מקובל להתייחס לדיני טומאה וטהרה כמושגים הרחוקים מהבנתנו ונפלאים מהשגתינו, הן לגבי מציאות הטומאה, שאיננה דבר מוחש, והן לגבי אופן ההיטהרות. האם אכן כך הם פני הדברים? האם 'טומאה וטהרה' הם מושגים סתומים או שמא ניתן להבינם גם בדרך הפשט?
אמנם ידוע שפרטי דיני הטהרה הרי הם 'גזירת מלך' כלשון הרמב’’ם (הלכות מקוואות יא, יב) וכפי שנאמר בגמ' במסכת יומא (יד) כי על טהרת פרה אדומה אמר החכם מכל אדם ’אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי’ (קהלת ז, כג) אך עיון בדברי הגמ' מורה כי אין הדברים אמורים על הרעיון הכללי של הטומאה והטהרה בכללותם, אלא על פרטי הדינים לבדם, ובפרט על הדין שהמזה על הטהור טמא ועל הטמא טהור, ועל כך לשון הפסוק זאת חקת התורה וכמובא ברש"י כאן. ומשכך הרי שאין אנו פטורים מלהתאמץ ולעיין בהבנת שורש ענייני הטומאה והטהרה ככל שידינו מגעת על פי לשונות הפרשה ודברי חז"ל ומהם לפתוח פתח לקרב מצוות אלו להבנתינו.
המת – אבי אבות הטומאה
פרשתינו עוסקת בטהרה מטומאת המת, זו המסמלת יותר מכל את המושג טומאה – ואשר מוגדרת בדברי חז"ל 'אבי אבות הטומאה'. טומאת מת חמורה מטומאות אחרות, מי שנוגע במת או אפילו נכח איתו באוהל נעשה אב הטומאה. כלומר, עצם המפגש עם המת בין על ידי נגיעה או על ידי שהייה תחת אותה קורת גג מהווה סיבה לטומאה. ויש להבין, מהי הסיבה לחומרה היתירה במפגש של האדם החי עם המת?
ראשית, ניתן להסיק כי אין הטומאה קשורה לעצב על האובדן שבפטירת המת, שכן, אפשר שהאדם שהיה בקרבת המת אינו מכירו כלל, או אפילו שהוא רוצה במיתתו כגון חייבי מיתות בית דין ובכל זאת הוא נטמא במגע או באהל המת. ברור אם כן ששורש הטומאה איננו נוגע כלל באבל על הנפטר, אלא בעצם המפגש של האדם החי עם המת. מהי אם כן מהותו של אותו מפגש והשפעתו על האדם העומדת בשורש דיני טומאה וטהרה?
כאשר האדם פוגש במוות הוא מרגיש בצורה החזקה ביותר את החידלון ואת זמניותם של החיים עלי אדמות. למרות שכל יושבי חלד יודעים כי הם לא יחיו לעולם, האדם מטבעו טורח רבות להדחיק תודעה זו מליבו. המפגש הישיר עם המוות מעמיד את החיים בצל ומציף את המחשבה שחיי האדם הם חסרי משמעות, כצל עובר וכענן כלה.
כפועל יוצא מכך המפגש עם המוות מרחיק את האדם מהתפיסה האמיתית של נצחיות החיים, כך שהאדם עלול לבוא למצב שבו החיים ומהותם מאבדים אצלו ממשמעותם ומערכם, מה שבהכרח מביא להעדר הרוממות הראויה לעבודת השם ולעמידה בפניו. באופן זה ניתן להבין את הרקע לדיני הטומאה. כחלק מדיני הטומאה התורה מצווה על האדם להימנע מהתרוממויות רוחניות מסויימות כמו: אכילת תרומה ומעשר שני, כניסה לבית המקדש, התעסקות עם קדשים וכיוצא באלו. ייחודיותן של מצוות אלו שהן צריכות להיעשות לפני ה' ברוממות רוחנית ותודעתית מיוחדת, כך הכניסה לבית המקדש או אכילת הקדשים ומעשר שני וכן עבודת הקרבנות לכהנים. המפגש עם המוות מביא את האדם למצב של שפלות, והגעה לרוממות רוחנית ותודעתית הנדרשת ממי שנדרש לעמוד מול ה' תקשה עליו ומשכך מצווה התורה להמנע מכך על מנת שלא יפעל במקומות ובמעשים בהם נדרשת ממנו התעלות רוחנית מיוחדת כשהוא במצב נמוך מן הנדרש, זוהי המשמעות של הלשון 'חילול' האמור לאורך הפרשות העוסקות באיסור הטמא להכנס לבית המקדש או לאכול ולגעת בתרומה מבטא שימוש בדבר קדוש ומרומם בצורה פחותה. התורה מצווה להימנע ממעשים אלו ולהמתין לכל הפחות שבעה ימים בהם ישהה במצבו המרוחק ואז, עם מעשה הטהרה שנבארו בסמוך יוכל לשוב ולעמוד לפני ה'.
יזכיר לו יום המיתה
לאור זאת נבין גם מהו תהליך הטהרה. תכליתה היא שובו של האדם שפגש את המוות אל מעגל החיים.
טהרתו של האדם מתבצעת על ידי התבוננות מחודשת על המוות עצמו. שכן באותו מפגש עם המוות טמון גם עיקרון הפוך לגמרי, כזה המייקר את החיים ומאפשר את החיבור אליהם ממקום גבוה יותר. הגמרא בברכות (ה.) מביאה את דברי ר"ש בן לקיש:
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב… ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר 'ודומו סלה'.
