עומק ניצחון המכבים על היוונים

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא עב).

מבואר בדברי הגמרא, שהעניין המרכזי סביבו נסוב חג החנוכה הוא נס מציאת פך השמן הטהור שהספיק לשמונה ימים. זו גם הסיבה שאנו מדליקים נרות במשך שמונה ימים. אך הדברים מעוררי תמיהה. לכאורה עצם ניצחון החשמונאים על היוונים היה נס אדיר, הצבא היווני האדיר הובס בידי קומץ יהודים שבאופן טבעי לא היה לו שום סיכוי לניצחון, כאשר ניצחון זה היה בעל משמעות רבה גם מבחינה גשמית בכך שעם ישראל הוריד מעל צווארו את עולו המעיק של שיעבוד יון וגם בפן הרוחני בכך שהחזירו את המקדש לפעילות מלאה. מדוע מתמקדים חז"ל באותו נס שנראה לכאורה שולי ביחס להקשר הרחב יותר של מלחמת החשמונאים ביוונים?

מה גם שנס זה לא היה מחוייב מבחינה הלכתית משכבר ידועה הקושיא ש'טומאה הותרה בציבור' (פסחים ע"ז) וממילא היה אפשר בכל מקרה להשתמש גם בשמן הטמא?

ובכלל, עצם ההתרחשות של נס בבית המקדש אינו מאורע נדיר כלל שהלא עשרה ניסים אירעו כל העת בבית המקדש כמבואר במשנה (אבות ה ה[1]) אם כן מה ראו חז’’ל בנס פך השמן יותר מכל הניסים שהיו במקדש תמידין כסדרן שקבעו עליו חג שמונה ימים?

טמאו כל השמנים

והנה כאשר נתבונן בתיאור המאורעות המופיע בברייתא שהובאה לעיל ’כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל’ מתעוררת כאן תמיהה, האירוע שמתואר בדברי הברייתא הוא שהיוונים נכנסים להיכל בית המקדש אך הם אינם מחריבים אותו והם גם לא שוברים את המנורה אלא פועלים לטמא את השמנים, כלומר, הם למדו וחקרו בהלכות בית המקדש וגילו ששמן שנגע בו גוי טמא להדלקה, וכמו כן שיש צורך לפתוח את הכדים על מנת לטמא אותו, והם לא מחריבים את ההיכל או שוברים את המנורה ואפילו לא שופכים את השמן אלא עוברים על כל הפכים שבבית המקדש ומטמאים אותם.

מדוע הם עושים זאת? למה היוונים רואים בתוצאה שבה היהודים ידליקו נרות בשמן טמא (שמותר ע"פ ההלכה של 'טומאה הותרה בציבור’) את פסגת מאבקם בתורת ישראל?

כך גם בנוסח 'על הניסים' מוזכר בעיקר ענין הטומאה והטהרה. וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים… מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וכו' וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. מתיאור זה נעדר ציון העובדה שאת המלכות החזיקו בני חשמונאי, ואפילו לא מוזכר סילוקם של חיילות היוונים מארץ ישראל אלא רק טיהור המקדש והדלקת הנרות.

מדוע כך הם הדברים? למרות שהנצחון על צבאות היוונים היה נס פלאי הוא אינו מצויין כלל במצוות החג, ומעשיהם של היוונים והנצחון עליהם נסוב סביב הדלקת המנורה בשמן טהור?

תרבות יוון ותורת ישראל

חג החנוכה נקשר בדרך כלל במלחמת התרבות בין עם ישראל ליוון, לפי המובן הרווח "תרבות יוון" עומדת בסתירה מוחלטת לתורת ישראל וניטשת ביניהן מלחמת חורמה, כפי שאכן נאמר במדרש: (בראשית רבה, בראשית ב ד)

"וחושך – זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל"

אך האם כנים הדברים? האם תרבות יון ותורת ישראל באות בהכרח האחת על חשבון השניה, האם היחס היחיד האפשרי ביניהן הוא יחס של מלחמה?

