עגלה ערופה
פרשת עגלה ערופה, הכוללת מערך פעולות ייחודי של עריפת העגלה בנחל איתן ורחיצת ידי זקני העיר והכהנים, דורשת ביאור מעמיק כדי לעמוד היטב על טיבה ומשמעותה:
א. כתגובה למה באה עריפת העגלה? בפשטות נראה שלא מעשה הרצח הוא הדורש את עריפת העגלה, שכן כל עיקרה של פרשה זו הוא רק כאשר הרוצח לא נמצא, מהי אם כן ליבת הענין שדורשת את כל מעשה העגלה ערופה?
ב. הטלת הביצוע של עריפת העגלה על זקני העיר: מדוע דוקא הזקנים נבחרו לעסוק בזה? היה מתאים יותר שהדבר יוטל על שופטי ושוטרי העיר.
ג. הקשר של הכהנים לענין: אחרי שהזקנים מסיימים לומר ידינו לא שפכו וכו’ מגיע חלקם של הכהנים לבקש מה’ כפרה על מה שאירע "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מה השייכות של הכהנים ומדוע הם אלו שאומרים זאת? ומה נוגע לכאן ענין עבודת הקרבנות, ברכת הכהנים והכרעת ריבים ונגעים?
ד. מדידת המרחק לעיר הקרובה אף היא דורשת התבוננות, שכן, מתוך העיון בפרטי ביצוע המדידה ניתן ללמוד כי אין כאן עניין של הסתברות מהיכן הגיע הרוצח, ראשית, משום שההסתברות לכך שהרוצח הגיע מעיר זאת בעצם הקירבה של מקום הרצח לעיר היא שולית ביותר, וביותר, המשנה במסכת סוטה (מד) אומרת "אין מודדין אלא לעיר שיש בה בי"ד" כלומר אם ישנה עיר הקרובה יותר ואין בה בי’’ד ולעומתה עיר רחוקה יותר אך יש בה בי’’ד, העיר הרחוקה היא המביאה את העגלה ערופה. אף שלקיומו של בי"ד בעיר זאת אין כל השפעה על ההסתברות לעיר מוצאו של הרוצח. מהו אם כן עניין המדידה והשיוך של החלל לעיר מסוימת?
את ההתייחסות המורכבת למדידה ניתן אף לראות בדין נוסף המבואר במשנה שם (מה) "ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה", שוב אנו רואים שבמקרה שירושלים היא הקרובה אל החלל תתבצע מדידה לעיר רחוקה יותר בניגוד להסתברות לעיר יציאת הרוצח.
זאת ועוד, חז’’ל דורשים זאת מהפסוק "אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" שמאחר וירושלים לא נתחלקה לשבטים אינה בכלל המקומות שהקב’’ה הוריש לישראל. הקשר של דין עגלה ערופה לירושת הארץ לשבטים אף הוא דורש תלמוד.
***
כדי להבין על בוריים את שורשם של הדינים הנ’’ל, עלינו להעמיק בפסוקים עצמם:
הפרשה פותחת בתיאור המאורע: 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה… נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:'. בתיאור זה התורה מעמידה לנו את ליבת הענין שבעטיו באה עגלה ערופה: גופת אדם מוטלת כדומן על פני השדה. הנושא כאן הוא לא הרצח גרידא, הרציחה נמנית על שלוש עברות החמורות שעונשן מיתה, אך נראה כי לא על זה באה עגלה ערופה לכפר. עניינה של עגלה ערופה הוא הרקע שסביב המעשה החמור, וחלקו של הציבור באירוע זה. אילו טרח הרוצח לכסות את הגופה, כי אז ניתן היה להבין שהרוצח, אף שתקף עליו יצרו והוא עשה את הנורא מכל, עדיין הוא מנסה להסתיר את מעשיו ולטשטשם. אך הצורה הזו, בה מושלכת גופה כדומן, מאכל לעוף השמיים וחיית השדה, מפגינה זלזול שאין נורא הימנו. זלזול בערך הנעלה של חיי אדם ותחושתו של הרוצח כי מעשה הרצח יעבור בשתיקת הציבור.
