עשרת הדברות

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

מעמד הר סיני הוא המעמד המכונן של עם ישראל. קבלת התורה בהר סיני היא התכלית של כל תהליך יציאת מצרים והיא השלב המרכזי בהפיכתו של עם ישראל לעם ה' ולעם שנושא עמו את בשורת גילוי ה' בעולם ע"י קיום מצוות התורה שאותן העניק הקב"ה רק לו. בכדי לתת את התורה לעמו התגלה הקב"ה בקולות וברקים באופן נדיר וחד פעמי לעם ישראל. התגלות ה' לילודי אישה היא אירוע נורא הוד שלא היה כמוהו וגם לא יהיה, וכפי שאומר משה לעם ישראל בספר דברים הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי (דברים ד' ל"ג).

ואכן, כיאה לגודל המעמד נדרש עם ישראל להתכונן ולהתקדש לקראתו. בשלושת הימים שקדמו למעמד הנשגב פרשו עם ישראל מכל טומאה והכינו את עצמם בשביל להיות ראויים למעמד כריתת הברית ביניהם לבין מלך מלכי המלכים, לשמוע את דברי קדשו ולקבל את תורתו.

לאחר כל התכונה הרבה, כאשר מתגלה הקב"ה בפועל ומוסר לעם ישראל את עשרת הדברות, הרי שישנה 'הפתעה' מסויימת ביחס לחלק מהדיברות. בעוד הדיברות הראשונות עוסקות בהעמדת יסודות האמונה: אנוכי ה' אלוקיך, לא תעשה לך פסל, לא תשא את שם אלוהיך לשווא, הדיברות הבאות אחריהן עוסקות בכל בסיס העניינים שבין אדם לחבירו; כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תחמוד. ציווים אלו אינם מחודשים לכאורה ואצל רוב בני האדם הם נובעים מתוך ההיגיון האנושי הבסיסי.

מדוע ציווים אלו צריכים היו להיאמר דווקא במסגרת המעמד החד פעמי והנורא שבו הקב"ה מתגלה לעמו וכורת איתם ברית? האם התגלות כ"כ גדולה ונשגבת נצרכת בשביל לומר לעם ישראל את הדברים הפשוטים שבלאו הכי עומדים בבסיס קיום האנושות?

מצוות שכליות

התשובה לתמיהה זו מבוארת כבר בדברי הראשונים, ועניינה הוא בהעמקה ובחינה של אותו הגיון אנושי המביא את האדם למסקנה בדבר אותן מצוות שבין אדם לחבירו. אכן, בליבו של האדם שוכן הגיון מוסרי פנימי המנחה אותו בעניינים אלו, ומצווה אותו שלא לפגוע ולכבד את חבירו. אך, לב יודע מרת נפשו, וכפי שידוע וברור, בליבו של אדם ישנם גם דברים נוספים המובילים אותו ועשויים להשפיע על שיקול דעתו גם באותם עניינים מוסריים. אדם מושפע בקלות רבה מנגיעות אישיות וכדומה הגורמות לו לפרש את הדברים בכל מקרה ומקרה כך שיתאים לצרכיו השונים. על אברהם אבינו, לדוגמא, נאמר במדרש (ב"ר צ"ה) 'כי נעשו כליותיו כשני כדים הנובעים תורת ה' ודעת מצוותיו', אולם אבותינו היו יחידי סגולה שכל מעשיהם היו מכוונים באופן פנימי לרצון ה' ולכוונת התורה אף בלא שום ציווי חיצוני. אך בליבו של אדם מן השורה הדברים מורכבים יותר וכפי שאומר הנביא עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. (ירמיהו י"ז ט') וממילא האדם אינו יכול לסמוך על עצמו על אף נטייתו הבסיסית לטוב.

לכן במעמד כריתת הברית ונתינת התורה העניק הקב"ה תוקף למצוות אלו שבין אדם לחבירו ובכך הוציא אותם מהתלות ברצונו ובהבנתו של האדם. משעה שנאמרו ציווים אלו ע"י הקב"ה הרי שהאדם נדרש להיות כפוף להם בכל עת, ושוב אינו רשאי לשפוט את הדברים רק על ידי הבנתו, שכלו ורגשותיו. התורה נכנסת גם לתוך התחום האנושי וקובעת את כללי ההתנהגות בין אדם לחבירו, ועם ישראל העומד למרגלות הר סיני וכורת ברית עם אלוהיו מחויב להם מעתה בצורה מוחלטת.

