מלך ישראל
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא
יחסה של התורה בפרשתינו אל המלוכה טעון לימוד. מצד אחד נראה שמינוי מלך על ישראל איננו מצווה והדרישה למינוי מגיעה מהעם 'וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי'. יתר על כן, במידת מה, התורה מייחסת את המלוכה לדרכי הגויים, 'אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם'. מאידך, הפסוק 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ' נאמר בלשון ציווי ואף מאדיר את המלך כאדם הנבחר על ידי ה', לשון שאנו מוצאים בתורה ביחס לבית המקדש.
תנה לנו מלך לשפטנו
גם בנביא אפשר להתרשם מכפל הפנים שמתקיים ביחס למלוכה. מחד, שמואל כועס על בקשת המלוכה: 'וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ' (שמואל א' ח'). מאידך, ספר שופטים תוחם את פרשיות פסל מיכה ופילגש בגבעה במשפט: "בימים ההם אין מלך בישראל" (שופטים יז ו, יח א, כא כה), כאומר, לו היה מלך באותם ימים, פילגש בגבעה היתה נמנעת ופסל מיכה לא היה נוצר.
מה היא אפוא עמדתה של התורה ביחס למלוכה, טוב ורצוי לכתחילה, או דבר שנעשה באין ברירה ובדיעבד?
העמדת המלך להלכה
יחס מורכב זה למלוכה ניתן לראות גם בשיטות התנאים ולאחר מכן גם אצל רבותינו הראשונים.
…וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך.(סנהדרין כ ב)
הרי שדעת רבי יהודה היא שיש מצווה להעמיד מלך, ואילו דעת רבי נהוראי שהעמדת מלך אינה מצווה אלא פתרון שהתורה מאפשרת במקרה שישראל יתרעמו על כך שאין להם מלך.
להלכה מצאנו במפרשים ובפוסקים שסברו שההלכה כרבי נהוראי ואין מצוה מעשית להעמיד מלך ומנגד הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים (פרק א הלכה א) פסק שמצווה היא למנות מלך על ישראל, וכן היא דעת הרמב"ן בפירושו לתורה (יז, יד).
צריכים אנו אפוא לעמוד על שורש הדברים ולהבין את היחס המורכב בתורה בדברי התנאים ובראשונים למלכות ישראל.
כוחה של מלכות וחסרונותיה
על מנת להבין את משמעות המלוכה ויחס התורה אליה עלינו להתבונן במשמעותו העמוקה של שלטון מרכזי המאחד את כל העם. קיימות צורות רבות של שיטות ממשל, חלקן מתחשבות בדעתו של העם, וחלקן דיקטטורות דורסניות שמטרתן לספק תענוגות לשכבה השלטת. אך קו אחד מחבר בין כל השיטות הללו, ומבדיל בינן לבין אנרכיה.
שלטון מרכזי במהותו הופך את האזרחים למעין גוף אחד. הוא רותם את כוחם ואת הונם למטרה קולקטיבית, וכך הוא יוצר כבישים, שווקים, צבא, הכל כפי רצונו של המושל.
מאוסף של יחידים, הופכים האנשים לגוף אחיד, המרוכז במטרותיו ושואף לקראתן.
היתרון בכך ברור, אף אדם לא ישקיע בסלילת כביש, כיוון שמשאביו הפרטיים אינם יכולים לעמוד בכך, והרווח שלו מסלילת הכביש קטן בהרבה מהמאמץ וההוצאה אותם ישקיע בסלילת הדרך. כיוצא בזה, בכל הצרכים הציבוריים שאין דרך לדאוג לקיומם בלי ריכוז המאמצים והמשאבים הפרטיים של כל האזרחים. מדינה שאין בה שלטון יעיל, היא בדרך כלל מקום חסר תשתיות, ונטול הגנה וביטחון.
מאידך, יש לתת את הדעת על כך, שאמנם השלטון מאחד את כל העם, אך בד בבד הוא משעבד את היחידים למען מטרות שאינן בהכרח טובות עבורן. שמואל מזהיר את העם מפני המלך, שעתיד לקחת את 'בניכם, את חמוריכם, ואת כרמיכם הטובים' (שמואל א ח יד) הכל למען המטרות החשובות כמובן, אבל האדם הפרטי עשוי להיעלם בדרך. מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו.
וכאן יש לשאול, מהו היחס האלוהי לשאלה זו? האם אכן יש צורך לשמור על הזהות האישית, או אולי להיפך, לא נורא יהיה שכל אדם יהפוך להיות כמין מספר בתוך המון בני ישראל?
ישראל שוכן לשבטיו
יעקב אבינו אבי השבטים, הוא אבי החלוקה הפנימית בתוך העם. הנה, יעקב עצמו מברך את בניו בברכה אישית הנותנת ביטוי לתכונותיו האישיות של כל שבט ושבט. דן מקבל את ברכת הנחש ונפתלי נדמה לאילה. למדים אנו מכך את חשיבות הפרדתם של השבטים.