בדברי הגמרא מבואר כי זכירת יום המיתה מהווה כלי עוצמתי להתחברות להקב"ה ולהתגברות על היצר. כיצד המוות משמש ככלי להתגברות על יצר?
המפגש עם המוות יכול להוליד גם מחשבה נגדית הדוחפת את האדם להזדרז ולממש את חייו, העובדה כי הוא לא יחיה לנצח וכי פועלו כאן בעולם הוא זמני בלבד ומסתיים במועד כזה או אחר, יש בה גם כדי לזרז את האדם להשיג רוממות רוחנית בעולם הזה, וכדברי המשנה: 'בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לא כסף ולא זהב… אלא תורה ומעשים טובים בלבד' (אבות ו, ט) וכלשון הפסוק 'והחי יתן אל ליבו' (קהלת ז,ב).
וכמו כן ברובד היותר עמוק; כאשר האדם נחשף למוות וחווה את העובדה שהחיים הם זמניים והרי הם כצל עובר וכענן כלה, עשויה להתעורר בליבו התשוקה לחפש את הנצח. את מה שלמעלה מן הזמן ואינו כלה, ובכך יכול הוא לסלול את דרכו אל הרוממות הרוחנית הנצחית.
טהרת הפרה האדומה
נמצא אם כן, ששני פנים יש להשפעת המפגש עם המת, ההשפעה הראשונית היא תחושת החידלון וחוסר המשמעות בחיים, אך מאידך גיסא המפגש עם המוות יכול לטמון בחובו גם פן נוסף שידחוף את האדם להתקדם ולשאוף לחיי הרוח הנצחיים. על האדם שחווה את חווית המוות מוטל לפעול להעביר את עצמו מחווית החדלון הראשונית והחזקה אותה הוא יחווה מיד במפגש עם המוות אל החוויה המרוממת של הנצחיות.
כדי שהאדם ישיג את ההשפעה הרצויה מצווה אותנו התורה על דיני הטהרה, ראשית; האדם נדרש שלא להדחיק את החוויה שהוא עבר, עליו לקחת פסק זמן ולהרחיק עצמו מאותם רבדים בעבודת ה' הדורשים עמידה מול ה' ושלמות רוחנית ותודעתית. את פרק הזמן הזה, שבעה ימים לכל הפחות, הוא יעסוק בטהרתו ויקדיש להתבוננות הנצרכת על מנת לכוון את עצמו כי המפגש עם המוות יפריח בו את שאיפת הנצח והעשיה.
תהליך ההיטהרות מטומאת המת נעשה על ידי פרה אדומה. מצווה זו של פרה אדומה באה לכוון את האדם להמשך ההתרוממות מתוך המוות אל החיים, הכנת האפר שאותו מזים על האדם נעשה על ידי כילוי הפרה האדומה בשחיטה ובשריפה ולאחר מכן בחיבור אל המים החיים כסמל לנביעת החיים, ואל עץ הארז והאזוב כסמל הצמיחה. מצוות הפרה האדומה מבקשת להעביר את האדם מתפיסת המוות והחדלון המחלישה את כח החיים והעשיה, לתפיסת הצמיחה והחיים. וכמו אפר הפרה האדומה השחוטה והשרופה המבטא את החדלון המוחלט, שהופך לפתע להיות חלק מנביעת מים חיים ומן הארז הגבוה והאזוב המטפס מעלה מעלה, כך השהות בתוך חווית המפגש עם המוות שבתחילה גרמה לדחיקת החיים ולהתנכרות אליהם, תהפוך כעת לחוויה של חיבור לחיים ולפריחה תמידית.
החיים והמוות
רעיון זה יכול לפתוח פתח לביאורן של פרשות טומאה נוספות. טומאות העוסקות באופנים שונים של התנוונות של החיים שיש בהן בחינה מסוימת של מוות, גם אם באופן חלקי, כגון טומאת הנידה, אשר גם שם הטומאה מתחילה מן המפגש עם אובדן האפשרות ליצירת חיים הגלומים באשה בתקופה שחלפה. גם כאן העדר האפשרות ליצירת חיים יוצרת תחושה של חדלון העומדת בסתירה לעמידה לפני ה', ומשכך מצווה התורה על דיני הטומאה בימים הראשונים לאחר מפגש זה ועל סדרי הטהרה שתפקידם להשיבה למעגל החיים ולמחנה שכינה.
גם שם, משך הטומאה הוא שבעה ימים של התרחקות מהקודש. הרחקה זו, כאמור, מבקשת מן האדם להכיל את חווית המפגש שהחל את הטומאה ולא להדחיקו, ודוקא מתוך ההתבננות בו למצוא את הדרך הנכונה להתחבר מחדש לחיים. סדרי הטהרה של האשה אינם כוללים הזיית אפר פרה אדומה כפי שמצאנו בטומאת מת, שכן כאן המפגש הוא אינו מפגש עם המוות המוחלט, כאן בסופו של תהליך הטהרה תיווצר שוב מחדש האפשרות ליצירת חיים.
***
בדברינו פתחנו פתח להבנת שורשי רעיונות הטומאה. מבקשים הם להעביר את האדם במסלול שיעבירו מחווית המוות והחדלון שבבסיסה טמון ריחוק מה' ומחיי הקדושה, לכך שיוכל הוא לרתום את המפגש עם המוות עצמו לשאיבת כוחות ותעצומות נפש להתרוממות ולבקשת הנצח.