לפי הבנה זו הרי שבהר סיני לא היתה מטרה לחדש ציווים חדשים בהכרח, אלא לעגן את עצם המחויבויות האנושיות הבסיסיות, בברית עם ה'. והמסר שעולה מכך שדיברות אלו נאמרו במעמד הר סיני הוא שכל המערכת האנושית, כל נימוסי האדם, כללי התנהגותו, רעיונתיו ורגשותיו, כולם משועבדים לה' ולתורתו והם מקור תוקפם, ולא רק הבנת האדם.

נבל ברשות התורה

ברם, בעובדה כי במעמד הר סיני האדיר המהווה את תכלית כל יציאת מצריים נאמרו בעיקר ציוויים מוסריים המקובלים על האנושות טמון רעיון נוסף ויסודי ביותר בדרך תורתנו הקדושה.

חז"ל אומרים:

"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו בה דבריהם על דין תורה" (ב"מ ל).

הדברים מדהימים בחדותם ובחומרתם. האומנם אי הליכה בדרך של 'לפנים משורת הדין' מצדיקה תוצאה קשה כל כך בדמות טרגדיה כזו – הגדולה ביותר שלנו כעם – חורבן בית המקדש? היתכן?

אין זאת אלא, מפני שהעשייה לפנים משורת הדין אינה 'הידור מצווה' גרידא אלא דרישה יסודית ושורשית הנוקבת עד תהום. מדוע?

התשובה היא, שכללי התורה וציוויה המפורשים אינם מלוא מסגרת ההתנהגות האנושית הנדרשת ופסגת השלמות, אלא משמשים כנקודת התחלה שממנה אין לרדת אלא לעלות. אך לא בגדר 'חומרה' באיסורי התורה או 'הידור' במצוותיה, כי אם משום שהגישה לקיום המצוות צריכה להיות שהם מהווים סלילת הדרך לרוממות אישית ערכית ומוסרית אמיתית, לאור אותם כללי מצוות התורה והמוסר.

כאשר אנשים חדלים לפתח בעצמם ולהבעיר בליבם את אש התורה והמצווה, נמנעים מלסגל מידות אנושיות ומוסריות, ודי להם בהיצמדות ל'דין תורה' אף כאשר נדרש מהם להוסיף על כך ולפעול ברגש ובמוסר, מתחולל אסון רעיוני מאין כמותו. הם אמנם מקיימים את המצוות, אבל כפעולה טכנית בעלמא. מצב זה, כפי שמלמדים אותנו חז’’ל, דיו כדי לגרום חורבן בית המקדש וסילוק שכינה מישראל.

לא בכדי מגדיר הרמב"ן (ויקרא יט ב) את הפועל לפי כללי ההלכה גרידא, במנותק מראיית המטרה הכוללת, כ'נבל ברשות התורה'. מעבר להגדרה הלשונית החריפה, ניתן להבחין שהוא אינו מכנה אדם כזה כרשע, אלא כנבל – רמאי. משום שמי שעבורו קיום התורה ומצוותיה הם רק 'לקיים את הדין' בבחינת 'מעמיד דבריו על דין תורה', חסר בהתנהגותו עיקר המטרה שאליה נדרש האדם לשאוף ויש כאן רמייה בכל עבודת ה’ שלו.

היכן מופיע בתורה עניין זה? נראה שיסוד גדול זה נמסר לראשונה בעשרת הדברות; בעובדה שהקב’’ה מצווה אותנו במעמד הנשגב בתולדות האנושות דווקא בציוויים הפשוטים והבסיסיים ביותר, מונח הרעיון הזה: ציוויי התורה כמות שהם הם רק נקודת התחלה בעבודה הנדרשת. הם מהווים בסיס ופתיחה שמהם מחויב כל יהודי לעלות ולדבוק בהשם כפי יכולתו.

***

מערכת זו, הבנויה על ניגודים אלו, ניתנה לנו בכריתת ברית התורה והמצווה בסיני. שם, במעמד האדיר של נתינת התורה, נצטווינו לכבוש את מאוויינו – ולהכנע אל מול כללי התורה אף ביחס לרעיונות המוסר השכליים – מכוח העבדות אל ה' ואל דבריו, כניעה זו היא היסוד עליו מושתתת התורה. אך מנגד, נדרש מאיתנו לפתח דרך חיים אישית המבוססת על ליבת הרעיון הטמון בבסיס חוקי התורה והמוסר, לכדי יצירת מופת של 'אדם בן מעלה' שעליו ניתן לומר: "ראו פלוני שלמד תורה, כמה נאים מעשיו, כמה מתוקנים דרכיו" (יומא פו).