בדומה לזה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים הם הולכים במחנה אחד, אך הם נחלקים לשבטים ובתי אבות. גם בכניסתם לארץ ישראל השבטים נלחמים כל אחד לחוד כמתואר בתחילת ספר שופטים, והם אף נוחלים את נחלתם בנפרד. קפידא מיוחדת מצאנו בחלוקת הארץ, שבת יורשת נחלה אסורה להינשא לשבט אחר בכדי שלא תיסוב נחלה ממטה אל מטה (במדבר לו ח-ט).
וכאן יש לשאול, האם לא היה עדיף לטשטש את חלוקת השבטים ובכך לבטל את מוקדי המתח והחיכוכים? ובפרט שחיכוכים אלו הביאו למלחמות גדולות בין שבטי ישראל (יפתח ובני אפרים, פילגש בגבעה, אביה וירבעם ועוד). האם לא היה עדיף לבטל את השייכות השבטית ולהפוך את ישראל לאומה אחידה והומוגנית?
רואים אנו שלא! התורה אינה שואפת ליצור עם אחיד עם שלטון אחיד. אדרבה, הקב"ה מבקש שיהיו בצבאו חילות רבים ומגוונים בעלי אבחנה וזהות נבדלים זה מזה.
לעם ישראל יש אופי מיוחד. עם ישראל איננו אוסף של יחידים. אדרבא, הוא דומה לגוף המורכב מאיברים שונים הנבדלים זה מזה. כשם שהעין והאוזן שונות זו מזו, והגוף יוצא נשכר מחלוקה זו, כך כל שבט ושבט מביא את מעלתו אל האומה ומשביח בכך את גוף האומה כולה. החקלאי מקיים את המצוות התלויות בארץ, הסוחר נדרש לזהירות במידות ומשקלות, הלויים משוררים בעזרה והכהנים עובדים בבית המקדש. שבט יששכר שקוע בד' אמות של הלכה ומשפיע את אור התורה, וזבולון לעומתו מכלכל ומאפשר את קיומם של חכמי יששכר.
בדרך זו נוצר עם ישראל השלם, שבו כל קבוצה מכשירה את עצמה בעבודת ה' היחודית לה, ורק לאחר שכל קבוצה בונה את ייחודיותה, או אז בא האיחוד שבו תופיע התכונה המיוחדת כאספקט בתוך המכלול של עם ישראל.
אין ספק שאחדות ישראל נצרכת וחשובה עד מאוד, אך זמנה מגיע רק לאחר שכל קבוצה מכירה באופיה, בונה את עצמה, ורק אז האחדות משלבת את כל מידות ישראל לאומה ולגוף אחד.
חיבור מסוג זה שנותן מקום נפרד לכל קבוצה, משמעותי אף יותר מחיבור שנותן זהות שווה לכל הפרטים. כי כאשר דומים כל ישראל זה לזה, אין משמעות לתוספת של אדם נוסף בישראל. דווקא המקום הייחודי של כל אדם, הוא זה שנותן את האפשרות שאדם או שבט אחד ישפיעו על כל ישראל.
כעת נוכל להבין את יחסה המורכב של התורה אל המלכות, מצד אחד איגודו של העם תחת מלך ההולך בדרך התורה הרי הוא מחזק את כוחו ומעמדו של העם ומאפשר את קיום המצוות ומונע מקיומם של עוולות רוחניות מלהתקיים וכפי שאנו רואים בתקופת המלכים. אך מנגד קיים חשש שהאיגוד אותו יוצרת המלוכה בה כולם מתכנסים תחת כנפי המלכות תטשטש את היחודיות של כל קבוצה בעם ישראל ודבר זה מנוגד למבנה של עם ישראל.
***
מלך ישראל
המלוכה הינה מוסד מורכב. מחד חשוב לעם שיעמוד בראשו מלך, מלך שינהיג את מלחמותיהם, יבנה את המקדש, ישפוט את העם וימנע עוולות כדוגמת פילגש בגבעה ופסל מיכה. ומאידך, המלך משטח את היחודיות של השבטים והופך אותם לכדי כלל אחד המבטל את התכונות הפרטיות שבלעדיהן גוף האומה חסר הוא.
זו הסיבה שמחד המלוכה היא מצווה לפי דעת הרמב"ם והמלך הוא בונה המקדש, ומאידך, בלשון התורה נראה כי יש פגם במלוכה. בכך התורה מלמדת אותנו כי עלינו להחזיק את החבל משני צדדיו, תחילה לדאוג לעצמאותו של כל שבט, ובהמשך, כאשר ישראל מגיעים לשלב מתקדם יותר בו כל שבט עומד לעצמו, יכולים הם לעבור אל המלוכה שתוביל אותם אל בניית המקדש. המקום אשר יבחר ה'.