משמרת הקודש

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ:  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ.

טענה זו טוענים עם ישראל כלפי משה מייד לאחר מיתת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, ולאחר מבחן המטות שבו הוכח שהקב"ה בחר רק באהרן ובניו לעבוד את עבודת המקדש. 

מהי טענתם? הרי לכאורה הוכח שמשה ואהרן רצויים לעמוד לפני ה' ונסתתמו טענותיהם של קרח ועדתו והסדר אמור היה לחזור לקדמותו. כיצד זה שמתעוררת כעת טענה חדשה אצל עם ישראל? 

בנוסף לתמיהה על עצם התלונה, מעיון מדוקדק בפסוקים עולות תמיהות נוספות. ראשית הם טוענים 'כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת' איזו מין טענה היא זו, הלא אם מחמת הקריבה הם עלולים למות, יראו להזהר לא להתקרב, ולא ימותו. כמו כן מהלשון 'הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ' משמע שעם ישראל קושר את החשש שלהם שהם ימותו למיתתם של קרח ועדתו, והלא, קרח ועדתו מתו משום שערערו על גדלותם וסמכותם של משה ואהרן, ובני ישראל ודאי שאינם מוסיפים כאן לערער על מעמדם של משה ואהרן שאם כן הקב"ה לא היה משיב לטענותיהם אלא נפרע מהם. מהי אפוא משמעות טענתם, ומה יש בו, במעשה קורח ועדתו, שהביא אותם לחשוש שימותו בקריבה אל הקודש? 

גם בתשובת הקב"ה להם בה הוא מצווה שכדי למנוע את החשש של בנ"י ממיתה בקריבה אל הקודש, הלוויים יעמדו ישמרו על המקדש וימנעו מישראל להתקרב יותר מידיי וכלשון הפסוק: 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם… וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. צריך הסבר, מה התחדש כאן בציווי זה? והלא תפקיד זה של הלווים לשמור את קדושת המקדש נאמר זה מזה מכבר בפרשת במדבר (ג ה-י): הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן… וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. מה תוספת יש בציווי המחודש שבא בעקבות החשש של בנ"י מלמות בקריבת הקודש?

כל העדה כולם קדושים

נראה שכדי להבין את הדברים לאשורם עלינו להקדים ולהתבונן בחטאם של קרח ועדתו ומיתתם של מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. עיון בפסוקים ובדברי חז"ל מעלה כי טענות קרח ועדתו אינן נובעות רק מגאווה וחוסר הסכמה לקבל את סמכות משה, שכן, לו הטענה הייתה עוסקת רק ברצונו של קרח לקבל שררה לא היו הולכים אחריו 'חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם', ובמדרש (רבה) מובא אף יותר מכך 'שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו' הרי שלא הייתה טענתו רק על רצונו ליהנות מן השררה שאם כן מה לכל גדולי ישראל ללכת אחריו. אלא, יש לומר, כי ההתנגדות למעמדם הבלעדי של משה ואהרן היתה מבוססת ביסודה על רצון אמיתי להתקרב אל הקודש באופן ישיר וללא מתווכים, ולכן כשמשה מציע לקרח ועדתו 'בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ…' אין כאן כוונה ליצור תחבולה שתגרום להם אח"כ להיענש ולמות, אלא הוא אומר להם בעצם שהוא אינו מעכב על ידם ואם הם מעוניינים להקריב בעצמם באופן ישיר הם יכולים לעשות זאת, אמנם ברור היה שאם הם שוגים ימנע מהם לעשות כך, אך המכוון במעשה משה לא היה להענישם אלא לומר שאינו מעכב בידם. 

זאת הסיבה שגם לאחר מיתתם עדיין היה צורך במבחן המטות משום שעדיין ניתן היה לטעון שאין זה מלמד על הכלל ושמא דווקא קרח וחמישים ומאתים מקריבי הקטורת הם אלו שלא היו ראויים, אבל אפשר שאחרים כן, וכך יוכל כל אחד לטעון שהוא רוצה לנסות ולהקטיר, לכן ציווה ה' על מבחן המטות ובכך הושלמה ההוכחה קבל עם ועולם שהגישה אל הקודש אינה אפשרית עבור כל אדם מישראל, אלא היא מופקדת בידי אהרן ובניו.

