פרשת קבלת התורה נפתחת בתיאור על כריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה, ברית נצח שתקשור את עם ישראל לקב"ה בקשר בל יינתק ותהפוך את עם ישראל ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. כך מתואר בפסוקים תהליך כריתת הברית:
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
הקב"ה שולח את משה לשאול את בני ישראל אם הם חפצים בברית הזו, בני ישראל משיבים בחיוב וכך נכרתת ברית נצח בין הקב"ה לעם ישראל.
אלא שגם לאחר העיון בפסוקים אלו אין אנו למדים מהי תוכנה של ברית זו, על מה נתבקשו בני ישראל להסכים ומה היא מחייבת אותם?
ברית אברהם – צדקה ומשפט
להבנת הדברים עלינו לעיין בשורשה של ברית זו הנכרתת עם אבותינו, וכפי האמור אצל אברהם 'והֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' (בראשית יז, ז) ברית זו הממשיכה אף לאחר מכן אצל יצחק ויעקב .
שלא כברית סיני שבמרכזה עומדת התורה, ברית האבות נכרתת באופן אישי בין הקב"ה לאברהם ללא ספר או תוכן ספציפי אחר, האבות קיימו את כל התורה כולה כמו שדרשו חכמים (יומא כח:) ממה שנאמר באברהם (בראשית כו, ה) 'וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי', אך בפסוקים השונים המתארים את הבריתות שכרת אברהם אבינו עם הקב"ה אין התייחסות מפורשת למצוות התורה. מהו אם כן התוכן העומד בין הקב"ה לאברהם כאשר הם כורתים ברית?
אם נתבונן בפסוקים נראה כי תוכנה של הברית מפורש בדבריו של הקב"ה כאשר הוא מגלה את הסיבה לבחירתו של אברהם אבינו:
'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' (בראשית יח, יט).
בפסוק זה מתומצתת כל מהות הקשר שבין הקב"ה לאברהם בשתי מילים: "צדקה ומשפט". זו היא דרך ה' בה נוהג אברהם ואותה הוא מנחיל לבניו ובכך מגלה את כבוד ה' בעולם וזאת הסיבה המפורשת במקרא לכריתת הברית עם אברהם.
גם במקומות נוספים בתורה ובנ"ך אנו יכולים לראות את הצדקה והמשפט כיסוד הבסיסי ביותר של התגלות ה' ורצונו בעולם, כך בירמיהו 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה", (ירמיהו ט,כג), וכמו שאמר שלמה בספר משלי (כא, ג), 'עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח', כי זה הדבר שמביא את האדם לידיעת והשגת ה' יותר מכל, וכדבר ירמיהו ליהויקים (כב, טו-טז), 'וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה".
הצדקה והמשפט הם שני יסודות עליהם עומד כל הבניין של עשיית רצון ה' בעולם, הצדקה היא החסד עם האחר ותיקון העולם בצדק, והמשפט הוא הנהגה ציבורית כללית הדורשת כי הכל ייעשה במשפט ובהוגנות. על יסודות אלה נכרתת הברית בין הקב"ה לאבות.
ברית סיני – המשך הברית וקיבועה במצות מעשיות
ברית סיני איננה מבקשת לבטל את עקרונות הברית עם האבות ולשנות את מהותה, היא אינה ברית אחרת אלא עוסקת היא באותם יסודות, אך מאחר שלא מדובר כבר רק באדם פרטי אלא בעם העתיד לכונן ממלכה, נכתבת התורה, הקובעת לאור יסודות אלה את החוקים והמצוות של העם. התורה היא אפוא הרחבה של היסודות – "צדקה ומשפט", ההופכים בתורה למגוון של ציוויים וחוקים ומסתעפים למקרים שונים. התורה גם מקבעת את עקרונות הצדקה והמשפט. אם לפני מתן תורה אפשר היה לממש בפועל את היסודות הללו באופנים שונים ובכל מקרה לפי עניינו, הרי שמעתה ישנה דרך הקבועה לכולם ובכל זמן. לצורך הדוגמה: אם לפני מתן תורה אנו יכולים למצוא שיעקב הבין מדעתו שבמקרה שלו מותר ונכון לו לשאת שתי אחיות והוא איננו פוגע בצדקה ובמשפט, הרי שלאחר מתן תורה החוקים הם קבועים ואינם משתנים, כך היא דרכו של חוק המיועד לעם שלם.
