מי מרה

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ

פרשה זו דורשת התבוננות מעמיקה בפרטיה. ראשית, יש להבין את החיבור בפסוק בין המתקת המים הנעשים כתגובה לתלונת בני ישראל, להמשך הפסוק 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ'. מה עומק החיבור בין מי מרה ל"חוק ומשפט"? וגם, על איזה ניסיון מדבר הפסוק באומרו "ושם נסהו"?

כמו כן לא מבואר הקשר בין תחילת הפרשה העוסקת בתלונת העם על המים המרים שאינם ניתנים לשתיה להבטחה הסמוכה לה: 'אם שמוע תשמע… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' מה הקשר בין פסוקים אלו לתלונת העם ולהמתקת המים?

ובכלל, ישנה כאן תמיהה בסיסית על העם היוצא ממצרים וחשוף לכל ניסי המכות, כיצד זה שרק ג' ימים לאחר שעיניהם ראו ולא זר את הנס האדיר של קריעת ים סוף, בו הם רואים את השגחת ה' עליהם בחוש כמבואר בדרשת הפסוק  'זה א-לי ואנוהו' ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי', והם אינם מאמינים שה' ידאג לכל צרכיהם במדבר? טרם שקעו רשמי קריעת ים סוף, ושפתותיהם עדיין רוחשות את שירת הים, וכבר הם מתלוננים ומנסים את ה'?

מארץ מצרים לארץ ישראל – שם אלוהים ושם הוי"ה

ביאורה של פרשה זו נעוץ בהבנתו של התהליך הרחב אותו עוברים בני ישראל בהליכתם במדבר בדרכם לארץ ישראל, ובקשת המים המוזכרת בפרשה מבטאת התרחשות ראשונה  של אותו תהליך בקשר של הקב"ה עם עם ישראל. 

תחילתו של תהליך זה הוא ביציאתם ממצרים. בפרשת וארא ביארנו (גליון קע"ב) כי יציאת מצרים מסמנת נקודת מפנה בהנהגה של הקב"ה בעולם. שכן, עד יציאת מצרים הנהיג הקב"ה את העולם באופן נסתר ע"י סדרי הטבע [המסומל בשם 'אלוהים'] אך לא בשם הוי"ה, וכמבואר בפסוק "ושמי הוי"ה לא נודעתי להם". אך ביציאת מצרים הקב"ה מתגלה ע"י שם הוי"ה, המורה על כך שמעתה מתחיל מהלך שבו הנהגת הקב"ה והשגחתו גלויים. מהלך זה ניכר בייחוד בניסי יציאת מצרים, במכות, ובקריעת הים שבהם משדד הקב"ה את מערכות הטבע ומראה לעין כל את השגחתו וכוחו, כאשר המשכה של ההתגלות תהיה במתן תורה בהר סיני.

לאור המהלך הזה כעת נדרשים כולם להפנים כי החיים בעולם אינם ניתנים באופן מובן מאליו כחלק מסדרי הטבע אלא תלויים בקיום רצון ה' ובטיב הייחסים איתו וכפי שמתארת התורה את החיים בארץ ישראל, 'ארץ אשר עיני ה' אל-היך בה'. עם ישראל היוצא ממצרים והולך במדבר לעברה של ארץ ישראל נכנס מכאן ואילך להנהגה של השגחה פרטית מיוחדת בה מוחדרת בחוש האמונה כי הקב"ה נוכח בחייו של כל אחד ואחד. זהו תהליך בו נדרשים העם להחדיר לתודעתם את נוכחותו הישירה של הקב"ה בחייהם.

עם ישראל פעל ביציאת מצרים מתוך אמונה מוחלטת בקב"ה הן בפעולות טרם היציאה והן בעצם זריקת כל יהבם על הקב"ה ביציאת מצרים עצמה, וכמבואר בנביא כי עצם הליכתם למדבר 'מקום ציה ושממה' אחרי ה' הוא שבח גדול לבני ישראל שבזכותו הם עשויים להיגאל למרות חטאיהם 'הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ירמיהו ב ב). אך אמונה בדרגה נשגבה זו איננה נרכשת באופן מיידי. ישנו פער בין המימד הראשוני שבו עם ישראל מאמינים ומצהירים שהם הולכים אחרי ה' באמונה שלימה לאחר שחזו בעיניהם בכל הניסים הגדולים ביציאת מצרים ובים סוף, ובין ההתנהגות בפועל ובחיי היום יום לאור האמונה הזו. בכדי שבחינה גבוהה זו של אמונה תחדור לעומק תודעתם נזקק עם ישראל לתהליך ארוך וממושך אותו יעברו בתקופת המדבר.

