עשיו ואדום

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

עשיו ואדום

בסוף הפרשה מקדישה התורה פרק שלם לעיסוק בעשיו ותולדותיו. התורה פותחת בפסוק 'וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם', ובו מזוהה עשיו עם מלכות אדום ומתארת בפרטות את כל תולדותיו, באמצע הפרק עוברת התורה לתיאור שושלת מלכי אדום 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' וחותמת בפסוק 'אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם'

פרשה זו מעוררת כמה שאלות. ראשית, מדוע צריכה בכלל התורה לעסוק בעשיו ובתולדותיו לאחר שלכאורה סר מדרך אבותיו ולא נכלל יותר בבריתו של אברהם אבינו? שנית, מה באה התורה ללמדנו בהכרזתה 'עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם' עליה היא חוזרת גם בסוף הפרשה במילים 'הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם'? בנוסף, מדוע התורה מתארת בפירוט את שושלת מלכי אדום ומה פשר האמירה שמלכים אלו מלכו 'לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' האם יש יחס בין מלכי אדום למלכי ישראל? ומה משמעות העובדה שלפני מלכי ישראל הייתה שושלת של מלכי אדום?

אחיכם בני עשיו

שאלות אלו מעוררות שאלה כללית על תפקידו של עשיו בעולם. לכאורה, עשיו איננו חלק מהברית של עם ישראל והקב"ה, ומלכותו היא אויבת של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, מלכות אדום הצרה לישראל הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית ואף החריבה את בית המקדש, והנביאים מאריכים בנבואותיהם בגנות עשיו, ברשעתו ובגמול המגיע לו. אך מאידך, כאשר מעיינים בתורה ובחז"ל נראה שניתן לעשיו גם יחס אחר המעניק לו זכות קיום. שלא כמו "שבעה עממין" אותן מצווה עם ישראל להשמיד, כאשר עם ישראל עובר בקרבת ארץ אדום ה' מצווה אותו:

'אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר' (דברים ב,ה)

עשיו מוגדר כ'אֲחֵיכֶם' ועם ישראל מוזהר לא לכבוש אותו. אזהרה זו חוזרת שוב ושוב באותה פרשה ומלמדת שהקב"ה רואה בעשיו ככזה הראוי לרשת ארץ ומלכות, ועם ישראל, על אף היותו העם הנבחר, אינו רשאי לערער על זכותו. התורה גם מצווה את עם ישראל 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא' (דברים כג,ח) ומכוח האחווה שלנו עמם צאצאיהם ראויים לבוא בקהל ה'. כמו כן, הגמרא בשבת (לג:) מביאה דעה בשבח מעשיה של רומי המיוחסת לאדום, על כך שהיא מפתחת את העולם ובונה שווקים, גשרים ומרחצאות. מהו אפוא היחס הנכון לעשיו ולאדום, וכיצד אפשר להבין את שני הצדדים יחדיו, כשמחד, אדום הוא אויבו המר של ישראל, ומאידך זוכה אומתו לחלק ונחלה בעולם?

שעיר ואדום

את עשיו מלווים שני תארים מיום לידתו, תיאורים שהופכים מאוחר יותר לשמות של מלכותו. עשיו מתואר כך בלידתו: 'וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו' התורה מתייחסת לשתי תכונות המאפיינות את עשיו, היותו אדמוני ושעיר. תכונות אלו מתבטאות גם במלכות היוצאת ממנו הנקראת לעיתים "אדום" ולעיתים "שעיר". העובדה שהתורה טורחת לציין דווקא את שני התכונות הללו כמו גם את העובדה שהם הופכים לשמות מלכותו של עשיו מלמדת שהאדמוניות והשעירות של עשיו מבטאים את מהותו ואת מהותה של מלכות אדום, וצריכים אנו להבין מהו התוכן המהותי הטמון בתכונות אלו.

המשמעות של תארים אלו מבוארת בדברי רש"י :

"אדמוני: סימן הוא שיהא שופך דמים. ויקראו שמו עשו: הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה". (רש"י כה כה)

חז"ל מבארים שלאדמוניות יש משמעות שלילית כי היא מסמלת תכונה של שפיכות דמים.

ברם, הביאור על משמעות היותו של עשיו איש שעיר אינה מבוארת 'ויקראו שמו עשו: הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה' לא מבואר לכאורה האם תכונה זו היא חיובית או שלילית וצריכים אנו להבין מה משמעותה של תכונה זו שמעניקה לעשיו את שמו ותוארו?

