נמצאים אנו לפני תשעה באב בו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, מעיון במגילת איכה, במדרשים ובקינות אנו למדים כי גודל הטרגדיה שבחורבן בית המקדש אינה מסתכמת רק בעצם העובדה שחסר לנו את בית המקדש ועבודת הקרבנות שבו, אלא שבחורבן בית במקדש נשתנו כל חייהם של עם ישראל מן הקצה אל הקצה.
לעיתים נראה כי לגודל ההרגל אין אנו מבינים וחשים את המשמעות המלאה של חורבן בית המקדש ואת השפעתו עלינו. שכן, נתאר לעצמנו לו יקרה כעת את אשר אנו מצפים ומתפללים לו השכם והערב; המשיח יכנס בשערי ירושלים ותיבנה ירושלים ובית המקדש, מה אז נרגיש? האם ישתנו חיינו לבלתי הכר? ואם כן, במה?
ייתכן כי העדרו של הרגש הזה נעוץ בכך שתוכנו של המצב בו בית המקדש שורה בתוככי עם ישראל אינו ברור לנו דיו ומשכך גם ההעדר הגדול בחורבנו לא מורגש כראוי.
סילוק השכינה
ההגדרה הבולטת ביותר המופיעה בחז"ל בהקשר לחורבן בית המקדש היא ’סילוק השכינה'.
אמר רבי שמואל בר נחמני: משחרב בית המקדש נסתלקה שכינה לשמים (שמות רבה, ב).
ידוע שהקב"ה נקרא בכמה שמות וכינויים, כשכל שם מסמל הנהגה שונה ואופן גילוי אחר. מהי המשמעות של כינוי זה שנקרא 'שכינה' אשר בו משתמשים חז"ל להגדיר את ההעדר הגדול בחורבן בית המקדש?
ושכנתי בתוך בני ישראל
מהתבוננות בפירושה של המילה 'שכינה' כפי שהיא מופיעה במקרא (בעיקר בהקשר למשכן) אנו מבינים כי שם זה מתייחס להימצאות שכינת ה' בתוך בני ישראל, וכפי שמבואר בפסוק
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה)
שממנו הסיקו הקדמונים כי השראת השכינה נוכחת בכל אחד ואחד מישראל, שהרי; 'בתוכו לא נאמר אלא בתוכם'.
אך עדיין הדברים צריכים ביאור – מהו טיב אותו גילוי שנמצא בתוכנו ובמה הוא מתבטא?
השכינה – גילוי ה' בחיים
נדמיין לרגע מצב בו יהודי נקלע למקום מרוחק שאין בו ספר תורה, לולב ושופר, ונשכח מזכרונו גם נוסח התפילות וחשבון הימים. וכעת רוצה הוא לעבוד את ה', אך אין לו בית הכנסת ללכת אליו, ולא גמרא ללמוד בה. האם לאדם זה אין דרך לעבוד את ה'?
פשוט וברור שגם לאדם זה ישנה דרך סלולה לעבודת ה'. מתוך ההוויה עצמה הוא יכול לפגוש את ה'. כשהוא מכניס מאכל לפיו, כשהוא הולך, כשהוא ישן, כשהוא שותה, כשהוא מביט בבריאה שלנגד עיניו ומתבונן בפלאיה, בכל פעולה שלו הוא יכול לחוות את טוב ה', לבטוח בו, לאהוב אותו ולירא מפניו ובאופן כללי לחוש שחייו שלובים יחד עם ה'.
'וחי בהם' – התכלית של האדם היא לחיות את החיים בעולם הגשמי כשהוא בקשר עם ה'. המטרה איננה להתנתק מהעולם אלא לחיות בתוך העולם יחד עם ה', כפי שכתב הרמב"ם בחתימת מורה הנבוכים, התכלית היא 'בכל דרכיך דעהו'. שהאכילה והשינה וכל תהלוכות החיים יהיו מתוך חיבור לה'.