מי מרה

הצורך הראשוני של האדם הוא למים, וכך גם הצורך הראשוני של עם ישראל כאשר הם יוצאים למדבר 'מקום ציה ושממה'. כאשר עם ישראל צמא למים זהו הרגע הראשון שבו מתממשת בפועל בחינה חדשה זו של התגלות ה'. עם ישראל נמצאים במדבר, מקום שעל פי דרך הטבע קשה מאוד להשיג מים ועיניהם תלויות רק בה' ובהשגחתו. הדברים מתחדדים כאשר גם כשהם כבר מוצאים מאגר מים הוא איננו ראוי לשתיה והם שוב זקוקים להתערבות ישירה של הקב"ה. מציאת המים המרים והמתקתם מסמלת אם כן שכהמשך ליציאת מצרים עם ישראל אינו מתקיים עוד בדרך הטבע. המים שהוא מוצא באופן עצמאי אינם ראויים לשתיה והוא זקוק לפנות לקב"ה כדי שיכשיר בשבילו את המים. המים המרים שהם מוצאים ההופכים להיות מים ראויים בהתערבות אלוקית מסמלים את נוכחות ה' בכל פרט בחייהם, את התלות שלהם בה' ואת היחס הישיר בין עם ישראל ובין הקב"ה הנותן להם מידו הרחבה באופן ישיר מדי יום ביומו.

זוהי שורש תלונתם, הכרה בעצם נוכחות ה' בעולם התהוותה במהלך של יציאת מצרים. אך תקופת המדבר נצרכת לצורך הפנמתה של הכרה זו והחדרתה אל חיי המעשה, עם ישראל ייתקל שוב ושוב בתלות הזאת ועם הזמן יפנים את עובדת נוכחותו של הקב"ה ואת השגחתו הפרטית על חייהם. וכך יהיה ראוי לחיים בארץ ישראל "אשר למטר השמים תשתה מים".

חק ומשפט מול חוקי הטבע

נשוב ונבאר כעת את הפסוקים עליהם תמהנו בתחילת דברינו

שָם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה רֹפְאֶךָ.

שאלנו, על איזה חוק ומשפט מדובר ועל איזה ניסיון? ולמה ההבטחה על מניעת מחלות מצרים נאמרת דווקא כאן?

לפי דברינו הרי שבמרה עם ישראל עומד לראשונה מול ה"חוק והמשפט" החדשים, שנחקקו בהתגלות ה' ביציאת מצרים. חוקים אלה שונים מחוקי הטבע והם קובעים שהחיים בעולם תלויים בהאזנה למצוות ה' ושמירת חוקיו. המתקת מי מרה מהווה את התחלת המימוש בפועל של מהלך גילוי הוי"ה בעולם, וזה המובן של המשך  הפסוק 'אם שמוע תשמע…כל המחלה אשר שמתי… כי אני הוי’’ה רופאך'. זהו תוכנו של החוק והמשפט, התולה את אפשרות החיים, ואפילו את העניינים הנתפסים כטבעיים, כמו מחלה ורפואה, – בקשר עם הקב"ה ובקיום מצוותיו. זהו גם הניסיון המוזכר בפסוקים  'ושם ניסהו', עם ישראל מתנסה בניסיון האמונה במציאות ששונה ממה שראה במכות מצרים, ביציאה ממנה ובקריעת הים. באירועים אלה ה' התגלה ביד חזקה ובזרוע נטויה, אך תכלית הכל היא להנכיח את מציאות ה' שחזו בה באירועים בלתי שגרתיים אלו לחיים הארציים הפשוטים, ו'לחיות' אותה מדי יום ביומו. זהו אם כן הניסיון שעומד לפתחו של עם ישראל במי מרה. ניסיון העוסק ביכולת של עם ישראל ליישם ולהפנים את מה שהם ראו בניסים הגלויים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף גם לחיים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

&

פרשתינו רווייה בתיאורם של האירועים אותם עוברים בני ישראל במדבר בהקשר של סיפוק צרכיהם. בפרשת המן המובאת בסמיכות, מתארת התורה בהרחבה כיצד עם ישראל מקבל גם את לחמו באופן ישיר מהקב"ה, ובסוף הפרשה עם ישראל שוב זקוק למים ושוב ישנה תלונה של עם ישראל על חסרון המים [ראה על כך בהרחבה במדור 'פשטא' בגליון זה], והוצאת המים מן הבאר על ידי משה. כפי שביארנו, בבקשות ובתלונות על אותם צרכים בסיסיים של מים ומזון ובסיפוקם על ידי ה' טמון מהות המסע הרוחני שאותו עובר עם ישראל במסעו במדבר בואכה ארץ ישראל.