פרשתנו פותחת בפסוק בו מתגלה הקב"ה למשה לראשונה בשם הוי"ה:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי הוי"ה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
בהמשך הפרשה אף מבואר כי שם זה יהיה השם שמכאן ואילך יעמוד בבסיס יציאת מצרים ולקיחת עם ישראל לעם ה':
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הוי"ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וכו' וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוי"ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
פסוקים אלו דורשים התבוננות, מה החיבור שבין גילוי שם הוי"ה ליציאת מצרים. כמו כן נראה כי הבנת כל המהלך של יציאת מצרים טמונה בהבנת הגילוי החדש של שם הוי"ה, ולכן זקוקים אנו להבין מהי מהותו של שם הוי"ה ומהי הבשורה הגדולה בהתגלותו.
קולמוסים רבים נשתברו על ביאור ענין גילוי שם הוי"ה האמור בפסוקים אלו, חלקם של ביאורים אלו יסודם בספרי המקובלים המרחיבים את ביאורי שמות הקב"ה כשער לתורת הסוד ולשורשי העולמות כולם הנעוצים בשמותיו של הקב"ה. במאמרנו זה נבאר את עומקם והגיונם של דברים ברובד היסודי והבסיסי כפי שהוא מופיע ברמב"ן ובעוד מפרשי התורה וכן בספרי הקבלה הקדמונים בביאור השווה לכל נפש, ואף נראה מקום לשורש הדברים בפשטות המקראות, כדרכנו.
שמותיו של הקב"ה
בכדי לרדת לעומק הענין נקדים לבאר בקצרה מה הוא המושג "שם" באופן כללי, ומה משמעותו כשמדברים לגבי שמותיו של הקב"ה. 'שם' הוא האופן שבו האישיות מתגלה כלפי חוץ ונתפסת ע"י הזולת. על זה הדרך כשמדובר על המושג 'שם' כלפי הקב"ה הדבר מבטא את האופן בו הקב"ה נתפס אצל ברואיו. הקב"ה מנהיג את עולמו באופנים שונים ומופיע בהנהגות שונות, והשמות השונים של הקב"ה מבטאים אופני הנהגה והופעה השונים זה מזה.
זאת הסיבה שאין ריבוי השמות של הקב"ה מהווה סתירה לאחדותו יתברך, שכן השמות אינם עוסקים כלל בבירור מהותו של ה' – דבר הנשגב לחלוטין מההשגה האנושית – אלא השמות מציגים את התפיסה האנושית של נוכחותו של ה' בעולם. משל לכך מביא הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (א נג) שכשאדם רוצה לתאר את האש פעמים שיגדיר אותה כשורפת פעמים כמבשלת ופעמים כמאירה וכו' ולמרות שהוא מגדיר את האש בכמה מהויות השונות האחת מן השניה הרי הוא דובר אמת, משום שהוא אינו מתייחס למהות חומר האש והרכבה, אלא לאופן בו האדם פוגש את פעולתה או לחילופין הנזקים שהיא עלולה ליצור. כך גם ריבוי השמות והתארים של ה' אינם מורים סותרים לאחדות ה' ח"ו, אלא הם אופנים שונים של תפיסת האדם את פעולתיו והופעתו של ה' בעולם.
שם אלוקים ושם הוי"ה
ביאורם של שמות אלוקים והוי"ה מבואר במקומות רבים וברבדים שונים ורחבים נעסוק כאן רק בשורש הדברים ע"פ הקדמונים ובהגיונם של דברים, כאמור.
המילה 'אלוהים' עצמה מבטאת כח, גם שלא ביחס לשמות ה' כלל, כפי שמצינו שאפילו שררה ודיינים מכונים אלוהים, המשמעות של 'אלוהים' כשם ה' מבטאת את התפיסה האנושית של כח הקיים בעולם כדוגמת כוחות הטבע, ועל היות ה' בעל כח זה.
שם הוי"ה לעומתו, אינו עוסק כלל בכוחות הטבע הפועלים בעולם, אלא בשורש כל הדברים כולם. שם זה מורה כי באמת שורש כל הכוחות כולם הקיימים בעולם הוא אחד. אין כאן ח"ו ריבוי כוחות בעולם אלא קיום והווית כל הכוחות כולם הוא אחד והוא מתקיים כל העת בעצם הוויתו יתברך.
