין חולק על כך שמעשיה של רומי לא נעשו מתוך כוונה לדאוג ליהודים. מאידך הדבר מוסכם שמעשים אלו לכשעצמם – העיסוק בפיתוח העולם ושכלולו – הם נאים ואפילו רצויים, ולכן טוען רבי יהודה שעצם הדאגה לקיומו ושכלולו של העולם ותנאיו הגשמיים, מוגדרת כ’מעשים נאים’ משום שבסופו של דבר ישראל נהנים מזה. אך רשב"י רואה גם את הסכנה הרוחנית הטמונה ב"מעשים נאים" אלו. צורת חיים הממוקדת בעולם הזה ומטפחת מאוד את הנוחות, את העידון ואת ההצלחה החומרית עלולה להביא לסגנון חיים מושחת המובל ע"י יצרים ותאוות, לכן רשב’’י מייחס לרומי מניעים גסים ונמוכים כמו להושיב זונות וליטול מכס. אמנם רשב"י לא בהכרח אומר שאלו הם המניעים המוצהרים היחידים שלהם, אבל דווקא משום כך רשב"י מדגיש אותם. משום שידוע הוא להם שבחסות אותם "מעשים נאים" אפשר להתדרדר למקומות השפלים והנמוכים ביותר.

היחס הנכון לשפע גשמי

מדברים אלו נוכל להסיק מסקנות לגבי היחס הראוי על פי התורה לעושר ולהנאות החיים. באופן עקרוני ההתנסות בחיי העולם הזה היא דבר חיובי. הקב"ה ברא את העולם עם אפשרויות שונות ומגוונות שדרכן יכול האדם לפתח בעצמו מידות ורגשות שונים שכולן יכולות להיות חלק מהחיים לפני ה' בעולם. העושר, היופי והעונג גם הם דרכים להכיר את הבריאה וגם הם עשויים להביא לידי קרבת ה'. אך בדרכים אלו ישנו אתגר משמעותי. משום שישנו הבדל, לפעמים הוא דק כחוט השערה, בין מצב שבו הדברים מכוונים לשם שמים ומביאים את האדם לקרבת ה’, לבין מצב שבו האדם מתחיל לשקוע במנעמי החיים, מתמכר לתענוגות והופך לעבד לתאוותיו ויצריו. נצרכת עבודה של דיוק אינסופי כדי שהדברים ישארו כל העת במסגרת של עבודת ה' ולא יתדרדרו חלילה. לכן ודאי שזו איננה דרך לרבים, ולא זו בלבד אלא אנו מבקשים על כך מהקב’’ה שלא יביאנו אפילו לנסיון הזה, עבודת ה' המומלצת לאדם בדרך כלל היא עבודה המתמקדת בפרישה מסוימת מחיי העולם הזה ותענוגותיו, תוך מאמץ לצמצם את עצמו בתוך תחומי הרוח והקדושה.

בחינת ה'צדיק'

נראה שבנקודה זו בא לידי ביטוי האופי המיוחד של עבודתו של הצדיק. הצדיק הוא זה המסוגל להרחיב את מעגל הקודש ולעבוד את ה' בדרכים מגוונות יותר ולחוות את קרבת ה' גם דרך העושר היופי והעונג. הצדיק עומד על המשמר ומדייק את עצמו כל העת, הוא יכול לסמוך על עצמו שכל מעשיו מכוונים לשם שמים והוא זה שמצליח לתעל את כל הבריאה לתכלית של להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו.

ההבדל בין הדורות שקודם החורבן לדורות שאחר החורבן

במאמרנו על עומק מושג השראת השכינה שהיה קיים בזמן בית המקדש ונסתלק בחורבנו, ביארנו בין היתר על פי מאמר חז"ל (שבת דף כה ב) האמור על הפסוק באיכה:

'ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה' (איכה ג יז) מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה אמר רבי ירמיה, זו בית המרחץ. רבי יוחנן אמר זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. רבי יצחק נפחא אמר, זו מטה נאה וכלים נאים שעליה. רבי אבא אמר, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.

מימרא זו נראית במבט ראשון תמוהה ביותר, וכי זהו החורבן עליו מקונן ירמיהו ’בית המרחץ ורחיצת ידים ורגלים בחמין’? את ההסבר למימרא זו ביארנו כך: בדורות הראשונים ובזמן שהיה בית המקדש על מכונו, אורח חייהם הגשמי היה מחובר ומקושר לתכלית חייהם – קרבת ה', ומשכך חיי הגשם נתקדשו ושימשו רק כאמצעי לעבודת ה', זהו בעצם שורש המושג של ’השראת השכינה’ השכינה שרתה בכל מעשיהם, ולכן לא רק שלא התנזרו מחיי הגשם והעושר, אלא הוא אף מוערך כמעלה. אך במצב הדורות שאחר חורבן הבית אנו רחוקים מדרגה זו של לעבוד את ה’ מתוך העולם הזה, במצב זה העושר והגשמיות אכן מהוים ’מפריע’ בעבודת השם. ועל כן כיום אנו אמונים על הדרך של להתרחק מהעושר ומריבוי חיי הגשם. 

לא בכדי בעלי המימרא על מעשיהם של רומא החושפת בפנינו טפח מדרך ההתיחסות המורכבת להנאות העולם, הם דווקא התנאים רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי שהיו בדור הראשון שלאחר החורבן.

ויקרא בהם שמי

על פי האמור נראה שזהו עומק המשמעות של המושג 'צדיק'. דמותו של יוסף הצדיק מגלמת לנו את האדם שמתוך עושרו ומתוך היותו משנה למלך מצרים לא זז כמלוא נימה מדבקותו בקב"ה כפי שהוא מעיד על עצמו 'את האלוהים אני ירא'. ולא רק הוא מעיד על עצמו, בהיותו בבית פוטיפר רואה פוטיפר כי 'ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו' הצלחתו של יוסף נתפסת גם בעיני יוסף עצמו וגם בעיני הסובבים אותו כקשורה בכך שהוא דבוק בה' וזוכה לקירבתו. הנהגתו יוסף מתייחדת אם כן בכך שגם מתוך חיי ההצלחה והעושר הוא קורא בשם ה’, וגם את בניו – מנשה ואפרים – הוא מחנך בדרך זו, שאף בתוככי טומאת מצרים, כשהם משופעים בכל טוב מצרים, הם שומרים על דרך בית אבא ועל היכולת לעבוד את ה’ מתוך שפע העוה’’ז בלא להיסחף ולהשתעבד לתאוות וליצרים. ואכן, יעקב אבינו כשרואה אותם הולכים בדרך זו וממשיכים בכך את דרכו של יוסף אביהם הצדיק, מעניק להם את ברכתו 'ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק' כי באמת ראויים המה להמשיך את שושלת האבות הקדושים.