'שלוש פעמים מנסה בלעם לקלל את ישראל ופעם אחר פעם הוא מוציא מפיו ברכה תחת קללה. שלוש פעמים הוא הולך לראות את ישראל, שלוש פעמים הוא מורה לבלק לבנות מזבחות ולהעלות קרבנות לסייע לקללתו, אך בכולם יוצאת מפיו ברכה.
מעיון בפסוקי הפרשה אנו רואים כי בפעם השלישית ברכתו איננה רק מילים אותם הכניס ה' לפיו בניגוד לרצונו, אלא משמע שמעצמו ביקש לברכם:
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וכו' וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר…
כך אנו אף מוצאים בפירושם של הרשב"ם והרמב"ן שבפעם השלישית "נתכוון לברכם בלב שלם".
הסיבה לשינוי שהתרחש אצל בלעם בפעם השלישית מבוארת גם היא בפסוקים:
וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר…
אך עלינו להבין מהו התוכן של ראייתו את ישראל 'שוכן לשבטיו' שהיה בכוחה לגרום לבלעם לסגת מתוכניתו לקלל את עם ישראל ולברכם. רש"י מבאר את אותה הראייה: 'שוכן לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין'. ועדיין צריכים אנו להסביר כיצד העובדה שכל שבט ושבט מעם ישראל שוכן לעצמו הפכה את רצונו של בלעם מלקלל לברך.
העם והשבטים
התשובה טמונה בהבנת בניינו של כלל ישראל כאומה מאוחדת המורכבת משנים עשר שבטים.
טבע האומות לשאוף אל אחידות. השלטון, ובעולם העתיק – המלך שואפים תמיד להתיך את כל העם בכור הברזל כדי לגבשם כגוף אחד. קיומם של קבוצות שונות בתוך העם מהווה איום על הזהות הלאומית וממילא גם על השלטון, כפי שמצאנו שהמן מתרה באזני אחשורוש מפני העם המפוזר והמפורד בין העמים.
ואולם, עם ישראל מתנהל בצורה שונה. החלוקה לשנים עשר השבטים היא עקרונית. התורה, לא רק שאינה מבקשת לטשטש אותה, אלא להיפך, היא אף מעצימה אותה ביותר. כל שבט יש לו דגל משלו, מקום משלו במחנה, זמן נסיעה משלו, ונחלת אבות הייחודית לו. יש שבט שעומד בראש המחנות ויש שבט שמאסף. יש מי שמופקד על משכן ה' ויש מי שמופקד כחיל חלוץ. כל שבט בעל תפקיד משלו ואין אחד נוגע במלכות חבירו.
והדבר דרוש ביאור: מדוע התורה אינה חותרת לקיומה של חברה הומוגנית ושווה, מהו הצורך לשמר ולחדד את השבטיות הזאת בתוך עם ישראל ולא לחתור לאחדות פשוטה וברורה בין כל חלקי העם בה יתרכזו כולם תחת דגל אחד ושבט אחד – שבט ישראל?
התשובה לכך היא, כי למבנה העם המחולק לשבטים ישנה מעלה עצומה. ונבאר:
עם ישראל כולו קיבל את אותה תורה מסיני, אולם העובדה שכל שבט הוא בעל גוון משל עצמו מאפשרת ריבוי מעלות וצדדים שאי אפשר היה להגיע אליהם לולא ההבדלים והמאפיינים המייחדים כל שבט ושבט. כדוגמא, אילו כל עם ישראל היה נוהג בצורה אחידה ולא היה את שבט לוי שמקדיש את כל חייו לעבודת ה' בהתבדלות מוחלטת מחיי הגשם, היה עם ישראל חסר את החלק של השראת השכינה שיכול לבוא דווקא ע’’י שבט לוי שמתמסר כולו לנקודה הזו. כך גם הדברים לגבי כל שבט ושבט. אילו לא היה את שבט דן שמאסף לכל המחנות, לא היה מי שמביא לידי ביצוע את עבודת הטיפול בנחשלים ההולכים בשולי המחנה הצריכים חיזוק מיוחד להשאירם תחת כנפי השכינה. אילולא זבולון הסוחר, לא היה מי שבארחות חייו מקיים את ציווי התורה ’איפת צדק והין צדק' ויקיים את מעלת מצוות הצדקה בכך שהוא מקדיש את הונו לקיום התורה של יששכר.
התורה רוצה בקיומם של י’’ב שבטים משום שבכך יוכלו להתקיים בשלמות מעלותיהם הרבות והמגוונות הנדרשות מקיום התורה על שלל תרי"ג מצוותיה.
ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד
אך זהו רק צד אחד של התמונה. צד החלוקה לשבטים. הצד השני הוא חיבור כולם סביב משכן ה'.
שכן, מנגד למיוחדות המודגשת בהנהגתו ואופיו של כל שבט ושבט העומד תחת הדגל המיוחד לו, ניתן לראות כי נקודת החיבור של כל השבטים היא שכולם סובבים סביב משכן ה'. בקבלת התורה מצאנו אף את הצורך באחדות לקבלת התורה כפי שכתוב 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' וברש"י: 'כאיש אחד בלב אחד'’.