העולה מן הדברים, כי ההבדל המהותי בין ב' השמות הללו הוא, שהשם ’אלוקים’ מבטא את הופעת ה' הקיימת בעולם של הסתר בו שולטת התפיסה האנושית הפשוטה הרואה לפניה את הגלוי בלבד – כוחות הטבע הקיימים בעולם, ובעולם זה, השם 'אלוקים' מבטא את הופעת ה' בעולם על ידי כוחות הטבע. השם "הוי"ה" מבטא את ההבנה הרחבה הרבה יותר המשיגה כי יסוד ותכלית כל הכוחות הגלויים הקיימים הוא מעצם הוויתו הנסתרת של ה' בעולם, כל ה"יש" שבעולם כולו יחד מתקיים באופן מתמיד רק מסיבת הסיבות – הוויתו יתברך.
גם השם 'אלוקים' וגם השם 'הוי"ה' עוסקים בבירור כי הכל הוא בהוויתו יתברך, אך הם שונים במהותם, השם 'אלוקים' מבטא מבט מצומצם יותר המציץ בין החרכים של ההסתר של הטבע ועוסק בכל פעם בכח זה או אחר ומבטא כי כח זה נברא על ידי ה', ואילו שם 'הווי"ה' מסמל ראיה אחת רחבה וברורה על הבריאה כולה, על הכוחות כולם, ועל כל ה"יש" בכללותו שכולם מתהווים מסיבת הסיבות – מעצם הוויתו יתברך.
בריאת העולם ובריאת האדם – שם אלוקים ושם הוי"ה
כעת נוכל להבין את העובדה כי בתחילת ספר בראשית כאשר התורה מספרת על בריאת העולם לא מוזכר שם הווי"ה כלל, אלא השם 'אלוקים'; 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ', וכך בכל פרשת בריאת העולם השם שמוזכר הוא שם 'אלוקים', טעם הדבר הוא משום שכאמור שם 'אלוקים' עוסק בתפיסה הבסיסית של האנושות ובכוחות הטבע הקיימים בעולם ובזאת עוסקת פרשת בריאת העולם, בבריאתם ויסודם של כוחות הטבע, ומשכך לא יימצא בכל מעשה בראשית אלא שם אלוקים בלבד.
המקום הראשון בתורה בו מוזכר שם הויה הוא בפרשת בריאת האדם:
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי"ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (בראשית ב ד).
הסיבה לכך היא, כי בכוחו של האדם לחפש את הנעלם בעולם ולגלות את סיבת הכל, וכמו שעשה אברהם אבינו בכוח חשיבתו ודרכו בבירור האמת, [וראה בזה עוד לקמן] ומשכך בעת בריאת האדם יש מקום גם לקיומה של התפיסה הנסתרת של שם הוי"ה המבטאת כי סיבת כל הקיים בעולם הוא מהוויתו יתברך. שכן, כפי שנתבאר אין שמותיו של הקב"ה עוסקים בביאור מהותו יתברך כלל, אלא בצורה בה היא נתפסת בהשגת בני האדם וכאשר קיים בעולם האדם אשר בכוחו לגלות תפיסה זו, יש מקום לנקוב בשם הוי"ה בתורה.
יש כאן עומק נוסף, האדם, בפעולתו להשיג את קיומו של ה' בעולם, מגלה את השורש הנסתר של העולם הגלוי, ובזה הרי הוא יוצר כמין חיבור שבין ב' השמות 'אלוקים' ו'הוי"ה', זהו ההסבר לשימוש בשימוש בב' השמות האלו יחד בפרשה זו 'ביוֹם עֲשׂוֹת הוי"ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וכו' וַיִּיצֶר הוי"ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם', האדם בהשגתו יוצר את חיבורם של שתי הרעיונות ששני השמות מבטאים, הוא מברר כי העולם והכוחות הגלויים שורשם הוא בסיבת הכל – בהוויתו יתברך.
אנוכי הוי"ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים
עתה נשוב לגילוי שם הוי"ה הנאמר למשה בפתיחת הפרשה אותו ביקשנו לבאר. הנה מאז בריאת האדם ונטיעתו בגן עדן הקב’’ה לא מתגלה עוד בעולמו בבחינת שם הוי"ה, וכפי שהקב’’ה אומר כעת למשה 'ושמי הוי"ה לא נודעתי להם'. הסיבה לכך היא, שמאז גירוש האדם מגן עדן שוב אין גלוי ליושבי תבל הבחינה של סיבת כל הסיבות והווית הכל.
