ליל הסדר – מתחיל בגנות ומסיים בשבח
המשנה במסכת פסחים אומרת:
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה. ובגמרא: מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו. (קטז א).
צורת הסיפור עליה מורה המשנה – להתחיל בגנות ולסיים בשבח, צריכה ביאור. מה המטרה בהתחלה בגנות? ובייחוד שכפי שרואים, נחלקו האמוראים כיצד לפרש את אותה התחלה בגנות, האם מדובר במצב העבדות במצרים או בשורשינו הנטועים בעבודת אלילים, כשהעיקר הוא להתחיל בגנות. מה פשר הדבר? מה ענין ההתחלה בגנות קודם אמירת ההגדה?
הזכרתה של פרשת ארמי אובד אבי – הפרשה הנאמרת בהבאת הביכורים – בליל הסדר דווקא, גם היא זקוקה להסבר. במה התייחדה פרשה זו שדווקא היא נדרשת להיאמר על שולחן הסדר? מה הקשר בין סיפור ההשתעבדות ממצרים לסיפור תלאותיו של יעקב עם לבן, ומדוע העדיפה אותה המשנה על פני פרשות שונות בפרשות וארא או בא, המתארות את סבלו של עם ישראל במצרים והצלתו המופלאה.
כמו כן יש לשים לב לניסוח של המשנה "ודורש מארמי אובד אבי…", נראה שהמילה "דרישה" מבקשת לימוד משמעותי ולא רק קריאה גרידא של הפרשה. מה הוא אם כן המסר שצריך ללמוד ולדרוש בפרשת הביכורים ומדוע הזמן ללמוד ולדרוש בה הוא בליל הסדר?
הייחודיות של אמירת ההגדה
ראשית נראה להקדים כי תקנת חז"ל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" אינה הוראה על הוספת תוכן של סיפור, אלא זו הוראה על צורת סיפור יציאת מצרים, ובדומה למה שמצאנו במשנה בפסחים (קטז א) את ההוראה לפתוח את אמירת ההגדה בשאלות 'מה נשתנה הלילה הזה', ובגמ’ מבואר שאף אם אין לו מי שישאל הרי הוא שואל את עצמו. כלומר, מלבד התוכן המסויים של ההגדה יש הלכות מיוחדות בצורת הסיפור.
פרט נוסף שמצאנו באופן סיפור יציאת מצריים הנאמר בליל הסדר הוא הדרישה מן המספר לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים; 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז:) חכמינו הבינו בעומק דעתם שעניין סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור האירועים הנשגבים והנפלאים של אותו הלילה וזכירתם, אלא עיקר מטרתם היא שבמעשה הסיפור יראה האדם את עצמו ויחוש בנפשו את כל מהלך השיעבוד והגאולה, כדי שהדברים ייצרו רושם פנימי עליו.
נראה, כי בדומה להוראות העוסקות ב'צורת' הסיפור – לספר את סיפור היציאה ממצרים באופן של שאלה ותשובה, ו'כאילו הוא יצא ממצרים' כך גם קבעו שאופן הסיפור של יציאת מצרים יתחיל בגנות וסיום בשבח. כלומר, המשנה אינה מורה לנו להוסיף עוד סיפורים שיהיו נלווים לסיפור יציאת מצרים, [שהרי בזה גופא נחלקו האמוראים] אלא זהו דין מיוחד באופן ובצורת הסיפור של יציאת מצרים בליל הסדר שצריך לפתוח אותה בגנות. אמנם צריכים אנו לבאר מהו הטעם שיש בתקנה זו.
מתחיל בגנות – התנועה אל התכלית
נראה שביסוד העניין של ההתחלה בגנות עומדת ההבנה שחלק מרכזי ומהותי בבשורה של יציאת מצרים, מעבר לעצם מציאות הניסים הגדולים והצלת בני ישראל, היא הבשורה בדבר יכולת השינוי וההתקדמות של האדם ושל העולם. זהו מסר עקרוני ויסודי ביותר שמהווה תפיסת עולם עמוקה ולפיה לעולם יש כיוון ותכלית והוא בתנועה מתמדת של התקדמות לעבר היעד. וגם כאשר על פניו המצב נראה כחסר אופק או אפילו במצב של נסיגה וירידה, בכל אופן בעומק הדברים ישנו מהלך אלוקי שמתקדם כל העת לעבר התכלית, והוא עשוי לצאת מהסתר לגילוי בכל רגע.
כך גם במהלך של יציאת מצרים, עם ישראל במצרים היה נתון בשפל מכל בחינה שהיא, הן גשמית והן רוחנית. אך דווקא בתוך המצב הנמוך שבו היו, הם זכו להתגלותו של הקב"ה, וע"י בחירתם לדבוק בו מתרחש מהפך והם מתרוממים באחת ונעשים לעם סגולתו של הקב"ה, לעם שהחירות הפנימית היא חלק ממהותו והוא צועד לקראת קבלת תורת ה'. מהפך זה מלמד על כך שהעולם מתקדם כל העת לעבר התכלית האלוקית ובמסגרת התקדמות זו מתרחשים גם שינויים עצומים שאינם יכולים לעלות על דעתו של בן אנוש.
תפיסה זו מעניקה תקווה לעולם כולו, לעם ישראל כעם, ולכל אדם באופן פרטי. עלינו לדעת שתמיד, בכל מצב שהוא, קיימת האפשרות של השינוי ויש את היכולת לדבוק בטוב וע"י כך להתרומם מכל מצב, נמוך ככל שיהיה, ולהתקדם לעבר תכליתו. באופן סיפור יציאת מצרים שבליל הסדר חז"ל מסבים את תשומת לבנו למסר עמוק ונשגב זה המלווה את כל סיפור יציאת מצרים שנע ממצבם הראשוני הנמוך של עם ישראל לעבר מצבם ביציאה ממצרים.
