עין תחת עין – ממון

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:

חז"ל פירשו את הפסוק כפי המסורת וכך הוא פירושם של הכתובים לעניין הלכה:

"יכול סימא את עינו מסמא את עינו קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו ת"ל 'מכה אדם ומכה בהמה' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין" (בבא קמא פג;)

ברם, צריכים אנו לברר מדוע בכל אופן כתבה התורה את הדברים באופן שמשמעותו עשויה להתפרש כעין תחת עין ממש ולא בצורה מפורשת וברורה שמי שסימא את עינו של חבירו עליו לשלם לו ממון?

הגמ' במסכת בבא קמא מביאה הוכחות ודרשות התומכות בקבלה לדרוש את הפסוק כעונש ממוני ולא פיזי, נעיין בהם.

"תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין ממון, אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש, אמרת, הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה היאך אני קורא ביה עין תחת עין…" (שם)

ר' דוסתאי מבאר שיישום של עונש "עין תחת עין" כפשוטו יחטא לצדק, כיוון שלא תמיד תהיה התאמה בין האיברים המדוברים אצל הפוגע והנפגע ולא תשתווה הענישה לפגיעה. בפשטות נראה כי הסבר זה אינו מנמק את שלילת הענישה הפיזית במישור הרעיוני אלא רק במישור המעשי משום שענישה זו לא ניתנת ליישום בצורה צודקת ושוויונית. ואכן, הדברים דורשים התבוננות נוספת, האם במקרה שבו עיני הפוגע והנפגע שוות, נכון היה בעיני התורה להוציא את עין הפוגע תחת עינו של הנפגע?

בדרשה המובאת בגמרא קודם לכן מבואר נימוק אחר לכך שאין אנו מפרשים את האמור בתורה 'עין תחת עין' כפשוטו.

"ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר 'לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות' לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין" (שם).

בדרשה זו יש הסבר לעונש הממוני הניתן בפועל שהוא בבחינת "כופר", אמנם גם לפי דרשה זו לא מבוארת השלילה העקרונית להוצאת העין תמורת החבלה, ונראה כי יסוד התביעה היא לעונש גופני, אלא שנלמד מן הדרשה שתביעה זו מומרת בתשלום ממוני.

כמו כן מושג ה"כופר" זקוק להסבר באופן רחב, איך ע"י הממון ניתן מענה לתביעה שאינה ממונית.

נסכם אם כן את השאלות ששאלנו: ראשית, מדוע לא כתבה התורה בפירוש כי העונש למי שהוציא עין לחברו הוא עונש ממוני. שנית, גם לאחר דברי הגמרא המכריחים את הקבלה שבידינו שכוונת התורה לעונש ממוני, לא נתבאר מהו ההכרח הרעיוני לשלילת העונש הפיזי [או שמא כלל אין הכרח כזה]. ושלישית, מהו מהותו של ה'כופר' המהווה הסבר לעונש הממוני בעינינו.

'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'

רעיון הכופר מובא בתורה גם בנוגע לרצח, אך שם התורה שוללת אותו. "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת" (במדבר לה, לא). מדוע ברצח התורה אוסרת לקיחת כופר והעונש הפיזי – הריגת הרוצח – מוכרח להתקיים בפועלל, ואילו בהוצאת עין התורה מאפשרת ואף חפצה בלקיחת הכופר? אם הממון יכול להיות מענה לתביעת עונשין מדוע הוא לא מתקבל במוות, ואם איננו מהווה מענה מדוע בראשי איברים הוא יתקבל?

נעיין בפרשת עונש רוצח האמורה בתורה וממנה נוכל ללמוד על עיקרון מרכזי בדיני הענישה של התורה:

"כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שם)

כפי שמפורש בפסוקים, היה ניתן להעלות על הדעת ענישה כספית גם במקרה של רצח, שהרי,  אם לא כן לא הייתה התורה טורחת לשלול זאת. הסיבה לשלילה זו מפורשת בפסוקים המזכירים שוב ושוב את הנושא של 'החנפת הארץ' ו'טומאת הארץ', כלומר, היחס לרצח חורג מהתביעה של הנרצח ומשפחתו, וקשור לעניין רחב יותר: סילוקו של הרוצח מהעולם. זאת אינה ענישה אלא דרישה ציבורית ומדינית המוטלת על הציבור ועל הישות המדינית שנדרשת שלא להשלים עם קיומו של אדם שביצע מעשה שפל כמו רצח בקרבם[1].

נוכל ללמוד במשתמע מדינו של הרוצח עקרון השייך לדיני הענישה של התורה באופן כללי. אנו רואים כי גם בעבירה השפלה והחמורה ביותר – רצח, התורה לא דורשת את יישום עונש המוות רק כדי לנקום את נקמת הנרצח או משפחתו, מבואר בפסוקים שאם בכך היה מדובר ניתן היה אולי לשלם "כופר". הדרישה להרוג את הרוצח נובעת, כאמור, מדין עקרוני הקשור בחברה בכללה ואיננו קשור רק בתביעת הנרצח .

