ספירת העומר

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

ימי הספירה בעיצומם ואנו מבקשים לבאר את מהותם כפי שהיא עולה מפשט הפסוקים.

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':" (אמור, כג).

יש לתמוה מדוע בחרה התורה לצוות על העומר דווקא בלשון 'ממחרת השבת' – לשון שאינה מוכרעת וניתנת להתפרש בכמה אופנים ולא אמרו ממחרת הפסח. חז"ל אמנם קיבלו לפרש את המילה שבת בציווי 'ממחרת השבת' על יום טוב ראשון של פסח. הגמרא אף מוכיחה מכמה ראיות שאין לפרש כמו הצדוקים שהעמידו הפסוקים על פשטם ופירשו, ממחרת שבת בראשית. השאלה היא מה החסרון בניסוח הפשוט 'ממחרת הפסח', ומדוע נקטה התורה דווקא את הלשון 'ממחרת השבת' שניתן לטעות בה.

המילה 'שבת' משמשת בפרשת העומר לעוד מובן יוצא דופן: שבוע שלם; 'שבע שבתות', 'עד ממחרת השבת השביעית'; בניגוד למשמעות הרגילה: יום שביתה. יש להבין מדוע.

המספר שבע ביהדות

במרכז ספירת העומר עומדת הספרה שבע. שבעה שבועות בני שבעה ימים. מה המשמעות של המספר ’שבע’ בתורה? המושג הבולט בתורה ששייך למספר שבע הוא השבת: 'ויכל אלוקים ביום השביעי'. ’וישבות ביום השביעי’ ’וינח ביום השביעי’. כמו במעשה בראשית, יסוד מצוות השבת הוא יום שביתה ממלאכה הניצב כתכלית לששת ימי המעשה. לו היו ימי המעשה ממשיכים ברצף בלי הפסקה היה משתמע שהמעשה הוא מטרת החיים. יום השביתה שמעמידה התורה בסוף השבוע מלמד שיש משהו מעבר לעשייה, יש זמן שבו צריכים לממש את כל המעשים ולפרוט אותם לתכלית. בכך הופכים כל ששת ימי המעשה להיכי תימצי לתכלית היעודה – עבודת ה'.

נדגיש, גם השביתה כשלעצמה איננה תכלית, התורה לא מבקשת שנפריד את השבת מששת ימי המעשה, אדרבה, המבוקש הוא הצירוף: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". כמו שבת בראשית שבאה אחר מעשה שמים וארץ. האדם נדרש לראות את כל ששת הימים כאמצעי וככלי המתגשם ומתממש ביום השביעי; לקחת את ששת ימי המעשה וכל המלאכה הגשמית שנעשית בהם אל חיי הרוח של היום השביעי. כך הופכת השבת למקור ברכה וקדושה של ששת הימים, בעומדה כמגדלור אליו מכוונים כל מעשי ששת הימים.

מכאן שהמספר שבע מכונן מבנה שלם שבו נכללים כל צדדי המעשה הגשמיים בגרעין רוחני המהווה את נשמתם כמבואר בקדמונים. וביתר דיוק, שש – המגלם את ארבעת רוחות השמים ומעלה ומטה מסמל את הצדדים השונים של הגשם, ושבע – הרוח הפנימית המהווה את תכליתם.

מהותה של ספירת העומר

כעת תתבאר לנו מהותה של ספירת העומר. בעונת הקציר – המתחילה מיד לאחר חג הפסח ונמשכת אל השבועות שלאחריו – שקוע האדם ראשו ורובו במלאכת השדה. כל מעייניו נתונים לדאגות התבואה והיבול והחומריות מציפה אותו עד גדותיו. בתקופות שכאלו עלולה תשומת ליבו של האדם להיות מוסטת בקלות רבה מן התכלית האמיתית שלשמה הוא נברא – עבודת ה'.

התורה איננה שוללת את העבודה. היא לא קוראת לחקלאי להתנתק מעבודות השדה. רצון התורה הוא שהאדם יחבר את הארץ בה הוא עובד אל השמים ויכוון את כל חיי הגשם שלו אל תכליתם הפנימית. הדרך הנפלאה בה היא מצווה לעשות זאת היא על ידי עבודת הספירה.

