מי יאכילנו בשר

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

פרשת קברות התאווה כרוכה בפרשת מינוי שבעים הזקנים באופן מעורר פליאה.

הפרשה מתחילה:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה וגו' וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

אך בשמוע משה רבינו את בכיו של העם למשפחותיו הוא אינו מייסרם על בקשת הבשר אלא מלין בפני ה': מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה וגו' לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. 

בתגובה, ה' מורה לו לעשות שני דברים. (א) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל שישאו עם משה במשא העדה, (ב) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר.

והתמיהה עולה, מדוע מכל התלונות שהתלוננו בני ישראל על משה, דווקא כאן הוא חש שהוא כבר לא יכול לשאת במשא העם עד שנצרך לסיוע שבעים הזקנים. וביותר קשה, מדוע המענה של שבעים הזקנים כה נחוץ עד שה' מצווה עליו, עוד לפני שהוא נותן מענה לבקשת הבשר. את סדר הדברים התמוה הזה אנו מוצאים גם בשעת מעשה. משה יוצא אל העם ותחילה אוסף שבעים איש סביבות האוהל ומאציל עליהם מן הרוח, ורק אחר כך נעשית הורדת השליו על מחנה ישראל. מדוע לא יכול היה להידחות מינויים של שבעים הזקנים עד  לאחר פתרון תלונת הבשר.

כמו כן עצם התאווה לבשר של דור המדבר הרי היא טעונה ביאור. רק עכשיו הם קיבלו תורה וראו את ה', הם עתידים להגיע לארץ ישראל עוד ימים ספורים, מדוע בוער להם בשר עד כדי בכי? עד כדי כך גדלה תאוותם?

המעבר מאכילת המן לאכילת ארץ ישראל

הורדת המן מהשמיים הייתה – כמבואר בספר דברים – 'לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם'. אנו מוצאים שם בפסוקים אריכות דברים על כך שלקראת הכניסה לארץ מוזהרים בני ישראל לזכור את כל הדרך שעשו משך ארבעים שנה במדבר, דרך שנועדה להכינם לנסיונותיה של ארץ ישראל. אחרי כניסתם לארץ המובטחת הם צפויים לעבוד את האדמה ולהוציא את הלחם מן הארץ בכוחות עצמם. כדי לזכור גם אז שלא 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' אלא ה' הוא הנותן כוח לעשות חיל, היו צריכים בני ישראל להתחנך באכילת המן שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

ואכן המעבר הזה מאכילת המן לאכילה מתבואת הארץ אינו פשוט. זוהי ירידה ממצב של אכילת מלאכי השרת למצב של אכילה ארצית וגשמית; ירידה מדרגה של אכילת לחם אבירים מיד ה' לאכילה של לחם גשמי הצומח בעבודת האדם, אכילה שצריך יגיעה רבה כדי לזכור בתוכה שהשפע תוצר עבודת האדם מושפע הוא מאת ה'. 

בדברי חז"ל אנו מוצאים שהמעבר מאכילה רגילה לאכילת מן ולהיפך אירע בצורה הדרגתית; מיציאת מצרים עד ירידת המן בט"ו באייר טעמו בני ישראל טעם מן בחררה שהוציאו איתם ממצרים (רש"י יהושע ה), ארבעים שנה אכלו את המן עצמו ואילו בסופם כשפסק המן עם פטירתו של משה בז' באדר המשיכו לאכלו מכליהם  עד ט"ו בניסן, נראה כי הדרגה זו היתה הכרחית כדי שיוכלו דור המדבר להפיק את ההשפעה מהמהלך השמיימי של אכילת המן למהלך היומיומי של אכילה גשמית. בני ישראל לא יוכלו לקחת מוסר ולהשכיל בינה מאכילת המן ללא  ’מצב ביניים’ שמחבר בין התקופה הנשגבת  של אכילת האוכל השמימי לתקופת העבודה הארצית הנדרשת מהם בארץ ישראל.

ביאור חטא קברות התאווה

על פי זה יבואר חטא קברות התאווה. בני ישראל חרדו מפני הירידה האמורה לבוא עליהם עם כניסת לארץ וביקשו להתחיל לאכול בשר גשמי. 

