מצוות ביכורים

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

מהותה של מצוות הביכורים בה פותחת פרשתנו נראית, לכאורה, ברורה ומתבקשת. החקלאי אשר נתברך בברכת ה' – יבולי האדמה, מצווה לקחת את ראשית פרי האדמה ולהודות לה' על יבולו, בכך הוא מורה כי הברכה לה הוא זכה – מאת ה' היא.

אך, מעיון מעמיק בפרטי המצווה נראה כי ישנו תוכן נוסף, משמעותי יותר, המלמדנו לקח גדול.

הביכורים באים רק מפירות הגדלים בארץ ישראל ורק מפירות משבעת המינים בהם נשתבחה הארץ. לכאורה ההודאה על טוב ה' בכך שמברך את האדמה המניבה את יבולה, הייתה דורשת לקיים את המצוה על כל תבואה וגידול שהוא, והייתה מתבקשת גם בחוץ לארץ.

מצוות הביכורים שונה ומיוחדת משאר המצוות העוסקות בהבאה ותרומה לבית המקדש ולכהנים בטקס המיוחד אותו מקיים מביא הביכורים, וכמובא במשנה:
"…השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את ביכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם…"
(ביכורים ג, ג)
מדוע פעולות אלו אינן נהוגות במעשר שני ובהבאת קרבן תודה וכדו’ אלא במצוות הביכורים בלבד?

נוסח הדברים אותו אומר מביא הביכורים אינו עוסק ברובו בעצם ההודאה על ברכת ה' אלא מגולל את סיפורו של עם ישראל עוד טרם נהיה לעם. קולמוסים רבים נשתברו כדי לבאר מדוע נדרש מביא הביכורים לספר את סיפורו של עם ישראל דוקא מנקודת הזמן הזאת- 'ארמי אובד אבי' – יעקב אבינו, הרי, אם מבקשים להתחיל את סיפור יציאת מצרים מזמן אבותינו, צריך היה להתחיל מאברהם אבינו, בסיפור עניין ברית בין הבתרים, או הבטחת הארץ ב'לך לך'. ומאידך, אם מבקשים לצמצם את הסיפור ולהתחילו מהירידה למצרים, ראוי היה להתחיל רק מ'וירד מצרימה'. מה מיוחד במאורעותיו של יעקב אבינו בארם שדוקא בהן פותח קורא הביכורים?

הביכורים והביאה לארץ ישראל

נקודות אלו מובילות אותנו להתבונן בלשונות הפסוקים שבפרשה בהם ניתן דגש מרכזי על ארץ ישראל;

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וכו'

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

שוב ושוב חוזרים הפסוקים על החיבור של מצוה זו לארץ ישראל. 

אך לא זו בלבד, הנוסח אותו נדרש לומר מביא הביכורים מורה לו לדבר על עצמו באופן אישי ולומר 'כי באתי אל הארץ':

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:

אמירה זו הנדרשת להאמר על ידי מביא הביכורים גם שנים רבות לאחר שירשו אבותיו את הארץ ובלשון יחיד, משל אביו השתעבד במצרים וכעת הוא בא לארץ ומביא את פריה הראשון לה', מעוררת תמיהה רבתי.

ובכלל, מדוע סובבת מצוות הביכורים סביב ארץ ישראל ואינה מתמקדת בהודאה על עצם הברכה בה נתברך החקלאי בגידול הפירות והתבואה? כמובן שמתבקש היה שישלב בדבריו הודאה על הארץ בה גידל את פירותיו ואשר הביאה לו את הברכה הזו, אך ניתן לראות כי התורה שמה את כל הדגש אך ורק על הארץ ועל המאורע ההיסטורי של ההגעה לארץ.

אם מבקשים להקדיש הודאה מיוחדת על העליה ממצרים לארץ ישראל האם לא היה מתאים יותר שייאמר וידוי זה רק על ידי הדור הראשון שנכנס לארץ ולאו דוקא על ידי החקלאי האוסף את תבואתו שנים רבות לאחר ישובו של העם בארצו?

***

ארץ ישראל

נראה כי מהותה של מצוות הביכורים נועדה ללמדנו יחס חשוב לארץ ישראל.

כל העמים, מקבלים כמובן מאליו את עצם היותם על האדמה אשר הם יושבים עליה. הסיפור המכונן שלהם עוסק בעצמאות, חירות, תרבות וכו’  – אבל לא בעצם ההגעה אל אדמת המולדת. משום שהם חיים על אדמתם מאז שהם זוכרים את עצמם. נקודת ההתחלה של הסיפור שלהם היא אחרי שהם חיים על האדמה המשותפת לכל האזרחים ומכאן ואילך מתחיל הסיפור שמכונן את הלאום שלהם.

אצלנו הכל שונה בתכלית. עם ישראל מקבל את האדמה שלו מאת ה'. ההיסטוריה שלנו כעם אינה מתחילה משותפות טריטוריאלית אלא להיפך, הטריטוריה ניתנת לעם שכרת ברית עם ה'. הברית היא הנקודה המכוננת. הארץ ניתנת כתוצאה מהברית עם ה', ולכן היא נזכרת תמיד בתורה יחד עם המחויבויות שלנו לברית. גוי אינו רואה צורך להצדיק את שבתו על אדמתו. זהו מקומו. כאן הוא נולד וכאן הוא ימות. אולם היהודי מקבל את ארצו כחלק מהברית שהוא כרת עם ה', ולכן הוא צריך להצדיק כל הזמן את זכותו בה.

כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. 

(ויקרא כה)

זאת אמירה ברורה ביותר, הארץ היא של ה' וברצונה נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אבל בשום שלב היא לא הופכת להיות שלנו, היא לעולם תשאר שלו. אנחנו רק גרים ותושבים בארץ של ה'. הארץ ניתנה לנו כחלק מהברית, וממילא היא כלי במטרה הנעלית של הברית – הקשר עם ה'.

הסבת תשומת הלב מהפירות אל הברית

במצות הביכורים בכלל ובוידוי הביכורים בפרט, התורה חפצה להדגיש את העניין הזה בדיוק. חוזרים לנקודת הזמן בה 'באנו' אל הארץ. אילו היינו מודים רק על הפירות והיבול שצומח בה היה במשמע שאנחנו מקבלים את הארץ כמובנת מאליה. המטרה של כל מצוות הביכורים היא לקחת את השמחה של האדם בשפע שגדל לו, ולהסב את תשומת לבו להקשר הרחב של המאורע. לא שפע נקודתי שצמח בשדה, אלא ארץ שניתנה לו במסגרת הברית שהוא כרת עם ה'.

לשם כך התורה דורשת ממנו להציג את עצמו כאילו הוא בא זה עתה אל הארץ. הדיבור על הביאה לארץ מעמיד במבט הנכון את הארץ כחלק מהברית עם ה' ולא כעובדה המובנת מאליה. המביא מצווה לומר את המילים 'כי באתי אל הארץ', בלשון אישית. משום שהמכוון הוא שהוא יחווה את קבלת הארץ. התורה רוצה להציף בתודעתו של המביא את כל השתלשלות האירועים עד לקבלת הארץ כדי לזכור מדוע קיבלנו את הארץ, מה תכליתה, ומה היא מחייבת אותנו.

פרשה זו אינה עוסקת בבאי הארץ ובהודאתם לה'. היא בפירוש מדברת על האדם ששמח בראשית פרי אדמתו, אולם היא לוקחת את הסיפור המקומי הזה ומראה לאדם איך שכל פרי שצומח ליהודי בארץ ישראל הוא חלק מהברית המחייבת בינו לה'. ומעמידה אותו מול השאלה היכן הוא נמצא ביחס לברית עם ה', האם הוא מקיים אותה, והאם הוא נאמן לה. שכן, הארץ לא ניתנה לחינם אלא למטרת הקשר של בני ישראל עם ה'.

ארמי אובד אבי

זו הסיבה שמביא הביכורים נדרש לשוב ולגולל את כל הסיפור מגלות מצרים ועד ההגעה לארץ דרך כל האותות והמופתים. כך האדם מחבר קו אחד רצוף מהפרי שצמח לו עד גלות מצרים והברית על הארץ. 

פתיחת הוידוי היא ב'ארמי אובד אבי' שהוא תיאור למצבו הרעוע של יעקב בגלות. מצב שהחל כבר מהגלות שלו לארם בברחו מפני עשו אחיו. תחושת חוסר היציבות הזו שהייתה ליעקב בבריחתו, היא זו שמלווה גם את בניו בגלות מצרים, ומבחינה מסוימת היא זו שצריכה להמשיך גם אצל בניו הזוכים בארץ. הם אמנם נוחלים אותה בברכת ה', ואינם בורחים. אולם הם צריכים לזכור שנקודת המוצא של היהודי היא שהוא חסר ארץ. ארצו היא ארץ ה' והוא גר ותושב בה. כל פרי שהוא אוכל בה, הוא מיד ה' וכל הוויית קיומו בארץ היא חלק בלתי נפרד מהברית שהם כרתו יחדיו. 

זאת הסיבה שההבאה היא חלק בלתי נפרד מהמצוה והביכורים אינם מתחילים ונגמרים בהנחה לפני ה', אלא כל ההליכה לירושלים נעשית בעסק גדול. נראה לומר כי טקס ההבאה החגיגי לירושלים נועד לשחזר את החוויה של הביאה לארץ. המסע לירושלים הוא סמל לביאתו של כל אדם ואדם אל הארץ. ההליכה עם הביכורים אל המקום אשר יבחר ה', מחזירה את מביא הביכורים אל המסלול הארוך שעשו אבותיו אל הארץ כדי לנחול אותה. בכך משחזרים מביאי הביכורים את המטרה שעמדה לנגד נוחלי הארץ – לבוא אל נחלת ה' לארץ אשר החיים בה והוויתה מכוונים ליעדם – אל ירושלים ואל המקדש.

***

תוכנה של מצוות הביכורים מהווה עבורנו לימוד על צורת ההסתכלות הנכונה על ארץ ישראל. אל לנו לראות בה רק טריטוריה לאומית. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כסעיף אחד מתוך מערכת רחבה יותר  – הברית עם ה'. ומיועדת למימוש חלקנו בברית זו.