מה נאים מעשיה של אומה זו

התפקיד אותו אמור היה למלא עשיו הוא לממש את דרך אבותיו אברהם ויצחק בעולם המעשה, כוחו הוא יצירת כלים ממשים בעולם שלתוכם אמורים לצקת את התוכן הרוחני. כוח זה מתבטא בהיותו שעיר, תכונה שמבטאת,, כפי המובא ברש"י, את היותו "עשוי וגמור". זהו גם כוחה של מלכות רומי שפיתחה את העולם בעיקר מבחינה טכנולוגית, וכפי שרואים בגמ' בשבת (לג:) שצד שבחם הוא בבניית שווקים, גשרים וכדומה. יצירות מסוג זה אינן בעלות משמעות ותוכן מצד עצמן, אלא הן כמכשירים שיכולים לשמש לטוב ולרע כאחד. לכן נקרא שמה של מלכות עשיו "שעיר".

במובן זה עשיו וכוחותיו הם חלק חשוב והכרחי בתיקון העולם במלכות ש-די, כיוון שהיכולת להביא את התוכן הרוחני הנשגב לכדי מימוש, חשובה ונצרכת לא פחות מהתוכן עצמו.

אמנם, תכונה זו עשויה להידרדר ולהגיע לכדי "אדמוניות", כוחות העשייה והרצון לפתח ולקדם את העולם עלולים להופיע כתאוות כיבוש בלתי נגמרת, כאשר האדם עלול לחוש שהוא זכאי להיות בעל השליטה במציאות ולדרוס כל מה שנקרה בדרכו.

כשכוח העשייה פועל באופן זה, קצרה הדרך לשפיכות דמים, וכל אדם או אומה שנתפסים כמפריעים לכיבוש אחת דינם למות. ואכן, מלכות רומי המייצגת את בני עשיו הוא אדום, הרעה דרכה ועסקה כל העת בכיבוש ובהרחבת האימפריה הרומית, כשהיא דורסת בדרכה עמים רבים, וממלאת את כל העולם באכזריות ושפיכות דם, ומכאן נגזר שמה – מלכות "אדום".

כדי שכוחות העשייה לא ידרדרו ל'אדמוניות' צריכים הם להיות מודעים להיותם כלים בלבד, ולשעבד את עצמם לשירות התוכן הרוחני. אך כאשר הם הופכים את עצמם לתכלית, אזי הופך עשיו לאדמוני, ושעיר נהיה לאדום.

מלכות אדום ומלכות ישראל

מעתה נוכל להבין את היחס הראוי לעשיו ולמלכות אדום. כפי שביארנו במאמרינו בפרשות הקודמות הקב"ה הועיד לעשיו תפקיד חשוב בתיקון העולם, אמנם כיוון שעשיו בחר ב'אדמוניות' ולא העמיד את עצמו לשירות התוכן הרוחני של יעקב, הוכרח יעקב לקחת על עצמו גם את תפקידו של עשיו, לפעול בעולם המעשה למימוש דרך ה'. אך אין זו מידתו הטבעית של יעקב ושל עם ישראל, וכמו כן, אם עם ישראל יאמץ את "ידי עשיו" בצורה לא מתוקנת, הוא עלול בעצמו להידרדר ולהשתמש בכוח בצורה לא ראויה, לכן צריך עם ישראל לעבור השתלמות ארוכה עד שירכוש לעצמו בשלימות את התכונות הנדרשות לעולם העשייה. עד אז ממשיך עשיו להיות מי שאמון על פיתוחו של העולם מבחינה ארצית, ופיתוח זה, שכאמור, חכמינו ראו בחיוב, אמור לעמוד בעתיד לשירות הקודש ולתיקון העולם במלכות שד-י.

ואכן, אפשר להיווכח שברוב הזמנים במהלך ההיסטוריה היהודית לא היו לעם ישראל מלכות וסדרי שלטון עצמאיים, כיון שעדיין לא הצליחו לרכוש את "ידי עשיו" בצורה שלימה ומתוקנת, למצב זה יגיעו רק באחרית הימים, ועד אז ממשיך עשיו לשלוט בעולם המעשה ולפתח אותו. מצב זה של שליטת עשיו ואדום בעולם איננו רצוי לכתחילה אך הוא בבחינת רע הכרחי עד אחרית הימים, אז אומר הנביא 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה' (עובדיה א' כ"א), כלומר, באחרית הימים כאשר מושגי השלטון והמלכות יתוקנו מכל הפגמים, עם ישראל יוכל בעצמו לקחת את השליטה בעולם ואז תהיה לה' לבדו המלוכה. אך עד אז צריכים אנו לקבל על עצמנו את המציאות שבה המלוכה במובנה הארצי שייכת לעשיו ולכן מצווה עם ישראל שלא להתגרות בו וגם לא לתעב אותו.