אך גם כאשר תתמסד הברית בקבלת התורה, יסודותיה ועקרונותיה הם ברית אברהם עם הקב"ה כפי שמצאנו בגמ' במסכת כתובות (ח:):
גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'.
והם מאפייניה של האומה היהודית בכללותה כמאמר הגמרא:
שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים … גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'.
כאשר הנביאים מורים לבני ישראל על המצוות היותר עיקריות מתוך התרי"ג מצוות, המצוות העוסקות בצדק ובמשפט מהוות את יסוד התורה. וכפי המבואר במסכת מכות (כג:):
דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם…
בא דוד והעמידן על אחת עשרה… הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם…
בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'…
חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה'.
בין אדם למקום ובין אדם לחברו
אם נעיין נמצא שאפשר לחלק את החוקים והמצוות בתורה לשלוש קטגוריות עיקריות. א. ציוויים העוסקים באמונה בה' וביחס הנכון כלפיו. ב. ציוויים הנוגעים לתיקונו של האדם כלפי עצמו. ג. ציוויים הקשורים ביחס שבין האדם לחבירו ובתיקון החברה. שלוש הקטגוריות עומדות ביחס של סיבה ותכלית. האדם מכונן את הקשר עם בוראו ע"י תיקון עצמו וכאשר הוא מתוקן הוא מתייחס לסביבתו בצורה של חסד וצדק ובכך משפיע על העולם ותורם לתיקונו.
לעיתים אנו מתוודעים לתפיסה לפיה מצוות שבין אדם למקום חשובות יותר ממצוות שבין האדם לחבירו, אפשר למנות סיבות שונות להשתרשות תפיסה שגויה זו, ראשית, מצוות שבין אדם למקום עוסקות באופן ישיר בקשר עם הקב"ה שנושא אופי נשגב יותר ולכן מעורר את המחשבה שזו היא התכלית, כמו כן, העובדה שעל רוב הנושאים שבין האדם לחברו אין עונשי בית דין כמו במצוות שבין אדם למקום, גם כשמדובר בעוולות חמורות כמו גזל או חבלה, עשויה לתמוך בדעה זו.
אך הן אמת שההפך הוא הנכון. כפי שנתבאר עשיית צדקה ומשפט מהווה את יסוד הברית בין האבות לקב"ה ובהמשך בין עם ישראל לקב"ה ומשכך היא יסוד התורה[1].
כך בחומש בראשית אנו רואים כי העונשים הכבדים ביותר שהטיל הקב"ה על האנושות היו בגין רשע וחוסר צדק חברתי. המבול נגזר על העולם כיוון ש'מלאה הארץ חמס' ומהפכת סדום מתרחשת כעונש על יחסם האכזרי לעני ולאביון[2].
כאשר נתבונן בדברי הנביאים לאורך דברי ימי עם ישראל נראה כי הם מוכיחים את העם שוב ושוב בעיקר על קלקולי החברה בעניינים שבין האדם לחבירו, היחס ליתום ולאלמנה, לעבד ולעני וכפי שמוכיח ישעיהו את העם:
'הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם' (ישעיהו נח, ה – ז).
תיקון האדם והבריאה
כפי העולה מדברינו, תפקידנו כעם סגולה העומדים בברית עם ה' הוא תיקון האדם והבריאה המבוסס על יסודות הברית שעיקרה היא תיקונם של היחסים שבין אדם לחברו ועשיית צדקה ומשפט, צריכים אנו אפוא להפנים כי תורתנו תורת חיים היא והקב"ה ברא את האדם כדי שיתקן את העולם הזה ולא כדי שישאף לצאת ממנו. חלילה לנו שהעיסוק בקשר הישיר עם הקב"ה ובדקדוק במצוות שבין אדם למקום יגרום לנו להזניח את היחסים שבין האדם לחבירו. תיקון העולם והתנהלותו בחסד, צדק ויושר הוא התפקיד שהטיל הקב"ה על האדם הפרטי, על העם בכללותו ועל מנהיגיו. לכך מיועדות מצוות רבות בתורה, ולכך נבחרו אבותינו: לשמור דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט.
רבים מבקשים להצביע על התיקון הנדרש כדי שנזכה בבניין ירושלים ובתיקון העולם במלכות שדי, אך ראשית עלינו להפנים את דברי הנביא (ישעיהו א, כז) על כך:
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:
______________