וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.
התגלות זו היא הראשונה מבין ההתגלויות שנגלה הקב"ה ליעקב אבינו, ובשונה מאברהם ויצחק, היא מתרחשת בשנתו ע"י חלום. התגלות זו מתייחדת גם באופי התוכן שלה אשר איננו מבואר בפסוקים; הוא רואה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שבו עולים ויורדים מלאכי אלוהים. מה פשרו של החלום? והאם יש קשר בין מה שהוא רואה בחלומו לבין מה שאומר לו ה'?
גם אחרי שיעקב קץ משנתו ומכריז 'אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה' הוא איננו מבאר מה המסר שהוא קיבל בחלומו, מהו הסולם המוצב ארצה ושראשו מגיע השמימה? מה מסמלים המלאכים העולים ויורדים בו? וגם, האם הדברים קשורים ליציאתו מבאר שבע וללינה שלו בבית אל המוזכרים בתחילת הפרשה?
ויפגע במקום
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם
השימוש בביטוי 'פגיעה' מציין מפגש ולא מעבר סתמי, כלומר, משהו בעל משמעות התרחש במפגש הזה ובמקום הזה. השימוש של התורה בביטוי הזה בהקשר הגעתו של יעקב לבית אל אומר דרשני. איזו משמעות מיוחדת ישנה להגעתו לאותו מקום? כמו כן, הלשון 'מקום' החוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הפרשה יכולה גם היא ללמד על חשיבותו של המפגש עם המקום, אך מאידך השימוש בלשון הסתמית – 'מקום' בלי להזכיר כלל את שם המקום עשויה ללמד דווקא על כך שהמקום איננו חשוב. (ראה רשב"ם ורד"ק) ואכן, לא מצאנו שמקום זה – בית אל – שימש בהמשך כמקום מקודש או כמקום המיועד להתגלות שכינה או לעבודת ה' מיוחדת[1]. מהי אם כן המשמעות של הגעתו של יעקב לאותו "מקום"?
פתיחת הפרשה במילים 'ויצא יעקב' מדגישים דווקא את יציאתו של יעקב, כמו כן, העובדה כי מקום זה אינו מצויין בשמו אלא מוזכר סתם מורה כי הדגש בפסוקים אלו אינו על המקום אליו הגיע יעקב אלא דוקא על עצם יציאתו מבאר שבע. בכדי להבין את הדברים נרחיב מעט את המבט ונתבונן בהתגלות ה' ליעקב מתוך ההקשר הכללי שבו מספרת עליו התורה, שהוא יציאתו של יעקב מבאר שבע ועזיבתו את בית אביו. עם יציאתו לדרך, יעקב אבינו עוזב את כל מה ששימש לו בית, את בית הוריו במובן הפשוט, אבל גם את ביתו הרוחני. יעקב שהתורה מכנה אותו בפרשת תולדות כ"איש תם יושב אוהלים" נדרש לעזוב ולצאת מבית המדרש. חז"ל גם מספרים לנו שבדרכו לחרן הולך יעקב לבית המדרש של עבר ושם הוא ספון ארבע עשרה שנים. יציאה זו היא אפוא גם גלות גשמית וגם גלות רוחנית. יעקב עוזב את המרחב שבו זכה לקרבת ה' ולדבקות מוחלטת, ויוצא ממנו לתוך עולם החול הנראה בעיניו כעת זר ומנוכר – עולם שאין לו שייכות לבשורת אברהם שבתוכה הוא גדל מיום לידתו.
זהו פשר התיאור של הגעת יעקב לבית אל במילים "ויפגע במקום" המלמדנו כי הייתה כאן כעין ’התנגשות’ בין העולם המרומם ממנו הוא בא, לבין עולם החולין אותו הוא פוגש כעת.
המשך התיאור על סידורי הלינה של יעקב 'וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא'. אפשר שמורים לנו כי יעקב מחפש את הדרך בה יוכל לפתח את קרבת ה' אף במצב שהוא נמצא בו כעת, לקיחת אבני המקום מהווה סמל לקביעות ומלמדת על נסיונו של יעקב למצוא את החיבור לקרבת ה' אף במצב זה. ההתגלות הגדולה לה זוכה יעקב בשנתו היא ההיענות של ה' לחיפושו של יעקב את דרך עבודת ה' לה הוא נדרש במצבו הנוכחי, במחזה אותו הוא רואה בחלומו הוא מבין את עומקה של אותה קרבת ה' המיוחדת המלווה את האדם בכל מקום ובכל מצב שהוא.
