וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם, כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה: וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.
מסדר הפסוקים בפרשה נראה כי יעקב הוא שיוזם בתחילה את הפניה לעשיו ושולח אליו שליחים, דבר זה לכאורה אינו מובן, מדוע יעקב מעורר את 'הדובים מרבצם'? אולי כבר סלח לו עשיו, או שמא עסוק הוא כעת בעניינים אחרים
ואינו נותן ליבו לחזרתו של יעקב?
כמו כן צריך ביאור (כבר עמדו בזה רש’’י והמפרשים), כיצד העובדה שהוא התעשר בבית לבן אמורה להניח את דעתו של עשיו?
עם לבן גרתי
כפי שביארנו בפרשת תולדות, יעקב ועשיו, מטבע ברייתם, מייצגים שני יסודות קיומיים שונים. יעקב מופקד על עולם הרוח ועובד את ה' מתוך בית המדרש, בעוד עשיו הוא "איש שדה" האמון על העולם המעשי והחומרי. בגניבת הברכות מכריז יעקב על כוונתו להשתלם בשתי הבחינות גם יחד. הוא יוצר מציאות שבה "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" ומעתה הוא עצמו יפעל בשני הממדים, ברוח ובחומר. בבית לבן אכן מתמודד יעקב עם עולם החולין, הוא עוסק רבות בענייני הפרנסה והוא אף נתקל בשחיתות מוסרית המאפיינת לעיתים את העולם שמחוץ לבית המדרש. הוא מתמודד עם לבן ורמאותו שוב ושוב, כאשר כל אותם אתגרים מביאים אותו להשתלמות בבחינת "איש שדה" אותה הוא "גנב" מעשיו. זוהי מידה שאיננה כפי טבעו והוא היה צריך לעמול רבות בכדי לרכוש אותה.
חזרתו של יעקב לארץ כנען מלמדת על כך שהוא אכן השתלם בשתי המידות והצליח לרכוש גם את מידתו של עשיו. זו הסיבה שהוא יוזם את המפגש עם עשיו, בין עשיו ליעקב ישנו ’חשבון פתוח’ מאז גניבת הברכות, וכשיעקב שולח מלאכים לעשיו ומודיע לו על עושרו והצלחתו בבית לבן, הוא מבקש בזה את הסכמתו בדיעבד ואת הודאתו של עשיו בכך שהוא אכן הצליח לאחוז בשתי המידות. הוא מספר לעשיו על הצלחתו החומרית ומזמין אותו להשלים עם העובדה שהוא אכן הצליח גם בחיי המעשה, כך שהוא ראוי להיות ממשיכו של יצחק אביהם, אך עשיו איננו נכון להודות בהצלחתו של יעקב ומתקרב לקראתו בצורה מאיימת, ועל כן מתכונן יעקב להתמודדות הישירה מולו.
ויותר יעקב לבדו
בלילה שבו מתכונן יעקב למפגש עם עשיו מתרחשים אירועים שנראה שהם בעלי משמעות רבה, וצריכים לימוד רב:
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
יעקב מעביר את נשיו, ילדיו ורכושו בחסות הלילה, במהלך מעבר זה מתרחש מאבק מסתורי בינו לבין ה’איש’ אותו מזהים חז"ל כ"שרו של עשיו". ממאבק זה הוא יוצא מנצח אך צולע על ירכו, ובסופו הוא מקבל את שמו החדש 'ישראל'. מהו פשר העניין? באיזה מאבק מדובר, ומדוע כתוצאה מנצחונו מקבל יעקב את השם ישראל? וגם, מהי משמעות צליעתו של יעקב המונצחת לאחר מכן באיסור גיד הנשה?