זהו עומק כוונת המשנה שקבעה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ואותו לפי המשנה צריך "לדרוש". מטרת הסיפור בליל הסדר אינה רק היזכרות בניסים הנפלאים וסיפור שבחיו של הקב"ה על הדברים שהתרחשו באותו הלילה, אלא גם להטמיע את הבשורה הנשגבה שהתגלתה במהלך היציאה. לכן אנחנו מתחילים את הסיפור מה'גנות' מתוך מטרה שבתהליך הסיפור אנו נחווה באופן ממשי את התנועה מהמצב הרוחני הנמוך אל המצב הגבוה ומריחוק מה' אל קרבתו.
רב ושמואל
שיטותיהם של רב ושמואל המובאות לעיל, צריכות גם עיון וביאור בפני עצמן. לפי רב צריך להבין מדוע בליל הסדר נדרשים אנו לזכור ולספר על כך שאבות אבותינו היו עובדי גילולים, כיצד זה מתקשר לסיפור יציאת מצרים ולמסר המרכזי שעומד במרכז ליל הסדר?
ולפי שמואל לכאורה צריך ביאור כיצד מתקיימת ההתחלה בגנות ב"עבדים היינו", פסוקים אלו היו מוזכרים בכל מקרה כיון שהם ממש בלב סיפור היציאה. ומה אם כן מוסיפה הדרישה להתחיל בגנות לפי שיטתו?
אכן כפי שראינו, ההלכה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' קשורה באופן הסיפור ולא בתוכן שלו. ולכן גם המחלוקת של רב ושמואל אם לפתוח בעבודת גילולים או בעבדים היינו אינה עוסקת בתוכנו של הסיפור אלא איך לקיים את ההתחלה בגנות, וההתחלה בגנות עניינה ליצור את ההרגשה הפנימית של השינוי והמהפכה אצל המספר. לפי רב צריך להתחיל מהמצב הנמוך והרחוק ביותר שבו היו עם ישראל, מנקודת הראשית, ומשם לפרוש את תהליך השינוי וההתקדמות עד הכניסה תחת כנפי השכינה. ולפי שמואל, מצב העבדות של עם ישראל במצרים הוא זה שמנוגד באופן החריף ביותר לגאולה שלה זכו בליל היציאה ממצרים ולכן עדיף להתחיל את סיפור הגנות ממנו. כך או כך, הצד השווה שבהם הוא הצורך לספר את סיפור יציאת מצרים באופן שמגלם את התנועה והשינוי משיא השפלות והטומאה אל שיא הקדושה.
מאפילה לאורה
לאור דברים אלו נוכל גם להבין מדוע נבחרה דווקא פרשת ארמי אובד אבי וסיפור תלאותיו של יעקב כזאת שעל ידה תתקיים ההתחלה בגנות. פרשה זו נקראת במעמד הבאת הביכורים, מושג הביכורים מבטא את השמחה הייחודית שיש לחקלאי עובד האדמה כאשר מתוך אילן שעד עכשיו היה ריקני מופיע לפתע פרי ומבשר בכך כי תכלית העבודה והיגיעה בת שנים מספר מגיעה אל מימושה ומבשרת גם את ביאתם של כל הפירות האחרים. שמחת הביכורים מסמלת אם כן את שמחת ההתחדשות, את היכולת לעבור ממצב אחד למשנהו, להתקדם ולפרוח. זאת הסיבה כי פרשת מקרא ביכורים עצמה עוסקת ביעקב אבינו שכשהוא מגיע ללבן הוא במצב של אבדון. וכפי שאומרים חז"ל 'מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם'. (מדרש תנאים, דברים, כו) הוא נרדף ע"י עשו בביתו ומגיע לבית לבן בחוסר כל, וגם אז הוא מרומה על ידו שוב ושוב, לבן גם אינו רוצה לאפשר לו לצאת. ומתוך אותה חשיכה, מתוך המצב הזה של חוסר התקווה, יעקב אבינו יוצא מחרן עם משפחתו וברכוש גדול, שב לארץ כנען ומעמיד את שנים עשר שבטי י-ה שמתוכם מתכונן עם ישראל.
תכלית ההוראה – להתחיל בגנות ולסיים בשבח
סיפורו של יעקב אבינו המתאים כל כך לרגע הבאת הביכורים בו מרגיש החקלאי את מימוש ותכלית התקופה הקשה של עבודת האילן, מהווה סיפור מכונן לעם ישראל ומבטא יותר מכל את רוח ישראל הבוטחת באלוקיה ובתפקידה בעולם ולכן מצליחה לקום מכל מצב ולהמשיך להתקדם. זהו רובד נוסף אותו ראו חז"ל ברוחב דעתם בסיפור יציאת מצרים והורו להדגישו באמירת ההגדה בליל הסדר על ידי הוראתם מתחיל בגנות ומסיים בשבח ובאמירת פרשת ארמי אובד אבי, לדעת שמכל מצב, גם אם הוא נראה קשה ביותר, גם אם הכל חשוך ולא נראה קצה של תקווה, ברגע אחד תבוא הגאולה. כך הם הדברים בנוגע לגאולה הפרטית של כל אחד ואחד, וכך גם בנוגע לגאולת הכלל, גם מתוך החושך הגדול – יפציע האור.