לנקודה זו בדיוק מתייחסת הבאת העגלה ערופה. כל עניינו של המעמד המתואר בפרשתנו בא להצהיר הצהרה מפורשת וברורה קבל עם ועולם כי אסור לעבור בשתיקה על רצח מזעזע כזה, לשם כך נדרשת התייחסות ציבורית, התייחסות בפרהסיא. במעמד אשר מטרתו האחת היא, להוקיע, לגנות ולהתנער קבל עם ועולם מתופעה איומה זו.
אין זקני העיר באים לרחוץ את ידיהם ולנקות את שמם ממעשה הרציחה עצמו אשר ברור שאינם חשודים בו, מטרתם היא לנקות את האשמה החמורה על בני עירם, שהם כלולים בתוכם, וליצור תגובה ציבורית כמשקל נגד לאותה אוירה רווחת שאפשרה למצב זה של זלזול כה נוראי בערך חיי אדם להתרחש. החיפוש אחר הרוצח יימשך, אך הוא אינו ליבת הפרשה. כאן עוסקים ביחס הכללי של תושבי האזור לרצח בכלל.
***
לאור זאת נקרא מחדש את את פסוקי הפרשה, ונבין כיצד בונה התורה, שלב אחר שלב, את מעמד הגינוי וההוקעה לרצח המזעזע: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך – הימצאותו של חלל באדמת הארץ הקדושה מעוררת ודורשת התייחסות בכפליים, שכן ארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". היא ארץ הקודש, וההתנהגות בה אמורה להיות ללא דופי. זו גם תביעה להתייחסות אל האירוע, האדמה אשר ה' נותן לך – שייכת לך, ועליך מוטלת אחריות לכל המתרחש בשטחה. זהו גם ההסבר להגבלה אותה דרשו חז"ל מפסוק זה "נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין שנאמר בָּאֲדָמָה – ולא טמון בגל, נֹפֵל – ולא תלוי באילן, בַּשָּׂדֶה – ולא צף על פני המים" מבואר כאן שכל עניינה של פרשה זו מתייחס לאדמת ארץ ישראל בדוקא.
נופל בשדה – כאמור, מצב זה מייצג אדישות וקהות חושים כלפי מעשה הרצח, והוא המעורר את הדרישה להתייחסות מפורשת של העם, כפי שנתבאר.
ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל – בעצם פעולת המדידה הזו מתחילה ההתייחסות לרצח השפל אשר אירע במקום זה. כאמור, המדידה המגלה מי היא העיר הקרובה אל החלל אינה מגלה בהכרח מאיזו עיר יצא הרוצח, שכן אין מודדים אלא לעיר שיש בה בי"ד. אך מדובר בראש ובראשונה בהתייחסות לאירוע בו נוטלים חלק "זקניך ושופטיך" אשר הם, זקני בית הדין הגדול שבירושלים. נדרשת כאן התערבותה של לשכת הגזית – הסמכות השיפוטית העליונה של העם, כדי להביע את הוקעת המעשה באופן הפומבי והציבורי ביותר.
אך אין די בכך, נדרשת גם התייחסות מקומית של זקני העיר – עיר מסויימת בישראל, הנוטלת על עצמה את האחריות להתייחסות זו, זקני אותה העיר הם המתייחסים באותו טקס פומבי, ומגנים את הרצח. בכך התורה מעוניינת ליצור אירוע אשר יש לו משמעות גם בהקשר המקומי, אשר יצרף את האדם הפרטי אל אותה תחושת הוקעה וגינוי.
זאת הסיבה כי ירושלים אשר לא נתחלקה לשבטים, אינה מביאה עגלה ערופה, שכן היא נטולה מאותה תחושת זהות מקומית. ירושלים אינה ’ירושה’ ממונית של אף אדם מישראל, היא עיר משותפת לעם כולו, אשר נושא אליה את עיניו דבר יום ביומו, ובא בשעריה שלוש פעמים בשנה. בפרשת עגלה ערופה מבקשת התורה ליצור חיבור של אנשי העיר, אשר זקניה מורידים את העגלה אל הנחל, אל אותה הבעת זעזוע והתנערות.
וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: – התורה דורשת לערוך מעין 'שחזור' לאותו רצח, אלא שהפעם תבוא התייחסות ברורה והצהרה פומבית ומפורשת בנוגע אליו. השחזור מתבצע באופן סמלי וכולל מרכיבים המדגישים את חומרתו של המעשה, את אכזריותו, ואת הקלות הבלתי נסבלת בה הוא נעשה.
העגלה מייצגת את הבהמה התמימה והרכה, בהמה אשר טרם החלה להגשים את ייעודה בעולם, לא עובד בה ולא משכה בעול. אנו רואים בעגלה את סמל התום שלא הרע לאיש, ובכך את הדימוי המייצג "דם נקי". זקני העיר מורידים את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד ולא ייזרע, מקום שומם זה אשר מייצג העדר חיים, הוא המקום אשר נבחר לקיים בו פעולה אכזרית זו של "עריפה" המסמלת רצח אלים ואכזרי, רצח המתבצע במפתיע ומאחוריו של הנרצח, באופן שאינו מותיר מקום להתגוננות. עריפה זו מתבצעת במקום שומם, באדמת טרשים, אשר אין בה חיים. במקום כזה מודגשת ביתר שאת חומרתה של נטילת החיים, רצח אכזרי המתבצע על רקע שומם ונידח, מעורר בנו תחושות קשות בכפליים.
ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלוקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – לצורך זה באים גם הכהנים אשר מעורים בחיי העם. הם, המכריעים בכל נגע ובכל ריב, אמונים על העלאת העם כולו לדרגה רוחנית גבוהה יותר הן בעבודת הקרבנות והן בברכת הכהנים. הכהנים מהווים כעין גשר בין ההתייחסות הלאומית והתייחסות זקני ודייני אותה העיר אל העם כולו, אשר במהותם אינם רק "שלוחי דרחמנא" בלבד, אלא גם "שלוחי דידן". לפיכך עליהם להשתתף באותו גינוי ובכך לחזק את השפעת ההוקעה והגינוי בקרב כלל העם.
וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל: וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – בנוכחות הכהנים, רוחצים זקני העיר את ידיהם. ממש כפי הביטוי המקובל "רוחץ בניקיון כפיו" הנאמר על אדם אשר אין לו כל קשר למעשה מסויים, מבטאת רחיצה זו התייחסות של הוקעה והתנגדות, ושל ניתוק כל קשר למעשה מעין זה. זקני העיר מכריזים בעריפה, ברחיצה ובווידוי, שתי הצהרות: ראשית, איננו מתעלמים או עוברים על כך לסדר היום. מעשה נורא כזה, אינו עובר ללא התייחסות פומבית, לעין כל. ומהי ההתייחסות, רחיצת ידיים והתנערות מלאה ומוחלטת ממעשה נורא זה. הצהרה ברורה כי אנו מתנגדים בכל תוקף ומגנים בחומרה רצח כזה – ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. או אז באה הבקשה – כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. רק כאשר התבצעה התיייחסות מפורשת אל אותו רצח, אל שפיכת הדם הנקי, יש מקום לבקש כפרה.
***
פעמים רבות נוכחים אנו לראות עוולות ומעשים אשר לא ייעשו. לצערנו, לעיתים הם גם נעשים לעין כל. אותם העושים מעשים אלו יודעים כי מעשיהם יעברו בשתיקה, מבלי זעזוע ציבורי וללא הוקעתם אל עמוד הקלון ומשכך אין הם טורחים להסתיר מעשים אלו.
בפרשתנו אנו למדים כי מעבר לאשמה הקיימת על מבצע הפעולה הנלוזה, קיימת תביעה וחובה מוסרית המופנית אל העם בכללותו ואל העומדים בראשו אשר אפשרו לייצר את הרקע החברתי והציבורי בו מעשה שכזה אינו מזעזע את אמות הסיפים. תיקונו של מצב זה יתבצע רק ביצירת אוירה נגדית אשר מבטאת את הסלידה וההוקעה כנגד מעשים שאינם ראויים. הוקעה היוצאת מפי העם כולו – גם אלו שאין להם כל קשר למעשים אלו.