טרם יאסף משה אל עמיו הקב’'ה מצווהו לבצע פעולה אחרונה.
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.
מהי מהותה של הנקמה אותה נדרש משה לבצע? מדוע דווקא במדינים יש דרישה לנקמה מה שלא מצאנו בשאר העמים שנלחמו בעם ישראל? ומפני מה חשובה כל כך נקמה זו, עד שהיא הדבר האחרון שעל משה לעשות לפני מותו?
הנקמה
טרם נבוא לבאר את מהותה של נקמת בני ישראל במדינים, נקדים מעט על מהותה של הנקמה בכלל.
הנקמה שונה במהותה ממלחמה, ענישה או עשיית צדק. ולכן בדרך כלל הנקמה נחשבת כמידה מגונה ונצטווינו להמנע מלנקום ולנטור. אך מנגד אנו מוצאים שהקב"ה נקרא אל קנא ונוקם. מהי אפוא ענינה של הנקמה.
הנקמה ביסודה אכן לא נועדה לעשיית צדק ואף לא לענישה, מטרתה של הנקמה היא להשיב לנפגע את כבודו האבוד שנרמס. כאשר אדם נפגע מדבר מסוים והוא רוצה לנקום במי שפגע בו, הוא לא מחפש רק את עשיית הצדק, אלא את ההשפלה והביזוי של הצד הפוגע ובכך הרי הוא מחזיר לעצמו את הכבוד שניטל ממנו באותה פגיעה.
כאשר אדם נוקם הרי הוא פועל אך ורק מתוך מניע לרומם את כבודו, ומשכך פעולתו היא מגונה ואסורה, אולם כאשר ה' נוקם באויביו, יעודה של הנקמה הוא להשיב את כבוד ה' למקומו. כאשר עם ישראל סובל מנחת זרועם של הגויים מתחלל בזה כבוד ה' בעולם, בפעולת הנקמה באויביהם של ישראל שב ומתגלה כבוד ה' בעולם, ולכן היא רצויה.
נקמת ה' במדין
הנזק הנגרם לישראל בעטיים של המדינים אינו מהווה סיבה לנקמה, אלא לכל היותר סיבה למלחמה ולעונש. הדרישה לנקמת המדינים שבפרשתנו הרי היא דורשת את החזרת כבוד ה' בעולם למקומו הראוי לו. כך אנו למדים גם מלשון הפסוק ’לתת נקמת ה’ במדין’.
אך שומה עלינו לבאר מהי אם כן אותה נקודה של ביזוי כבוד ה’ שבאה ע’’י מדין ובגינה בא הציווי לנקמה?
בעל פעור
מדין החטיאו את ישראל בעבודה זרה הייחודית הנקראת 'בעל פעור'. זו אינה ע"ז ככל האחרות. אפילו בחטא העגל לא מתו כל כך הרבה כמו שמתו על עוון פעור. עד כדי כך גדל עוון פעור שהגמרא אומרת (סוטה יד) שמשה נקבר בגיא בארץ מואב מול בית פעור – בשביל לכפר על מעשה פעור.
הייחודיות של בעל פעור נמצאת דווקא בשפלותה. על פניו קשה להלום כיצד אנשים עובדים כזו עבודה. הגמרא מתארת במילים קשות מאד:
כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה. (סנהדרין סד, א)
הגמרא אף מספרת על יהודי שביקש לחלל את הפעור וקינח צואתו בחוטמו, ושיבחוהו הכומרים:
תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: ולא יהודי אתה? – אמר לה: ומאי איכפת ליך. נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו: ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך. (שם)
את פשרה של ’עבודה’ בזויה ושפלה זו אי אפשר לפטור בחוסר הדעת של עובדי העבודה זרה. ברור שיש כאן מהלך עבודה מסוים אשר יש לו משמעות, גם אם מופרכת וחריגה.
נראה שעבודתו היא ביטולו של האדם לאליל. בכל שאר הע"ז המאמין עובד ע’’י שהוא ’מרצה’ את האליל ומקריב בפניו מנחה ונסך, אולם בבעל פעור העבודה היא שהאדם ’מוחק’ את צלמו ואישיותו בפני האליל.