ושכנתי בתוכם – בלב האדם
נראה כי זהו הרובד הבסיסי של הרעיון שמבטא השם 'שכינה' – הנוכחות של ה' המצויה בחיי האדם עצמו. גילוי זה אינו עומד כמשפיע מעל האדם, אלא שורה הוא במציאות חייו עצמה. זהו השם שמבטא את נוכחות ה' בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אין כאן התגלות של מתן שכר ועונש, ולא הנהגה של ניסים. אלא קיום נתון שנמצא במציאות כמות שהיא.
ומאחר שהמושג שכינה מבטא את החוויה מצד האדם שמרגיש את נוכחות ה' בעולם, נמצא אם כן, שככל שהאדם חי את השם ויודע אותו בתוך מהלך החיים השוטף, כך שורה השכינה בקרבו, ואילו כאשר האדם מתעלם מנוכחות ה' בעולם, זהו בעצם סילוק השכינה.
כך מפורש בחז"ל שאמרו:
המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה. (ברכות מג, ב)
כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה. (קידושין לא, א)
כלומר, השראת השכינה, ולחילופין סילוקה, נמדדים באופן הנהגת האדם. כשהוא חי בהכרה שאין עוד מלבדו ומלוא כל הארץ כבודו, אזי השכינה שורה בקרבו, . ולמצער, כשהוא חלילה חי בהנהגה שמתעלמת מנוכחות השם בעולמו, אם ע’’י הילוך בקומה זקופה או שעובר עבירה בסתר, אזי זהו גופא סילוק השכינה מתוך מהלך החיים עצמו.
ואכן, הכינוי ’שכינה’ בלשון נקבה מורה שאין כאן מצב של ’משפיע’ – כביכול אין השפעה זו של השראת השכינה נפעלת מצד הקב’’ה, אלא עם ישראל הם הפועלים ומביאים למצב זה שתהא שכינה בתוכם.
'נשיתי טובה' – זו מטה נאה וכלים נאים
כעת ננסה להבין את משמעות ’סילוק השכינה’ שאירעה בחורבן בית המקדש. הגמ' במסכת שבת (כה:) מביאה את דבריהם של האמוראים על הפסוק באיכה 'וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה' העוסק בחורבן:
מאי ותזנח משלום נפשי, אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה, אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ. אמר רבי יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. ר' יצחק נפחא אמר, זו מטה נאה וכלים נאים שעליה. ר' אבא אמר, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.
דברי הגמרא כפשוטם קשים להבנה. מה השייכות בין חורבן הבית וגלות ישראל לבין אותם דברים המוזכרים בגמרא שאפילו אינם חיי נפש אלא הנאות גשמיות? כיצד זה משתלבים המושגים הללו בתוך הקינה והנהי על השבר, הצרות והרעות שפקדו את עם ישראל באותה תקופה?
נראה שאין כוונת הגמרא לומר שהקינה היא על אותן הנאות העוה’’ז שנחסרו מאיתנו, חז’’ל מלמדים אותנו שהפסוק מדבר על הירידה הגדולה שעם ישראל ירד בעקבות חורבן הבית מכל ההשגות הגבוהות בעבודת השם שהיו בזמן הבית, כשאותן ההנאות והצרכים הגשמיים הנזכרים בגמרא מלמדים על המימד של עבודת השם שהיה בתוך חיי עולם הזה עצמם, את זה חסרנו ועל זה הבכי הגדול. בזמן שבית המקדש היה קיים היתה השראת השכינה, עד כדי שחיי המעשה, אפילו ההנאות הגשמיות ביותר, היוו חלק בלתי נפרד מהעבודה שכל יהודי עבד את בוראו. בית המקדש בהוויתו כמקום שכינת ה' בעולם ביטא והמחיש לעם ישראל את היות ה' מצוי בקרבנו, מלא כל הארץ כבודו, ומשכך כל התפיסה של חיי הגשם קיבלה מימד של אמצעי לקשר וחיבור עם השם. העסק היום יומי בחיים עצמם, בצרכים הגשמיים השוטפים, היווה חלק נכבד מעבודת השם בהכרה התמידית שהכל ממנו ובלקיחת הצרכים הללו לשם ה’ ולעבודתו, בכך היו החיים בעולם הזה מרקם מושלם ואידיאלי לעבודת השם כצורתה.