זאת היא שורש הכרזתו של פרעה "לא ידעתי את הוי"ה" פרעה מציג את התפיסה המצרית ואת התפיסה הרווחת בעולם כולו, הם אינם מכירים בשורש כל הכוחות כולם, פרעה מאמין בכוחות רבים ועובד להם, אך הוא אינו רואה ביניהם קשר ואינו מכיר כי הם מכוונים לתכלית אחת. בראייתו הכפרנית של פרעה שם הוי"ה אינו נוכח. כך גם הטועים בע"ז לאורך הדורות אימצו לעצמם כוחות רבים אותם הם עבדו, משום שכל כח טבעי וגלוי שהם ראו סביבם ייחסו לו כוחות אלוהיים ועבדו לו, הסיבה שהם טעו בכך היא משום שההבנה כי סיבת כל הקיים בעולם מתהווה בכח ה' יתברך הרי היא נסתרת בעולם, וגם מי שמבין כי ישנו כח חזק בעולם, ככח השמש והכח המוריד גשם וכדו' ומבין שיש מי שברא כח זה ואינו יכול להיווצר מעצמו אינו בנקל תופס בדעתו כי שורש הכל הוא הוויתו יתברך. כך מספר המדרש הידוע שאברהם אבינו בתחילה חשב לעבוד את הכוחות הגלויים בעולם כמו השמש והירח ורק בכח התבוננותו הגיע להשגת ה' יתברך ושהוא מעבר אחד ושאר העולם מן העבר השני. זהו המצב בעולם בו פרעה מכריז 'לא ידעתי את הוי"ה" שכן עדיין לא נגלה ה' בשם הוי"ה 'וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'.
התשובה לאמירתו של פרעה היא בתשובת ה' למשה וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. בפסוק זה אומר הקב"ה למשה כי מטרתה וענינה של יציאת מצרים היא לגלות את הנסתר, לגלות כי תכלית ויסוד כל הכוחות הגלוים וקיימים בעולם הם מכוח הוויתו יתברך. כעת סיבת הכל – אותה בחינה המתקיימת באופן תמידי בהסתרה, באופן חד פעמי תתגלה, וכעת יוכח לעין כל כי הכל מתהווה בסיבת ה', ברצונו יהיו המים למים וברצונו לדם, כרצונו ישנו בעלי החיים מטבעם, גורמי השמים אף הם יסורו לבקשותיו של משה עבדו, ואף נשמתם וחייהם של בעלי החיים ובני האדם המתהווים מכוחו ישנו מדפוס פעולתם הטבעית כרצונו. כעת יוודע לעין כל כי כלל הכוחות הפועלים בעולם מקורם והוויתם הוא מאיתו יתברך.
התכלית הסופית של יציאת מצרים
אך זוהי אינה תכליתה של יציאת מצרים גרידא, גם במתן תורה יוסיף ה' להתגלות בשם הוי’’ה לעין כל ככתוב ’אנכי הוי’’ה א-להיך’, שם, למרגלות ההר מקבלים עם ישראל את התפקיד של ’אתה הראת לדעת כי הוי’’ה הוא הא-להים אין עוד מלבדו’ המשכו של תהליך זה, הוא ביסודו ובנייתו של עם ישראל בארץ ישראל, אלו ימשיכו את תפקידם בגילוי שם הוי"ה בעולם, מכאן ואילך גילוי שם הוי"ה לא יתרחש עוד על ידי ניסים גלויים אלא בעצם קיומם של עם ישראל המשיגים את נוכחות ה' בעולם בקרבם, עובדים אותו בארצם ומשמשים כמגדלור לכל יושבי תבל.
זאת היתה, כאמור מראשית, מטרת בריאת האדם – להודיע שם ה’ בעולם. בני ישראל ימשיכו לגלות בעצם קיומם כעם ה’ את גילוי שם הוי’’ה בעולם, עד התכלית הרצויה של הגילוי השלם שיתקיים לעתיד לבוא במהרה בימינו – ’ביום ההוא יהיה הוי’’ה אחד ושמו אחד’.