הם מבינים היטב שדרגתם הגבוהה כאוכלי המן אינה דרגתם האמיתית אלא היא בבחינת 'אתערותא דלעילא' כדי להיות להם הכנה ולימוד לזמנים אחרים ובעוד זמן קצר תילקח מהם דרגה זו והם יוטלו לקרקע המציאות ויעמדו בנסיון – האם עדיין יצליחו להחזיק באותה תפיסה מרוממת לפיה הכל מאת ה'; לפיכך הם מבקשים להתחיל כבר עכשיו, במדבר, כשהם מוקפים בענני הכבוד ובהכוונת משה להפסיק לאכול את המן ולהתחיל באכילת בשר, כדי ל’התרגל’ כביכול לדרגה אליה הם צפויים להגיע בהמשך.

אולם בקשה זו חטא היא. וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע, משום שזו גופא הייתה העבודה שנדרשה מהם בשנות הילוכם במדבר, למסור עצמם לגמרי ליד ה' ולהנהגתו ולא לחשב תחבולות כיצד תבוא להם תועלת לעבודתם משינוי הנהגתו איתם. אכן יש פעמים שהנהגה זו מתאימה, כי באמת אל לו לאדם להחזיק במדרגות ופעולות הפרושות מהווית העולם שאינו יכול להוריד מהן תובנות ורוממות גם אל חיי המעשה, תוצאותיה של הנהגה שכזו הן הרות אסון. אולם כעת הדבר שונה, עם ישראל במדבר נתון להנהגתו הישירה של משה מפי הגבורה, אין כאן מקום לתחבולות, כאן הרצון של העם להתוות לעצמם את דרך העבודה היה חטא, ולכן נענשו על כך.

שבעים הזקנים כמענה לבקשת הבשר

כעת נותר לנו לברר את פשר תגובתו של משה וציווי ה' על המינוי הבהול של הזקנים קודם לפתרון הבעיה. כאשר נתבונן בצורת עונשם שאכן ירד להם שליו ומתו באכילתו הדבר נראה תמוה במבט ראשון, מהי הסיבה שלא נענשו גם שלא לקבל בשר, וכי חוטא נשכר. התשובה לכך היא, שבתאוותם ובקשתם לבשר יצרו דור המדבר עובדה קיימת באשר לדרגתם ואופי עבודתם ביחס לגשם, ומשכך הבשר שהתחיל לרדת להם רק שיקף היטב את דרגתם החדשה – ירידתם מדרגת אוכלי המן הפרושים מעולם הגשמי אל דרגה פחותה מכך.

כעת נוכל להבין גם את תגובתו של משה לבקשת הבשר של עם ישראל, משה אינו מייסרם על בקשתם (כפי שהיה מתבקש), הוא מבין שעליו להוריד להם בשר המתאים לדרגתם כפי שהם העמידו את עצמם בה. ההסתייגות היחידה של משה היא; 'מאין לי בשר', כלומר, משה רבנו רואה את עצמו כשייך במהותו להנהגה הניסית של לדור המדבר. הוא עצמו עלה למרום ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. בתור שכזה הוא רואה את השפעתו כעומד בין ה' לעם ישראל ומנהיגם כאשר הם ברוממות שנועדה להם במדבר כאוכלי המן החיים ומבינים ש'על מוצא פי ה' יחיה האדם'. 

משעה שבני ישראל מבקשים לרדת ברמתם ולהתחיל את הנהגת חיי הגשמיות באופן הפשוט כפי שהם עתידים לחיות לאחר כניסתם לארץ,  משה טוען שהוא אינו זה שמתאים להאכילם בשר. לחלק הזה בהנהגת העם יש צורך בגורם נוסף שיהווה את הקישור בין ההשגה הגבוהה אותה משיג משה בדיבורו עם ה' פה אל פה, אל העם בדרגתם החדשה שנוצרה מבקשתם לאכול בשר. 

ואכן הקב’’ה מקבל את בקשתו ובעקבות כך מצווה עליו למנות את שבעים הזקנים שיפעלו לצידו של משה ויוכלו להוות חוליה מקשרת בין משה ברוממותו ודרגתו, לעם ישראל המתאווה לבשר ומחפש כבר במדבר לחיות את חיי הגשם העתידיים לו ולרוממם גם בדרכם זו. 

להאמור, זהו הטעם לכך שהוקדם מינויים של שבעים הזקנים לאכילת השליו, שכן כל הצורך בע’ הזקנים הוא לעבור למהלך ההנהגה החדשה של אכילת בשר, א’’כ לצורך המעבר הזה באכילת השליו הוקדם מינויים של ע’ הזקנים לעמוד בין משה ובין העם. ורק אחרי שנאספו ונתנבאו ירד השליו.