בדברי חז"ל נראה שהדברים מורכבים יותר. להלכה קי"ל כרשב"ג (מגילה ט' ע"ב) שספר תורה הכתוב בלשון לעז פסול, אך ישנה שפה אחת שאינה לשון הקודש ובה אפשר לכתוב ספר תורה והיא יוונית. וטעמו הוא:

אמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל אמר קרא 'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם' – דבריו של יפת יהיו באהלי שם.

דברים ברוח זו מופיעים גם בזוהר: (כרך ב, שמות, פקודי רלז א)

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, דָּא מַלְכוּת יָוָן. דאינון קריבין לארחי מיהמנות.

כך גם מצאנו רבים מחכמי ישראל שעסקו בחכמה היונית ובחכמות בכלל, הדוגמא הבולטת ביותר היא הרמב"ם ורבים מחכמי דורו שעסקו רבות בתורת אריסטו ואפלטון. בהקדמה לספר 'פאת השלחן' מסופר שאף הגאון מוילנא אמר 'כל החכמות נצרכים לתורתינו הקדושה' וכן רבים אחרים. השאלה העולה אם כן היא מהי הגישה הנכונה לתרבות יוון שמצד אחד מוגדרת כ'יפייפותו של יפת' ומצד שני מגונה ככזו ש’החשיכה את עיניהם של ישראל’ ומהווה את לוז מאבקם ונצחונם של המכבים הנחוג בימי החנוכה?

הפער בין תורת ישראל לתרבות יוון

נראה שבדברי הגמרא טמונה מהותה של מלחמת התרבות בין ישראל ליוון. כפי שנאמר לעיל היחס לחכמת יוון ותרבותה הוא יחס מורכב, היוונים פיתחו ושיכללו את העולם וכמו כן כוננו  את הפילוסופיה והמדע, הם קידמו את האנושות מבחינות רבות וחכמי ישראל מכירים בחכמתה של יוון ובתרומתה לעולם. לתורת ישראל אין התנגדות עקרונית לחכמה ולפיתוח העולם והאדם, אדרבה זהו תפקידו של האדם גם לפי התורה ובשל כך חז"ל משבחים את יוון על פועלה ואף מאמצים חלקים מסוימים מפירות החכמה היוונית ותרבותה.

אך ישנו פער עמוק בין חכמי ישראל לחכמי יון, פער הנוגע בגישה הבסיסית לחכמה ולקידמה האנושית. המוטו המפורסם של תרבות יוון הוא; האדם במרכז. האדם עצמו הוא תכלית הכל, ושלל הכוחות הקיימים, נועדו לשרתו. לפיכך היא עוסקת רבות בהצלחתו ומשקיעה את כל חכמתה בדרכים לשפר ולהשלים את שנות חייו בעולם. זאת הייתה המטרה המוצהרת של פיתוח החכמה והמדע בתרבות יוון, כך במישור הפיזי – תרבות הספורט והאתלטיקה אשר נועדו לפיתוח גופו. והעיסוק המוגזם בהנאות החיים, תיאטראות, שירה ומשתאות היין.

תורת ישראל, להבדיל, על אף שכאמור איננה מתנגדת עקרונית לחכמה ולפיתוח האנושות, מכל מקום היא אינה רואה בכך תכלית ומטרה כשלעצמה. החכמה והתפתחותו של האדם הינן חלק מהמכלול של עבודת ה' והניסיון להתקרב אליו, מטרתו של האדם היא לפתח ולרומם את צלם האלוקים הטמון בו ובכך לתקן את עצמו כדי להיות ראוי לעמוד ביחס עם הקב"ה, החכמה והפיתוח האנושי יכולים אכן להיות חלק ממה שמקדם את האדם לעבר המטרה אך הוא כשלעצמו אינו התכלית. היהדות אינה שוללת אפוא את התרבות היוונית מכל וכל, אך מתנגדת עמוקות למניע המרכזי שעומד בבסיסה.

