אתונו של בלעם

'וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה… וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו'

סיפור אתונו של בלעם תופס חלק משמעותי מן התאור על בלעם וקללותיו, זהו סיפור מופלא על אתון הפותחת את פיה ומדברת כבני אדם, ועלינו לעיין בעומק העניין, מה מלמד אותנו סיפור האתון, מדוע הוא מהווה חלק משמעותי בסיפור הכללי של בלעם, וכיצד הוא תורם ליכולת להבין את הפרשה בכללותה. גם בדברי חז"ל אנו מוצאים יחס ייחודי לאתונו של בלעם. המשנה באבות מלמדת שהיא מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות והגמרא בסנהדרין מגלה כי בין בלעם לאתונו היו יחסים של ממש: "מעודך עד היום הזה" – ולא עוד, אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה" (סנהדרין קה:) דברים אלו מפליאים ביותר, מה פשר היחסים המעוותים בין בלעם לאתונו ומהיכן לומדים זאת חז"ל?

אל זועם בכל יום

בכדי להבין את הדברים יש לעיין בעניינו של בלעם באופן רחב יותר. בלעם המתבקש לקלל את עם ישראל, מנסה לעשות זאת אך לבסוף דווקא מברך. התורה בבירור מכירה ביכולתיו של בלעם לקלל ובכך שנעשה לעם ישראל נס והצלה בכך שהקב"ה מנע את קללת בלעם עליהם. מהו אפוא כח הקללה של בלעם?

הגמרא בברכות מלמדת שכח הקללה של בלעם נבע מיכולתו לכוון לשעה שבה הקב"ה כועס:

"ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע… ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע, אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה"

ברכות ז, א

מהו אותו זעם של הקב"ה, מדוע הוא זועם בכל יום, האם בכל יום ישנה סיבה אחרת לכעס, ומנין לחז"ל על כך, אולי ישנם ימים שבהם אין סיבה לכעוס? מכך שהגמרא לא מזכירה את סיבות הכעס וקובעת ש"אל זועם בכל יום" נראה שהזעם הזה איננו קשור לסיבה מסוימת אלא יש לו קיום תמידי והכרחי, ואם כן, צריך להבין ביתר שאת מהו כעס זה שיש לו קיום ללא קשר לאירוע מסויים. וכיצד מקנה הוא לבלעם כוח לקלל את מי שהוא חפץ בכך?

כמו כן, בפרשה אנו רואים כי לאחר שבלעם אינו מצליח לקלל את בני ישראל הוא מתחיל לברכם, מדוע לא יכול היה בלעם פשוט לשתוק, לא לברך ולא לקלל. מה הצורך שלו היה לצאת בברכות ובתאורים חיובים על עם ישראל כדוגמת:  'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'.

ובכלל, יש להתבונן על חלקה של פרשת בלעם בסיפור הכללי של עם ישראל. לכאורה הוא איננו חלק מקורותיו של עם ישראל, זו מזימה שמתרחשת הרחק ממנו ולבסוף נכשלת ולולי טרחה וגילתה זאת התורה בספרה את פרטי המעשה לא היה במחנה ישראל מי שיודע על כך דבר. מדוע אפוא רואה התורה צורך להכניס את הסיפור הזה לתוך דברי ימי עם ישראל.

מידת הדין ומידת הרחמים

ביאורו של הזעם האלוקי האמור בדברי חז"ל קשור למושג הבסיסי של מידת הדין. ידועים דברי חז"ל על כך שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול לעמוד ושיתף את מידת הרחמים. מידת הדין היא התביעה האלוקית לשלמות אינסופית, תביעה זו עולה באופן טבעי משלמותו האינסופית של הקב"ה עצמו, אך כאשר הקב"ה ברא את העולם שאינו יכול להתקיים בשלמות האין סופית כביכול נחסרה אותה איכות מתבקשת ותביעת השלמות האלוקית מערערת על זכות קיומו, ולכן שיתוף מידת הרחמים הוא הכרחי. מידת הרחמים היא יכולת אלוקית נשגבת להכיל ולקבל גם את החסרון עצמו הקיים בעולם, משום שמזווית ראייה אלוקית גבוהה יותר נתפס גם החסרון כחלק מהתכנית הכללית שמובילה בסופו של דבר לשלמות.

