בפרשתנו מופיע הפסוק שאמירתו מהווה את יסוד האמונה – "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". לפסוק זה ישנה משמעות עצומה לחיי כל יהודי האומרו מדי יום בקבלת עול מלכות שמים כשהוא מלווה אותו עד רגעיו האחרונים. עלינו לתת את הדעת למשמעותו של הפסוק, ומדוע הוא כה חשוב ומסמל את יסוד האמונה בה’.
על פניו, פסוקים אחרים יכלו לשמש כקבלת עול מלכות שמים, דוגמת הפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו" שתוכנו דומה מאד ל"שמע ישראל", (דברים לד).
אם נתבונן במילים שאנו אומרים מדי יום נבחין בכמה דברים שאנו נוטים להחמיץ דווקא בשל האמירה הקבועה והיומיומית. ראשית נתבונן במילות הפתיחה: "שמע ישראל". כשמשה רבנו פונה לעם ישראל בערבות מואב, מובן שלפני האמירה "ה' אלוהינו ה' אחד" הוא מקדים את הפנייה: "שמע ישראל", אך האם גם עבורנו יש משמעות לקבלת עול מלכות שמים כשאנו פותחים במילים אלו, או שמא הם נאמרות רק כחלק מהפסוק?
עוד יש להבין, מדוע קבלת העול נאמרת בלשון רבים: "ה' אלוקינו". לכאורה צריכה היא להיות אישית – ה' הוא אלוהי – שהרי אין אדם יכול להתחייב בשם אחרים. ואף לגבי משה רבנו יש להבין מדוע אמר "ה' אלוהינו" ולא אמר "ה' אלוהיכם" כמו שנקט בשאר ספר דברים.
תורת ה' – לעם ולא ליחיד
במבט מעמיק יימצא כי הסיבה לצורה המיוחדת זו של קבלת העול נעוצה במבנה הבסיסי של הברית בין ה' לישראל. ברית זו אשר נכרתת דווקא עם העם כולו. לא עם יחיד כזה או אחר, גדול ככל שיהיה. התורה לא ניתנה לאבות הקדושים למרות מעלתם הגדולה, ולא למשה רבינו לבדו. 'מורשה קהילת יעקב'. הקב"ה לוקח לו גוי מקרב גוי, ורק לצורה הזו של הכלל המצטרף ומתאחד לאומה אחת הוא נותן את התורה. ומפני מה? מפני שאנשי אמונה יחידים, אינם יכולים להפיץ את האמונה בה' ולגלות את ייחודו באופן השלם. את זה רק אומה שלימה יכולה לעשות.
תכלית תורת ה' היא תיקון האדם והעולם. היחיד הדבק בה' יכול לחיות חיים אישיים של קדושה וקרבת ה', אך אין בכוחוהוא לא יכול לגלות את ייחוד ה' בתוך המציאות באופן מושלם. השלימות של גילוי כבוד השם בעולמו תושג רק ע’’י עם ישראל. כשעם ישראל מקבל את אמונת הייחוד וכורת ברית עם ה' לחיות לפי אמונה זו, זוהי הערובה המוכרחת לגילוי כבוד ה' בבריאה.
כאשר יחיד מכיר את בוראו ועובד אותו,היחיד שעובד את ה' אינו מוכיח כלום,. אפילו אברהם אבינו, יכולים רואיו לפטור עצמם ולומר: זוהי דרך לאנשים מיוחדים ויוצאי דופן, ואני בשרירות לבי אלך. אולם תפקידו של עם ישראל הוא להראות בעולם את האפשרות של החיבור בין השמים לארץ, חיבור שאפשרותו ניכרת רק מתוך חיי אומה שלמה המקיימת אורח חיים שגרתי מתוך חיבור לקודש.
משום כך אין שום אפשרות ליהודי לראות עצמו כפרט בודד. הוא מוכרח לפעול כחלק מהמארג הכללי של האומה כולה. אין עמידה לפני ה' לאף יהודי כאיש יחיד, בלתי אם היא כחלק מהקשר שיש לעם ישראל כולו עם ה'.
קריאת שמע – בלשון רבים
כעת אנו מבינים כי תוכנה הפנימי של קריאת שמע טמון דווקא בצורת הרבים בה היא נאמרת. הכללת היחיד כחלק מהכלל היא היא מעשה קבלת העול. התיבה "אלוהינו" מבטאת את היות הפרט – היחיד האומר זאת, חלק מהאומה כולה. וכפיכמו שמביאר רש"י על אתר: "ה' שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות". מכאן שאמירה זו מציינת את נקודת המבט של העם כולו, וכשהיחיד קורא שמע הוא אומר זאת מתוקף היותו חלק מכלל ישראל.