תרבות יוון מכחישה את הטומאה

יסודו של הפער האמור בין תורת ישראל לתרבות יוון טמון בהבדל בין הגישה היהודית ליוונית המחדד את פערי התפיסות. טומאה היא מצב אנושי טבעי שאיננו נגרם בהכרח כתוצאה מחטא אלא מתוך חלק משגרת חייו של אדם עלי אדמות. אדם נטמא במגעו עם המוות, אדם נטמא כשטומאה יוצאת מגופו, או כשבא במגע בנבלת שרץ וכן על זה הדרך. במצב זה האדם נדרש להכיר בחולשתו ובחוסר שלמותו הנובע מהיותו אנושי ולהתרחק לכל הפחות לזמן מה מהקודש ומהמצב של השלמות, הגישה אל הקודש מצריכה טהרה והתעלות של האדם, שאינה מתאפשרת כאשר הוא שוהה במצב של טומאה וריחוק מהמצב המושלם שלו, אך הנחות אלה מוכחשות לפי הגישה היוונית, התרבות היוונית הרואה את האדם כמרכז ההוויה ותכליתה איננה מכירה בחלוקה שבין קודש לחול ובין טמא לטהור, יון מכחישה את חולשותיו של האדם והכחשה זו היא חלק ממה שמניע אותה לפתח את האדם ולהעצים אותו, בגאוותה מסרבת היא לקבל מצב שבו האדם איננו רצוי או איננו ראוי, לדידם, האדם באשר הוא אדם ובכל מצב הוא האדם השלם.

פך השמן הטהור

זהו אם כן יסודה של המחלוקת החריפה בין ישראל ליוון המתגלמת בנס החנוכה. ולכן נס מציאת פך השמן הוא זה שעומד במרכז הימים הללו. היוונים אינם מחריבים את ההיכל או מכבים את המנורה, הם דווקא בוחרים לטמא את השמן, כאומרים: האור איננו מצריך עבודה מקדימה של היטהרות ותיקון אלא יכול לעלות גם מתוך האנושיות הטבעית והטמאה. מולם עומדים החשמונאים שבניצחונם מכריזים על היחס הראוי לקודש, ועל החובה של האדם להשלים ולטהר עצמו לפני שיגש אל הקודש, הם מוצאים פך שמן טהור החתום בחותמו של הכהן הגדול. הכהן הגדול נכנס אחת בשנה לבית קודש הקדשים ושם הוא עומד לפני ה' מתוך התבטלות מוחלטת, דרך זו של עבודת ה' של הכהן הגדול היא הניגוד החריף ביותר לגישה היוונית, ולכן פך השמן הטהור החתום בחותמו של כהן גדול הוא זה שמסמל יותר מכל את הניצחון על התרבות היוונית על ידי החשמונאים. פך השמן מוסיף ודולק עוד שבעה ימים כמניין ימי ההיטהרות מטומאת מת וכך תיקנו חז"ל לדורות את מצוות הדלקת נר חנוכה כאות ומופת לדרך הנכונה והראויה שבה האדם צריך לתפוס את עצמו. האדם יכול להחכים, להתפתח ולהתעלות אך רק מתוך היטהרות ומתוך עבודה מקדימה של הינתקות מסויימת ממצבו הטבעי ותוך כוונה להתקרב ולהידבק על ידי כך בבוראו.

ניצחונם הצבאי והמדיני של החשמונאים היה נס גדול, אך הוא נמחק לאחר מאה שנים במלכות הורדוס, אך הניצחון במלחמת התרבות כנגד הטוטאליות המוחלטת של תרבות העצמת האדם וההכרה במטרה שלשמם נועדו חיי האדם והתפתחותו, נצרב והמשיך לפעפע ברוחו של עם ישראל במשך כל הדורות. זהו ניצחונם המשמעותי של חשמונאים על תרבות יוון וזהו האור המאיר את רוחנו בהדלקת נרות החנוכה.

[1] ועיין בגמ' יומא כא ע"ב דרוב הניסים היו אף בבית שני.