בנקודה זו מהווה העבודה זרה של בעל פעור פיתוי גדול לעם ישראל, משום שהצורה בה התורה דורשת ומחייבת אותנו בקיום המצוות באה באופן הפוך בדיוק, בתורה – הנוכחות של ה' בעולמו של האדם מחייבת תוספת כבוד, יראה ורוממות. הן אמנם שהכניעה לפני ה' מופיעה בצורה של ענווה וביטול בה האדם אינו נותן ערך ומשמעות למעשיו מצד עצמם אלא במה שה' נוכח בהם ומופיע בקרבם. אך כיוון העבודה הוא להתרומם ולגלות את צלם האלוקים שבאדם ובכך לדבוק בה' ולא חלילה למחוק את צורת האדם שלו.
היהודי לעולם לא ישפיל ויבזה עצמו, להיפך, עליו לנהוג במנהגי קדושה ורוממות. בנקודה זו הדרך של בעל פעור היא אם כל חטאת. היא מהירה, קצרה, וחד משמעית. האדם מוסר עצמו באופן מלא ומתבטל בכל ממדיו. וכך, העובדה שלא נשאר שם בן אדם אחרי כן, גורמת שהאדם מסיר מעצמו כל אחריות. דרך שמחנכת לכך שהאדם הוא חסר משמעות, שפל ונבזה – מביאה לכך שהאדם אכן ינהג בצורה שפלה ובזויה. וככל שהוא יפנים יותר את בהמיותו, זה יגרום בסופו של דבר לדבוק בצדדיו השפלים והנמוכים ולאבד את הצלם אלוקים שבו.
ההכרה של האדם בכבודו ובמעמדו העצמי היא אשר מובילה אותו להיות אחראי למעשיו, כך הקב’’ה פונה לבנ’’י שיקבלו את התורה וישמרו את מצוותיה מתוקף היותם 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולהיפך, השפלה, ביזוי וחוסר כבוד עצמי הרי הם מביאים את האדם להתכחש למהותו כישות שיש לה אחריות מלאה על מעשיה, ומכאן הדרך להפקרות קצרה.
המלחמה בתפיסת הביטול של בעל פעור
המלחמה במדינים היא כנגד תפיסת העבודה זרה של פעור. כנגד אותה השפלה ואיבוד העצמי, נדרש להעמיד את כבוד ה' בעולם. בדיוק בשל כך באה הנקמה במדין. הנקמה שתפקידה, כאמור, להשיב את כבוד ה' בעולם. ע’’י נקמת השם במדין, בה יוודע לכל שבשל מעשה פעור היא באה להם, ירד כבודה של עבודה זרה זו בעולם בכלל ובישראל בפרט ובכך תראה לכל העליונות של דרך התורה, שמסמלת את עבודת האדם את בוראו והתקרבותו אליו בדרך של רוממות אישיותו והצלם האלוקי שבה, ע’’י הליכה בדרכיו וקיום המצוות מתוך אחריות מלאה ובחירה מוחלטת של כל אדם למעשיו, ובכך יתגלה ויתגדל כבוד ה’ בעולם.
מטעם זה מהווה נקמת ה' במדינים את מעשהו האחרון של משה עלי אדמות. אין זה מקרה. משה הוא המעמיד את צורת התורה בעם ישראל, ומשימתו האחרונה היא לעקור מהשורש את הרעיון של בעל פעור וללמד את עליונות דרך ההתדבקות בה'.
רבים ביד מעטים
זו הסיבה שהנקמה במדינים הייתה באופן מיוחד של רבים ביד מעטים כמבואר בפרשתנו. "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא”. לא כל ישראל נשלחים להילחם אלא רק אלף מכל מטה.
באופן מופלא גם בזמן השופטים כאשר נלחמו ישראל עם מדין, אנו מוצאים דבר מה ייחודי שאין בשאר המלחמות. גדעון, השופט שלחם עם מדין, מקבל ציווי ללבן ולצרף את הלוחמים בירור אחר בירור, עד שהוא נשאר עם שלוש מאות איש בלבד, ועליהם אומר ה': "בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ" (שופטים ז) אנו רואים כי כנגד המדינים יש עניין של נקמה דווקא בצורה של רבים ביד מעטים.
נראה שהסיבה שנדרשת כאן פעולה של רבים מעטים היא משום שכאמור אין מדובר כאן ב’מלחמה’ גרידא במדין, אלא בנקמה שמטרתה להשפיל את מדין ולרומם את כבוד השם, ברור שככל שהניצחון יושג בדרך יותר משפילה יתגדל כבוד ה’, לכך באה הפעולה באופן של רבים ביד מעטים דוקא, עובדה המהווה השפלה מיוחדת למדינים.