בין רצח לחבלה

כעת נוכל להבין את ההיגיון העומד בבסיס הקבלה של חז"ל שלא ללמוד את הפסוק 'עין תחת עין' כפשוטו. כפי שעולה מפרשת רוצח, התורה כלל לא מכירה בענישה המתבססת על מניע הנקמה לבדו ואף לגבי רוצח הפגיעה הפיזית ההחלטית אינה נדרשת מתוך מניע כזה, אלא כדי לטהר את הארץ ממי שעושה מעשה נפשע שכזה אך, כאמור, לא בלבד מחמת דרישת הנרצח או משפחתו. מכאן אנו למדים כי כאשר מדובר בכבודו של האדם הוא נדרש למחול על כבודו ולא להיסחף בעקבות רגשות הנקמה הגואים בקרבו.

זהו תוכן דברי חז"ל האמורים לעיל "לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין".

כלומר, רק לגבי רוצח אין מקום להמיר את הענישה הפיזית בעונש ממוני מחמת האופי המיוחד של הענישה ברוצח [הדרישה לסלק את הרוצח מהחברה] אך במקומות בהם אין זו מהות העונש ניתן להמיר את העונש הפיזי המתבקש בעונש ממוני.

ההסבר לעונש הממוני בראשי אברים

ברם, עלינו להבין מהו תוכנו של העונש הממוני, כיצד ניתן לכפר על חטא בתשלום ממון?

רוב תשלומי הממון עוסקים בעיקר בפיצוי, כשמדובר בנזק ממוני, הרי שמטרת התשלום היא לכסות ולהשלים את הנזק הממוני שנגרם. תשלום הממון המדובר בחבלה איננו תשלום מסוג זה כיוון שאין מחיר לחסרון אבר של אדם, זוהי אפוא פגיעה מסוג אחר שאיננה מתומחרת בכסף. המשמעות של הענישה הממונית במקרה הזה היא תשלום שהוא תחליף לעונש פיזי שהיה צריך להתבצע אך אינו מתבצע. לכן חז"ל מכנים תשלום זה "כופר". תשלום ממון המושת ככופר לא ישלים ולא יכסה על הפגיעה[2], אך הוא מסמל לפוגע על העונש שהיה עליו לרצות לולא הייתה התורה חסה עליו ומבקשת מן הנפגע למחול על כבודו ולא לבצע נקמה, תשלום הכופר מבקש להעמיד את האדם להתבוננות מול חומרת מעשיו על מנת שיפעל לתיקון אישי[3].

כעת נוכל ליישב גם את השאלה בה פתחנו מדוע למרות שהתורה ביקשה לקבוע עונש ממוני על הפגיעה בעין או באיבר היא עדיין כתבה זאת בלשון 'עין תחת עין' המשתמעת כענישה פיזית, אם הייתה התורה מציגה את העונש כעונש ממוני בלבד אזי היה עשוי להשתמע שהפיצוי הממוני הוא תכלית התשלום ונועד לפצות את הקרבן על הנזק הגופני שנגרם לו, לכן התורה מתנסחת במילים 'עין תחת עין' ומבקשת לבטא בצורה הברורה ביותר כי דרישת העונש נגזרת מן התביעה לענישה פיזית בפוגע[4], אך כאמור, בעונשי התורה הדרישה לעונש היא   אינה נקמה על המעשה אלא בקשת תיקון למעשה ובמקרה זה התיקון הוא לקיחת האחריות של הפוגע והבנת חומר מעשיו המתבצע ברובד המעשי על ידי תשלום ממון.

***

פרשת עין תחת עין מלמדת אותנו לימוד חשוב על מושג העונש בתורה וגם על היחסים העדינים שבין פשוטו של מקרא לדרשות חז"ל. מחד, התורה מבקשת להעמיד את חומרת הפגיעה הגופנית כפי שהיא, אך מאידך היא מלמדת אותנו שהנקמה איננה מניע ראוי לעונש, לכן היא משאירה מקום לחז"ל לדרוש וללמוד שעונש "עין תחת עין" לא מיושם כפשוטו אלא ניתן להמירו בתשלום כופר.

 

____________

[1] ראה מאמרנו על פרשת מסעי (קצח) 'ולארץ לא יכופר' בעניין זה.
[2] להגדרה זו של התשלום הכופר ישנם גם השלכות הלכתיות מעשיות. על הפוגע לפייס את הנפגע על אף ששילם לו ממון כדין החובל וכפי שפסק הרמב"ם '"אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממונו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו, אעפ"י שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו… עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו" (חובל ומזיק ה, ט) זאת משום שכפי שביארנו התביעה אינה משתלמת בתשלום הממון. השלכה נוספת היא פטור מודה בקנס המתקיים בחובל, הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו, פטור מן הנזק ומן הצער (שם. ה, ו) גם פטור זה מחדד שהתשלום איננו מכוון להשלים את הפגיעה, אז לא היה נפטר הפוגע בהודאתו, אך כיון שהתשלום הוא עונש הרי שחלים עליו דיני הפטור האמורים בקנסות.
[3] בדומה לכך ניתן לציין את הקרבנות המבקשים מן האדם לחשוב בדעתו שנדרשו כל המעשים האלה להיעשות בו. (רמב"ן ויקרא א ט).
[4] לפי ר"א בגמ' (ב"ק פד, א) תשלומי עין תחת עין משוערים לפי העין של המזיק, דין זה מבטא בצורה ברורה כי העמדת התשלומין היא כופר על העין של המזיק המועמדת לעונשין ונפטרת בכופר. הגמ' מבארת בכך כוונת לשונו 'עין תחת עין ממש' עיי"ש.
נושאים: עונשים
חומש: שמות | פרשה: משפטים