דבר זה פסק מאז החורבן. בהעדר בית המקדש העוה’’ז והנאותיו נעדרים מתוכנם ומהותם, הם אינם עוד שלמותה של הנפש (-'וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי') הם אף לא נחשבים ל'טובה' (-'נָשִׁיתִי טוֹבָה') חיי הגשם של העולם הזה הפכו להתמודדות פנים ואחור בה נדרש מן האדם למצוא את הדרך להמנע ככל יכולתו שלא יסירוהו מחיי הרוח. וכמו שאמרו חז"ל 'עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו – יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו' (תנד"א כד), זהו תמצית הענין של סילוק השכינה.
בכך נבין את מה שמתואר בגמ’ (ב"ב ס) שאחר החורבן הפרושים בקשו להמנע מאכילת בשר ושתית יין וכו’. הסיבה שאותם פרושים ביקשו זאת היא משום שהם חשו שמאחר ונסתלקה השפעת השכינה שוב אין להם את היכולת ואת הכלים לקחת מהנאות עוה’’ז באופן הנכון והרצוי לעבודת השם, ומשכך עדיף להמנע לחלוטין מדברים אלו.
בדברי הגמ' הידועים:
מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. (ברכות ח, א)
מתארים חז"ל את גודל השבר הנורא, מיום שחרב בית המקדש כל עבודת השם עברה מהחיים עצמם והצטמצמה לתוך ד' אמות של הלכה. כלומר, בסילוק השכינה איבדנו את המפגש והקשר התמידי עם הקב"ה שהקיף את כל הווית החיים, וכל ה'עסק' שלנו עם הקב"ה מתרכז בעיקר בבית המדרש, בתורה, בתפילה ובקיום ההלכות, בשל הקושי לחיות את הקב"ה בכל מעגל החיים.
קירוב הגאולה – השראת השכינה בקרבנו
כידוע וכמבואר בחז’’ל, חורבן הבית לא בא כעונש, אלא משום שקדם לכך המצב שלא איפשר את המשך קיומו. בנין הבית לא קידם את התוכן והמהות שנועדה לו. כאשר הפסיקו להרגיש את נוכחות ה' בחיים, ותחת זאת שקעו בחיים עצמם בצורה המנותקת מה' כשקיומו של ביהמ’’ק רק מהווה אפשרות להתכפר על חטאיהם.
נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת. (סנהדרין צו)
במצב כזה לא היה עוד טעם בהמשך קיומו של בית המקדש. אי אפשר להביא באופן מלאכותי את ה'שכינה' על ידי בית המקדש, משום שכאמור אין כאן חלילה קיום נפרד של אלוקות שנמצא בארץ, אלא זהו הגילוי של ה' כפי שהוא נתפס על ידי הנבראים בחיבור לחיים עצמם. לכן אין שום משמעות לבית המקדש כ’בנין’ גרידא כאשר הלב ריק מה' והחיים מנותקים מחיבור אליו.
***
מעתה, כשמבקשים אנו לדעת במה תקרב אלינו הגאולה, עלינו לתת אל ליבנו את מהותו של החסרון שגרם לסילוק השכינה ולחורבן בית המקדש. שכינת ה' צריכה למצוא בראש ובראשונה מקום בליבנו ובהוויתנו. כאשר אנו ניתן מקום לשכינה בתודעתנו, ונחפש את נוכחות ה' בכל פינה בחיינו, אזי תופיע עלינו שכינת ה' ויבנה בית המקדש.