מאחר שהתבאר לנו שספירת ’שבע’ משמעותה לכלול את צדדי המעשה הגשמיים ולחברם לשורש הרוחני שהוא תכלית הכל, וכפי שעומד תוכנה של השבת ביחס לששת ימי המעשה, נראה שגם בספירת העומר זוהי ההסתכלות והעבודה הנדרשת מאיתנו.  ספירת שבעה שבועות ממקדת את מבטו של האדם מתוך שגרת החולין אל עבר עבודת ה' הניצבת בתכליתם. כשהוא מונה שבע פעמים שבוע בן שבעה ימים הוא משנן לעצמו שהקציר הוא רק היכי תימצי להגיע לתכלית הרוחנית הרצויה, ובכך מתקדש הקציר, ועמו כל ההתעסקות בעניני החומר, להיות כלי לצמיחה רוחנית ולעליה בעבודת השם.

כעת מובן היטב אם כן מדוע התורה אומרת "ממחרת השבת". אילו היה נאמר 'ממחרת הפסח' היה משמע שהספירה משתייכת לתכני הפסח המסוימים, אך התורה משייכת את הספירה דווקא אל בחינת ה'שבתון' שביום טוב של פסח, כדי ללמדנו שהמכוון הוא להסתכל מתוך הקציר וחיי המעשה אל השבת, אל הגרעין הרוחני שהוא שורש הכל. גם ביעד הסופי של הספירה מודגש נושא השבת ’עד ממחרת השבת השביעית’ כל זה מלמדנו שעניינה של עבודת הספירה מכוון אל חיבור חיי החומר ושיעבודם לעבודת השם. כך האדם יסיק מתוך השביתה ממלאכה שאין לשקוע עד הצוואר במלאכת הקציר אלא יש להתמיד בהסתכלות אל האופק שמעבר לקציר ואל מה שמעבר למלאכה ולעבודה – אל השביתה והשבת המסמלים את הניתוק מן החומר וההתמקדות ברוח.

ואכן, המאפיין היחידי המופיע בפרשה זו לחג השבועות הוא רק היותו אסור במלאכה, 'וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ'. זאת משום שהרעיון המבסס את חג השבועות הוא שצריכה לבוא שביתה ממלאכה בתום הקציר, כשם שבאה שבת בתום ששת ימי המעשה. שביתה שמכוונת את כל המלאכה. כעת אנו מבינים גם את הסיבה שלא נקבע לחג השבועות תאריך קבוע, משום שכיום שביתה ממלאכת הקציר זמנו תלוי ועומד בספירת ימי הקצירה.

זו גם הסיבה שמלבד מה שהתורה מציינת את  הזמן: 'מיום הביאכם את עומר התנופה' התורה מוסיפה גם את הלשון 'ממחרת השבת'. למרות שלכאורה זו כפילות מיותרת, כיון שפסוק אחד קודם לכן נצטווינו להניף את העומר ממחרת השבת ומצופה היה שהתורה תנקוב בשם נקודת הזמן העיקרית: 'מיום הביאכם את עומר התנופה' וממילא נדע שזו ממחרת השבת. אכן, מאימתי לספור היינו יודעים גם בלי זה, אבל לא היינו יודעים שהספירה באה מתוך ההקשר של השביתה שקדמה לה.

ומכאן אף יישוב לקושיא מדוע חג השבועות נכלל בתוך ימי הספירה בלשון הכתוב: "תספרו חמישים יום" והלא הספירה מסתיימת אחר שבעה שבועות. אמנם, כשם ששבת היא חלק בלתי נפרד ממבנה ששת הימים והיום השביעי, כך היום החמישים נאגד ונכרך בתוך ארבעים ותשעה ימי הספירה הצועדים לקראתו. זאת הרי מטרת הספירה, שיום החמישים המזכיר את תכלית העבודה, יהווה את נשמתה הפנימית של מלאכת הקציר כולה.

רעיון זהה מצאנו במצוות השמיטה. מבנה שבע השנים, שבע השמיטות והיובל בשנת החמישים – דומה להפליא לשבעת שבועות השמיטה ולחג יום החמישים. ואף שם, מכוונת מצווה זו את האדם לתפוס את עבודת הקרקע כאמצעי בלבד, על ידי שנת השביתה הניצבת בסוף התהליך ומזכירה לו שהגשמיות היא אמצעי בלבד בדרך לעבודת ה'.