בכדי להבין את הדברים נתבונן באופן מדוקדק בצורה שבה מספרת התורה על העברת הנהר אותה עושה יעקב בחסות הלילה. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. הפסוק מתאר שתי העברות שעושה יעקב, העברה ראשונה היא העברתם של נשותיו וילדיהם וההעברה השנייה היא העברת הרכוש "אשר לו". חלוקה זו בין העברת הנשים והילדים להעברת הרכוש מלמדת על כך שלכל העברה ישנה משמעות בפני עצמה. כאשר חשיבותה של העברת הנשים והילדים מובנת מאליה, אך העברת הרכוש, לעומת זאת, עשויה להראות כשולית ובעלת חשיבות פחותה יותר. אך העובדה שהתורה מייחדת עליה את הדיבור, מלמדת אותנו שישנה משמעות ייחודית בהעברת הרכוש של יעקב. ונבאר.
צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם
נשים לב שאותה העברת הרכוש שנעשתה בנפרד מהעברת הנשים והילדים, היא זו שיצרה את התנאים להמשך הסיפור, בעקבות חזרתו של יעקב להעביר את הרכוש הוא "נותר לבדו", ועובדת היותו לבדו הביאה למאבק עם אותו "איש" שנמשך עד עלות השחר. האם זהו רק צירוף מקרים או שישנו קשר מהותי בין חזרת יעקב לקחת את רכושו למאבק בין ליעקב לאיש? במדרש מובא שהסיבה לחזרתו של יעקב היא "לפי ששכח פכים קטנים, ללמדך שמחבבין הצדיקים ממונם יותר מגופם" בדברים אלו מלמדים אותנו חז"ל שמשמעותה של ההעברה השנייה של יעקב טמונה ביחסו הרגיש לרכוש, הבנה זו נובעת ככל הנראה מאותה הבחנה בין שתי ההעברות המשתמעת מדיוק הפסוקים, שעליה עמדנו לעיל. אך מעבר למסר שאותו אומרים חז"ל בצורה מפורשת, נראה שבדברי המדרש טמון גם המפתח להבנת הסיפור כולו.
ויאבק איש עמו
מסירותו של יעקב לרכושו היא בעלת משמעות רבה בייחוד ברגע שלפני המפגש המחודש עם עשיו. רגישות זו לממונו היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההשתלמות במידה של "ידי עשיו", למרות דבקותו בחיי הרוח ובעולם הבא, יעקב איננו מזניח את העולם החולין אלא להיפך, הוא מתאמץ כדי לצרף גם אותו לתוך עולם הקודש, וחז"ל מלמדים שיעקב אינו מזלזל אפילו בדברי חולין פעוטים כמו אותם פכים קטנים אשר גם בהם הוא משקיע מאמץ כדי לצרפם לקדושה. אך ברגע הזה נשאר יעקב לבדו ומתחולל מאבק איתנים. מאבק זה מגלם את הבירור האחרון על תפקידו של יעקב שמעוניין להחזיק בשני הבחינות. יעקב שעובר את הנחל מתוך תנועה של חיבור לעולם המעשה, נתקל ב"שרו של עשיו" שמעמת אותו בפעם האחרונה עם העובדה שמידה זו איננה מתאימה לו, ועם הטענה שהוא אמור להיות "איש תם ויושב אוהלים" ולהניח את העולם הזה לעשיו, אך יעקב נאבק כל הלילה ובסופו מנצח ומכריח את המלאך להודות כי ביכולתו לשאת את כפל התפקידים. "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ… וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי…" הודאה זו היא סיום התהליך שהחל בקניית הבכורה, המשיך בגניבת הברכות וכעת, לאחר הניצחון של יעקב הוכרע המאבק, ומכאן ואילך ליעקב נקנתה הזכות להחזיק בשני העולמות יחד.
ישראל
בסיום המאבק מעניק המלאך ליעקב את השם 'ישראל' 'וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל' בכך מכריז המלאך שמעתה יעקב איננו אוחז עוד בדרכו של עשיו בבחינת "עקיבה", הוא איננו נזקק לדרכים עקלקלות, אלא זוכה למעמדו בזכות ולא בחסד, הוא מראה בעצם שהברכות אותן הוצרך לקבל בדרכים עקלקלות, בקניית הבכורה ובגניבת הברכות, מגיעות לו בדין וביושר.