העולם כאמור, מתקיים בזכות מידת הרחמים, אך מידת הדין לא מתבטלת, שתי המידות הללו הן פנים שונות של האלוקות שמתגלות בעולם ומכוננות אותו. הדין – כתביעה המסמנת את היעד אליו העולם שואף, והרחמים – כמכוננים את היכולת האנושית לצלוח את הדרך לקיום התביעה האלוקית. הזעם האלוקי האמור בדברי חז"ל הוא תוצר של מידת הדין. כשהקב"ה מביט בעולם במידה זו כביכול מתחדד הפער בין השלמות לבין המציאות בפועל, ומבט זה יוצר זעם. אך כפי שבכל יום ויום מתעורר הדין האלוקי כך בכל יום ויום משתף הקב"ה את מידת הרחמים במבט בעולם וכך משכך את הכעס.

קללות בלעם

אומנותו של בלעם היא להביא לפני הקב"ה את המקומות בעולם שבהם המרחק בין מידת הדין לבין מה שמתרחש בפועל – הוא הגדול ביותר. אלו הצדדים האפלים והנמוכים של העולם שמנכיחים ומחדדים את הפער בין השלמות האלוקית האינסופית לבין שפלותו של העולם החלקי והחסר, בכך הוא יוצר כביכול זעם אצל הקב"ה, כלומר, הוא גורם לקב"ה למאוס בעולם, להתרחק ממנו ולמעט את השפעת ברכתו על העולם. זו היא הקללה שבכוחה הצטיין בלעם. וכשהוא בא לקלל את עם ישראל מטרתו היא למצוא את נקודות התורפה שבהן הוא חלש וחסר מבחינה רוחנית, להנכיח בפני הקב"ה את הפער בין המטרה הגדולה שהוא הועיד לעם ישראל לבין המציאות שלהם בפועל, ובכך לגרום לריחוק בינו לבינם חלילה.

אך הקב"ה לא שעה לקללותיו, וכפי שאומרים חז"ל שבאותם ימים הקב"ה לא כעס:

"א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דקא"ל בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם". (שם)

באותו אופן שבו נהג הקב"ה בבריאת העולם כששיתף את מידת הרחמים, כך גם באותם ימים שבהם ניסה בלעם לקלל. הקב"ה הביט בעולם דרך מידת הרחמים, דרך הזווית האלוקית שמתעלה אפילו מעל מידת הדין ואשר דרכה אפשר לראות איך כל החסרונות וכל החטאים מובילים לבסוף לתיקון ולשלמות. מבט אלוקי זה מונע מהקללה של בלעם לחול ואף מביא להשפעה הפוכה כשבלעם עצמו מתחיל לראות דווקא את החלקים הטובים של עם ישראל ומברך אותם על כרחו. הכישלון החוזר של בלעם לעורר את הזעם האלוקי, הופך לו את נקודת המבט ומביא אותו לראות בעל כרחו דווקא את הצדדים החיוביים והמבורכים עד שהוא נושא את משלו ומברך את ישראל.

ותפתח האתון את פיה

לאחר שהבנו את ההתרחשות הכללית של בלעם, קללותיו וברכותיו נוכל גם להבין את סיפור האתון. מן הפסוקים ומדברי חז"ל יש ללמוד שבין בלעם לאתונו היו יחסים המדמים שוויון בין האדם לבעל חיים, ראשית, מדברי חז"ל על מעשה אישות שהיו בן בלעם לאתונו, שנית מכך שהאתון משוחחת עם בלעם ובלעם מבין את דבריה, וביותר, מתוכן השיחה שלהם; בלעם בא בטענות לאתון שהיא מתעללת בו והיא משיבה לו 'הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה' ונראה בעליל שיש ביניהם יחסים שוויוניים שבמסגרתם הם מצפים האחד מהשני לשמירת אמונים. מה ההבנה ביחסים מעוותים שכאלה בין אדם לבהמה?

יחסים אלו שבין בלעם לאתונו קשורים לכוחות הקללה שלו. אחד מן המאפיינים המרכזיים המבדיל בין האדם לטבע ולבהמות הוא העובדה שלאדם קיימת מערכת רגשות מפותחת ובמרכזה עומד רגש הרחמים, ואילו בעלי החיים משוללי מערכת כזו. רגשות הרחמים, שקשורים ביכולת של האדם לצאת מעצמו ולהכיל את נקודת המבט של האחר חורגת מהטבעיות שנעה תמיד על פי חוקיות קבועה ושרירותית. והם כבבואה של מידת הרחמים האלוקית.