משה רבנו באומרו פסוק זה כלל את עצמו בתוך העם כשאמר "ה' אלוהינו", בשונה מכל ספר דברים שאמר "ה' אלוהיכם". וזאת משום שכל תוכן קבלת העול הוא השיתוף של היחיד עם הכלל, כשתוכן האמירה הוא: "אני ואתם יחד מקבלים את מלכות ה'". כך קבלת עול מלכות שמים של יהודי חייבת להאמר בלשון רבים משום שעליה לשאת אופי של היכללות בעם כולו. בלי זה, חסר מעיקר עניינה של קבלת העול.
אין הכוונה שהיחיד מקבל את העול גם על אחרים. מובן מאליו כי הוא אינו יכול לייצג איש מלבד עצמו. אלא שקבלת העול האישית שלו נעשית בצורה שהוא כולל עצמו בתוך הציבור.
כעת אנו מבינים גם את תוכנה של חתימת הברכה שלפני קריאת שמע "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שכן זאת ההקדמה החשובה ביותר לקריאת שמע. הקורא מעמיד את עצמו כחלק מהעם הנבחר ’ובנו בחרת מכל עם ולשון’ ורק אז מקבל עול מלכות שמים, משום שכאמור עיקר הקבלה מבוססת על השתייכותו של היחיד לאומה כולה.
'שמע ישראל'
בראשית דברינו עמדנו על משמעות הפנייה לעם בפתיחה לקבלת עול, נראה שכאן מונח רובד נוסף במהותה של קבלת העול.
לעתים, כאשר אדם מאמין בה' בסביבה בה אחרים אינם עושים זאת, הוא עשוי להרגיש זאת בעומדו לפני ה', כאומר: 'ראה השם, רק אני מאמין בך’. אולם לאמיתו של דבר זהו ביטוי חסר מאד של הצהרת אמונה. באופן עקיף משתמע מכך שהוא רואה את מלכות ה' כדבר הנתון לבחירה, ומשתבח בכך שרק הוא בחר נכון. כשהאדם אומרהאומר "אני" מקבל עול מלכות שמים, הוא בעצם נותן מקום להחרגה של אחרים מקבלת העול, והוא פוגע במוחלטות של המחויבות. הדרך הנכונה לקבל את עול ה' היא לומר שאין שום אפשרות אחרת. המלכה אמיתית באה לידי ביטוי באמירה שאין להעלות על הדעת דבר אחר והכל מחוייבים לה. לכן בראש השנה, כשאנו ממליכים את ה', אנו אומרים שלעתיד לבוא יכירו בכך כל העמים. וגם בקריאת שמע עצמה אנו אומרים שה' שהוא אלוהינו עתה ולא אלוקי האומות, כלשון רש"י, ולעתיד לבוא – יכירו כולם שה' אחד.
לפי זה תובן המשמעות שליבוארו הפתיחההמילים "שמע ישראל". הפנייה אל העם כולו בקבלת העול האישית, כמוה כהצהרה שאין לאף אדם מישראל אפשרות אחרת מלבד הצטרפות אל הקריאה. כשםמו שמשה רבינו קורא בבהירות לכל עם ישראל: שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד, כך כל יהודי ויהודי יכול לעמוד ולקרוא לכולם באותה ידיעה מוחלטת ופשוטה, ה' אלוהינו ה' אחד. הבטחון שעל כולם להשתתף באמונה זו, הוא אפוא הביטוי העילאי של המחויבות המוחלטת לקבלת העול.
דברינו אלה פותחים פתח רחב להבין את פשרו של מדרש תמוה:
"חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר: שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (חולין צא).
לכאורה קשה מאד להבין את ההקבלה. מלאכי השרת מקדימים לאמירת השם ביטויים של קודש, ואילו עם ישראל מזכירים רק "שמע ישראל". אך לפי ביאורנו מובן היטב, משום שמילים אלו מבטאות את המוחלטות של קבלת העול, ובמובן זה שווים הם להקדמת המלאכים: "קדוש, קדוש, קדוש".
***
עוצמתה וייחודיותה של שמע ישראל
נוכחנו אפוא לראות כי ייחודיותה של קריאת שמע ישראל וביטוי האמונה העילאי הגלום בה, טמון בעובדת ההכללה של היחיד עם הרבים, של הפרט עם הכלל, ושל האדם הבודד עם הציבור כולו בנאמנות המשותפת לקבלת עול מלכות שמים. זוהי הדרך הנכונה והיחידה לגילוי האמונה ולהוביל לכך שהעולם כולו יכיר כי "ה' אלוהינו ה' אחד".