ותקע כף ירך יעקב
אך ניצחונו של יעקב לא מושלם 'וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה'. המאבק בשרו של עשיו מותיר את יעקב צולע על ירכו. צליעת הירך של יעקב מסמלת את העובדה כי גם לאחר שהצליח יעקב לאחוז בשני העולמות אין הדברים פשוטים כלל, הרוח והגשם אינם משתלבים זה בזה באופן הרמוני, והאחיזה בשתי המידות גם יחד היא משימה מורכבת מאין כמותה. זו עבודה יום יומית בה האדם נלחם פנים ואחור כדי ליצור את השילוב והאיזון בין חיי הרוח לחיי הגשם.
צליעה זו מסמנת גם את האופן שבו יעקב ועם ישראל במהלך הדורות יתמודדו בפועל עם המציאות. האפשרות לקדש את המציאות של עולם החול תהווה את תפקידו המרכזי והראשוני של יעקב ושל בניו אשר אינם נקראים בני יעקב אלא בני ישראל השם שניתן לו כעת כאשר סיים מאבק זה כשידו על העליונה, תפקיד זה אינו פשוט כלל והוא דורש תהליך עמוק ומשמעותי של הפנמת הקדושה. ומשכך פעמים שריכוז המאמצים בחיי הרוח ישפיעו על כך שהקשר של עם ישראל עם מימד החולין של העולם הזה לא יהיה תקין ומשגשג, לעיתים חיי הגשם יהיו רק 'בדיעבד', עלינו לדעת כי זהו חלק מתהליך המאבק לחיבור שני הכוחות אשר ביסודם 'רוצצים' האחד את השני, כפי שחשה רבקה – 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', וכך ארע אף ליעקב אביהם כשיצא ממאבקו עם 'שרו של עשיו' צולע בירכו המסמלת את הכח ואת עולם הגשם. איסור אכילת גיד הנשה יזכיר להם עובדה זו לאורך כל חייהם כי השלמות המבוקשת באיחודם של שני העולמות לא תמיד יוצאת לפועל, אפילו לא ליעקב אבינו מי שייסד בעולם את המושג של החיבור של שני כוחות אלו, לעיתים מחמת הכורח יהיו חיי הגשם מעט 'צולעים', אך השאיפה אותה הוריש לנו אבינו הגדול יעקב היא להמשיך להאבק כל העת – כל הלילה לכל אורכה של חשכת הגלות בה 'חושך יכסה ארץ' להתאמץ לאחד שמים וארץ – להיות קשור במציאות עצמה, לקדשה ולעבוד את ה' דרכה חרף כל הקשיים הכרוכים בכך – עד עלות השחר.
***
בפרשה זו נשלמת בניית מידתו של יעקב וחלקו בבניית האומה המתבארת לאורכם של הפרשיות האחרונות, התפקיד הגדול אותו לקח על עצמו יעקב ביוזמת רבקה אמו בעת גניבת הברכות היה לחבר שמים וארץ, לעמוד מול יצחק כשקולו קול יעקב וידיו ידי עשיו ולזכות בברכות יצחק – 'גם ברוך יהיה'. במחזה שבו הוא ראה את הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מתגלה אליו ה' ומחזק אותו להמשיך בדרך הזו לחבר את הרוח אל הגשם למצוא את שער השמיים דוקא דרך הסולם המוצב ארצה. תפקיד זה ינחה אותו לאחר מכן גם בהתמודדות עם לבן. סופו של מאבק זה הוא במאבק מול שרו של עשיו ומול עשיו עצמו – והוא יכול להם.
לתפקיד זה נקראים גם בניו, שנים עשר שבטי י-ה, ועם ישראל בכל דורות העתיד, לשלב את הרוח בתוך חיי הגשם. זהו תפקיד לא פשוט והוא כרוך במלחמה תמידית. על מנת לאחד שני כוחות אלו שאינם משלימים בקלות זה עם זה, נדרש לעיתים קרובות מאבק איתנים שלעיתים חיי הגשם יצאו ממנו 'צולעים', אך בטוחים אנו בכוחו של יעקב אבינו, כי לו רק נתמיד במאבקנו כל הלילה יאיר עלינו השחר ונצא מהמערכה כמנצחים, שכן בני ישראל שמנו – 'וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל'.