הקרב אל משכן ה' ימות

כעת נוכל להבין מדוע מתעוררת טענת בני ישראל דווקא כעת, לאחר עונשם של קרח ועדתו ולאחר מבחן המטות, שכן, עונשם של קרח ועדתו ופריחת המטות בירר לעם ישראל בצורה מוחלטת שהגישה אל הקודש נעשית רק ע"י אהרון ובניו, בשלב זה, לאחר שהוברר והובן לבני ישראל שאינם ניגשים אל הקודש, עם ישראל טוענים טענה אחרת, הם אינם רוצים להחליף את מעמדם של אהרן ובניו הכהנים שכן הוברר להם שרצון ה' הוא שהם בלבד יקרבו אל השם וקרבתם תתבצע דרך החוליה המקשרת של אהרן ובניו, אך תלונתם היא כי הגבלה זו תגרום קושי ובלבול גם בפעולות הקדושה והרוממות שהם כן מותרים בהם כגון עבודת הקרבנות בהן מצווה הישראל להביא את הקרבן ולסמוך עליו וכמו גם מעשה השחיטה המותרת להעשות על ידי ישראל וכיוצא בזה בפעולות שגם מי שאינו כהן או לוי יכול להתקרב אל הקודש על ידיהם, אך החשש של בני ישראל היה שבעקבות האיסור המוחלט שיש עליהם להתקרב אל הקודש, מצב זה עלול ליצור בלבול וטעות בין ההתקדשות המותרת לבין זו האסורה. מצב זה עלול ליצור מתח משום שכאשר האדם כבר נמצא בתוך ההתלהבות ותשוקת הקודש קשה לו לעצור את עצמו היכן שהתקרבותו כבר אסורה. טענה זו לא באה חלילה מחמת ערעור על מעמדם של משה ואהרן, אלא היא באה דווקא מתוך רצונם האמיתי לדבוק בה' בכל מאודם אך חוששים הם שמצב זה יגרום לכך שהם ימותו בקרבתם לפני ה'.

גווענו אבדנו כולנו אבדנו

ואכן, הדברים מדוייקים גם מלשון הפסוק שכאשר ההוא מתאר את חששם של בני ישראל מהמוות לשונו היא: 'הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ', הביטוי גוויעה מיוחד למיתת צדיקים וכפי שמבואר בגמרא בבבא בתרא 'כל מיתה שיש בה גוויעה זו היא מיתתן של צדיקים' (ב"ב טז ב). מלשון זו משמע שהמיתה המדוברת היא מיתה מתוך רוממות וקירבת השם, וכפי שביארנו שחששם מפני המוות היה דווקא מרוב קירבת ה' בעבודת הקרבנות והיא אשר עלולה להוביל אותם למיתה מחמת שלא ידעו את גבול ההתקרבות המותר.

זאת גם הסיבה שאין כאן עונש או כעס מהקב"ה על בני ישראל בשל טענה זו, שכן היא באה דווקא מתוך רצון להמשיך להתקרב להקב"ה. לכן הוא מצווה את הלווים על משמרת המקדש, כדי לאפשר את המשך קירבת עם ישראל לקודש בלא חשש לחייהם.

משמרת המזבח

מעתה נראה לבאר כי אכן התפקיד הניתן ללווים במענה ה' לבני ישראל אינו התפקיד שניתן להם כבר בפרשת במדבר ועל אף הדמיון הנראה בינו לבין זה המופיע בפרשתינו, ישנו הבדל מהותי ביניהם. בפרשתינו התחדש מימד נוסף של 'משמרת' שלא נאמר קודם לכן. הציווי בפרשת במדבר לשמור את משמרת המשכן מתייחס לאפשרות של חילול המקדש ע"י אדם שיכנס באופן בלתי ראוי או שיתנהג במקדש באופן שלא הולם את קדושתו. זוהי שמירה על המקדש מביזוי וחילול במובן הפשוט של המושג, כשהגדרתו בלשונות המקרא היא 'משמרת הקודש' וביאורו הוא השמירה על הקודש מפני חילולו.

אך בפרשתינו ישנה תוספת והיא 'משמרת המזבח' שיעודה הוא עבור מי שבא לעסוק בפעילות עבודת בית המקדש והמזבח, שכן, ישנה סכנה בהתקרבות ודבקות זו שהעוסק בה לא יוכל לעצור בעד עצמו מלהתקרב באופן מוחלט. ביחס לחשש זה אומר להם הקב"ה שלא יימנעו בעקבות כך לבוא אל המשכן ולהקריב קרבנות, כיוון שהלווים ישמרו עליהם גם מפני חשש זה ויורו להם כל העת את הגבול המותר כדי לאפשר גם לעם להתמסר להקרבת ושחיטת הקרבנות מבלי לחשוש שינהגו שלא כהוגן בהתקרבותם.

***

ביאורינו מעמיד באור חדש את תלונת בני ישראל הנעוצה ברצונם האמיתי להתרומם ולהתקדש ואת תשובת ה' עליה כי הלווים יעמדו גם על משמר זה. אנו, החסרים את עבודת המקדש ושמירת הלווים צריכים לזכור את האמור בדברי חז"ל 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' (סוכה נב.) וכי הרוממות והקדושה מביאים בכנפיהם גם את הצורך להעמיד את 'משמרת המזבח' העצמית בה ישמור האדם את עצמו ואורחותיו לבל תתערב פנייה ומעשה שאינו הגון בתוך תשוקת הרוממות וההתקרבות.