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה
בעומק המחזה המתגלה ליעקב בו על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה עולים ויורדים מלאכי אלוהים, טמון חידוש גדול העומד בניגוד להבנה הפשוטה של עבודת ה'. ונבאר; התחושה הרווחת בקרב עובדי ה' היא, שישנה הפרדה חדה בין מרחבי הקודש שבהם כביכול קיימת ’נוכחות’ של הקב"ה ובהם אפשר לעבוד את ה' ולהתקרב אליו, לבין מרחבי החול הריקניים וחסרי המשמעות, שהשהות בתוכם כרוכה בהתרחקות מהקב"ה ומעבודתו. מתוך חלונות בית המדרש העולם בחוץ נראה זר ומנוכר, ויציאה למרחבי החולין מצטיירת לנו כעזיבת מקור החיים. אך במחזה הכביר אותו רואה יעקב בחלומו מגלה לו הקב"ה את סוד נוכחותו בעולם עצמו, הסולם שראשו בשמים ורגליו נטועות בארץ מלמד על הזיקה העמוקה בין הקודש לבין החול, כך גם המלאכים העולים ויורדים בו מלמדים על האפשרות של עולם החול עצמו להתקדש ולשמש כמרחב לעבודת השם מתוך חיי המעשה עצמם.
המחזה מבטא באופן הברור ביותר את מבנה עבודת ה' וקרבתו כפי שנדרש מיעקב אבינו, אותו 'איש תם יושב אוהלים' שהיה ספון עד כה בבית אביו ובישיבת שם ועבר, וכעת הוא יוצא מביתו ומבית המדרש. יציאה זו מחייבת אותו לחיות את חייו כשהוא ’מוצב ארצה’ בתוך חיי המעשה, ובכל זאת ’ראשו מגיע השמימה’, את הרעיון הזה הוא נדרש להפנים בעת שפניו מועדות אל בית לבן, שכן, דווקא כשהוא מתעתד לבנות את ביתו בו יוולדו שנים עשר שבטי י-ה, והוא יהיה היסוד לבניין עם ישראל, אז עליו לבוא מתוך הכנה על ידי השימוש בחיים הארציים עצמם לרוממות רוחנית, ולכך שיהא 'ראשו מגיע השמיימה'.
שער השמים
כשיעקב מתעורר ומבין את הבשורה אותה זכה לגלות הוא אומר: 'אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי' מילים אלו מתארות בדיוק רב את החידוש שהתחדש במחזה אותו ראה יעקב. אכן, ישנה נוכחות של הקב"ה ב"מקום" – מקום סתם המוזכר לאורך כל הפרשה, כלומר, אכן יש ה' בכל מקום שהוא במציאות החולין עצמה וזוהי העבודה הנדרשת ממני כעת. "ואנוכי לא ידעתי"- לא ידעתי על אותו מימד של עבודת השם המתגלה מחוץ לבית המדרש.
ויִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
'המקום הזה' שעליו מכריז יעקב כנורא אינו דווקא בית אל בו מתרחש המאורע, לכן מקום זה איננו הופך למקום מקודש. המקום בו 'פגע' יעקב 'איש תם יושב אוהלים' בצאתו מבית אביו ומישיבת שם ועבר – הוא 'מקום' סתם. כלומר, עולם החולין בכללותו הוא בעצם "שער השמים" – דרכו ניתן להגיע אל השמיים ואל חיי הרוח, והרוצה להיכנס בשער זה, בשער השמים של הרוממות והרוחניות, עליו להתחיל את צעדיו משלביו הראשונים של הסולם – המוצבים בארץ.
[1] אמנם בשמואל א' (י' י"ג) מצאנו: וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד־אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל־הָאֱלֹהִים בֵּית־אֵל אֶחָד נֹשֵׂא׀ שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל־יָיִן: אלא שבמצודות דוד כתב: בית אל – זה שילה שעמד בה בית אלהים.