כפי שנתבאר, בלעם המחזיק בכח הקללה מבקש לשלול את תפיסת הרחמים ולהשליט את מידת הדין ומשכך הוא מוצא חיבור והזדהות עם ממדי הטבע הקשיחים של העולם שנמצאים בחברת בעלי חיים יותר מאשר בקרב בני אדם. זהו סוד הקשר האישי שבין בלעם ואתונו המסמל את החיבור העמוק שלו לטבעיות השרירותית של העולם ולחוסר ההכרה שלו במושג הרחמים.

מלאך ה' נצב

הקב"ה מפר את זממת קללתו של בלעם ע"י כך שהוא מפגיש את אתונו של בלעם עם מלאך ה', כשמלאך ה' מתייצב לקראתם בדרך מתרחש מפגש בין הגישה הדינית הקשה והשרירותית של בלעם שמסמלת האתון, לבין הקב"ה ומידת הרחמים. דהיינו, המסר שאותו פוגש בלעם לראשונה הוא, שעל אף שיתכן ששורת הדין קובעת שיש מקום לקללתו, ויש דברים בעם ישראל שאפשר לגנות אותם ולגרום לקב"ה להתרחק מהם בגינם, בכל אופן הקב"ה מתערב ובמידת הרחמים שבו מכסה על אותם חטאים וחסרונות.

המפגש של בלעם עם מלאך ה' המייצג את מידת הרחמים לא מתרחש באחת אלא בתהליך הדרגתי. בתחילה האתון זו שמסמלת את יחסיו עם הטבע ובעלי החיים משוללי הרחמים רובצת תחתיה, דבר שנראה כעניין מקרי, אך לאחר שהיא איננה מגיבה למכותיו הוא מבין שיש דברים בגו, וה'מסך' שנוצר בינו לבין החוקיות הטבעית גורם לו להתחיל לתהות אולי ישנה גישה אחרת לגמרי למציאות, גישה שלא מבוססת רק על חוקיות קבועה ושרירותית אלא גם על אהבה ורחמים. הוא ממשיך ללכת למשימת הקללה שהוטלה עליו אך הדברים ממשיכים לחלחל בתוכו והוא כבר לא מצליח לקלל, כשבסיום הפרשה הוא אף מאמץ ומזדהה עם המבט המרחם המסוגל לראות בעין טובה את העולם ומעשה האדם עד כדי כך שהוא עצמו רואה בעם ישראל רק את מעלותיו[1] ויוצא  מגדרו למנות את שבחיהם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

***

פרשת קללת בלעם והתאור על אתונו נתפסים במבט ראשון כלקוחים מעולם המיסטיקה ואינם קרובים להבנתנו, אך העיון בהם פותח הבנה חשובה מאין כמוה על מבנהו של העולם ומידות הדין והרחמים של הקב"ה השולטות בהנהגת העולם, זוהי חשיבותו של הסיפור הזה לתולדות ימיהם של עם ישראל והוא משמש כבסיס להבנת פעולות המוזכרת בדברי חז"ל שנועדו לעורר רחמים על עם ישראל וכביכול להעביר את מידת הדין למידת הרחמים[2].

אופן פעולתו של בלעם מלמדת אותנו לקח חשוב נוסף לחיינו. הקללה והברכה אינם בהכרח שיקוף של המציאות כפי שהיא, אלא הם תוצאה של המבט האנושי אל העולם, יכל בלעם לראות את ישראל באופן שלילי ובכך לעורר עליהם קללה. ובעל כורחו הוא ראה אותם באור חיובי ובירכם. בדומה לכך, יכול האדם לראות את חייו ואת חיי הסובבים לו באור שלילי ובכך להטיל על עצמו ועל הסובבים אותו קללה, אך יכול הוא לבחור לראות את החיובי ואת הטוב שבכל דבר ובכך לברך את עצמו ואת הסובבים אותו.

________________

[1] במאמרנו מאשתקד 'שוכן לשבטיו' ביארנו מהו השבח אותו רואה בלעם בכך שעם ישראל שוכן לשבטיו, זהו אינו שבח המובן מאליו אלא תוצאה המתממשת בסופו של תהליך שינוי החשיבה המתבצע בבלעם בעל כרחו הכופה אותו לראות במה שלפניו את הטוב, ראה דברינו שם כהשלמה לאמור כאן.

[2] בין היתר, עיין במאמרנו 'י"ג מידות של רחמים' המשכו של רעיון זה.