מדוע האחדות חשובה כל כך למבנהו של עם ישראל ומהווה כעין תנאי לקבלת התורה?
התשובה היא, כי יתרונו של שבט אחד אינו מסתיים בכך שהוא מקיים את ייעודו ואת תפקידו אלא עליו להשפיע בדרך זו על כלל האומה, שבט לוי המצויים בד' אמות של הלכה ישפיעו על כלל האומה את רוח התורה והקדושה, שבט יהודה יוכלו להשפיע עזות וגבורה אשר חשובים גם הם לבנין האומה, זבולון הסוחר אשר עוסק בעבודתו ביושר ובנאמנות ישפיע רוח של צדק ונקיון כפים בישראל, הדיינים משבט יששכר ישפיעו ויורו הלכה לישראל.
אך קיומה של השפעה זו מותנית בתחושת האחדות הצריכה להתקיים בין כלל שבטי ישראל. אם כל שבט יחשוב שהדרך שלו היא האמת המוחלטת ואין בלתה וכולם צריכים ללכת בעקבותיה, לא תתקבל התוצאה המבוקשת. לדרכו הייחודית של כל שבט ושבט יש בהכרח צד יתרון ומאידך גם צד חסרון, את צד יתרונו תורם הוא לשבטים האחרים, ואת צד חסרונו – ממלא הוא מהם. השלמות האמיתית של כלל האומה היא כאשר לכל שבט יש את מעלתו וייחודו ומבין כולם יחד תעלה המשואה של עבודת ה' וקיום תרי"ג מצוותיה.
כך הוא המבנה הרצוי של עם ה', ולשם חותרת התורה בפירוט הרב של צורת מחנה ישראל, מצד אחד: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", ההתייחסות והתפיסה של כל שבט כלפי השכינה, שונה מרעהו. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, לכל שבט יש דרך שונה בעבודת ה' המיוחדת לסגולתו ולאופיו, אך מאידך "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו". נדרשת אחדות שלמה בין כל חלקי העם בכך שהם מעמידים במרכז הווייתם את שכינת ה' בקרבם. ומבין כולם מתקלס עילאה.
ברכת השבטים
מעתה נבין מה בראייתו של בלעם את ישראל השוכן לשבטיו גרם לו לברכם בלב שלם.
כוחו של בלעם לקלל עד שהיה צריך נס מיוחד להפוך את קללתו לברכה – התייחד בכך שידע לכוון לרגע בו ה' זועם, כמבואר בחז"ל (ברכות ז.): "מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב’’ה כועס בה" וביאור הדבר בדרך קצרה הוא, שבלעם, בעינו הרעה, ידע לעורר את נקודת החסרון המצויה בכל אדם ובכל אומה.
כשהוא רוצה לקלל את ישראל בפעם השלישית הוא מבקש לראות את כל העם, לחפש בהם נקודת חסרון חדשה שטרם ראה. בלעם אכן העלה בחכתו חסרונות רבים שישנם בעם ישראל, אולם אז הוא נתקל במראה האוהלים ובצורת החנייה בה כל שבט ושבט "שוכן לעצמו ואינן מעורבין", כאשר הוא רואה זאת, הוא מבין שהקב"ה סידרם בצורה שהיא מקור ברכה נובע, ובלתי ניתנת לקללה. אי אפשר למצוא חסרון באומה הבנויה כך. כל מגרעת אשר תימצא בשבט אחד, מאוזנת היא על ידי השבט שכנגדה. כל קלקול ופגימה שיראו באחד מאוהלי יעקב, חוזרים ונתקנים הם על ידי האוהלים הסמוכים להם. וזאת בשל היותם מחד גיסא שוכנים לשבטים ואינם מעורבין זה בזה אך מאידך חיים בהרמוניה ובאחדות. או אז יצאת מפיו בעל כרחו הברכה; מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
***
שוכן לשבטיו
עקרון זה נכון ברמת השבט, אבל גם ברובד הפרט. על כל יהודי לדעת את מקומו המסוים בתוך העם, ואת תפקידו המתאים לו באופן אישי, כשם שהתורה לא דרשה לייצר שבט אחד לכלל האומה הישראלית כך גם לא נדרש מכל אחד לעבוד את עבודת ה' של חברו, אלא את עבודתו שלו. בדרך מליצה ניתן להטעים בכך את ההסבר השני המובא ברש"י על ראייתו של בלעם את ישראל 'שוכן לשבטיו – ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה', שלא יציץ לתוך אהל חבירו'…
אך במקביל, על כל יחיד לזכור שדרכו אינה אלא צד אחד בתוך עושר דרכי העבודה, ומשכך אל לו להתגאות או להיבדל מאחיו שעבודתם שונה מעבודתו, אלא להפך עליו לשאוף ולכוון את עבודתו בצורה שתתאחד עמם, יחד שבטי ישראל – כאיש אחד בלב אחד, נוכח פני השם.