האדם ובגדיו

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

בפרשתנו התורה מאריכה לצוות על כל דיני עשיית בגדי הכהונה, תוך ירידה לפרטי פרטים. העיסוק הרב בבגדי הכהונה מזקיקנו לבאר את המושג ’בגד’ בכללותו על רבדיו העמוקים כפי שהם מבוארים במצוות התורה ובדברי חז"ל.

הבגד הוא מן הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. יעקב אבינו מבקש 'לחם לאכול ובגד ללבוש' (בראשית כח כ). זהו המינימום שבלעדיו אין חיים בכלל. אך יחסו של האדם אל הבגד הוא לא רק לקיום ההכרחי אלא הרבה מעבר לכך.

מטרות הלבוש

לבגד שני שימושים עיקריים, הבגד נועד לצניעות – לכסות את הגוף מפני הבושה. (לבוש – לא בוש). מטרה נוספת היא הגנה – בגדים חמים מפני הקור, ארוכים מפני הקוצים וכדו'. אך יש לבגד גם מטרה שלישית והיא: יצירת הזהות, כמו מדים לחייל ושוטר, גלימה לשופט, אפודה לסדרן וכדו', כך גם בנוגע להשתייכות הקהילתית כמו מגבעת וחליפה, או כל לבוש מסורתי אחר. גם בגדי יוקרה, למשל, משקפים החוצה את המעמד החברתי אליו משויך הלובש. [וכך גם להפך בגדים יכולים להשפיל את האדם כמו בגדי אסירים וכדו'].

ברם, בתורה אנו רואים כי לבגד ישנה משמעות נוספת ועמוקה יותר, נוכל לציין לכך את היחס של התורה לבגדים בפרשת השבוע לגבי בגדי כהונה וכן במצוות ואיסורים רבים העוסקים בבגדים כמו איסור לא ילבש והמצווה לכבד את השבת בבגדים מיוחדים.

מאני מכבדותא

בגמ' מובאת מספר פעמים אמירתו של רבי יוחנן על מעמדם של בגדים, מאמירה זו מוציאה הגמ' מספר דינים ומסקנות, המפורסמת שבהם היא זו המובאת במסכת שבת:

וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי, (-בגד של כבוד).

בדומה לכך הגמרא בשני מקומות נוספים מוציאה דינים ומסקנות מאמירתו זו של רבי יוחנן [יובא בהמשך], ניתן להסיק מכך כי הגמ' מבינה שרבי יוחנן לא בא לבאר את המובן שהבגדים מסבים לאדם כבוד משום שאדם ללא בגדים הוא מושפל ובזוי ואדם עם בגדים הוא מכובד, וככל שהלבוש מכובד יותר כך האדם מכובד יותר. נראה שהגמרא לומדת מדברי ר' יוחנן כי לבגדים ישנה משמעות עמוקה מאוד. מהו אם כן מעמדם המיוחד של הבגדים העולה ממצוות התורה ומדברי רבי יוחנן?

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

כדי לבאר את משמעות הבגד בתורה עלינו להתבונן בהתייחסות הראשונה ללבוש בתורה, כפי שהיא מוזכרת בפרשת בראשית לגבי אדם הראשון:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:  וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:  וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: … וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: (בראשית ג)

השאלות בפרשה זו בולטות ביותר. מדוע האדם מתחבא? מהי הבושה הגדולה? ולמה ה' מכין לו את הבגדים?

אין כאן המקום להאריך בביאור פרשה עמוקה זו, [ראה מאמרנו על כך] רק נציין בקצרה את ביאורו של הרמב"ם כי השינוי שהתרחש בעולם בעקבות חטא אדם הראשון בלבל את היחס האמיתי למעשי בני האדם. הרמב"ם מסביר כי קודם החטא היה העולם מחולק לאמת ושקר. זוהי חלוקה שיסודה ב'מושכלות', כלומר, דברים שאדם יכול להבין בשכלו האם הם טובים או לא.

לאחר אכילת 'עץ הדעת טוב ורע' הצורה בה האדם תופס את העולם נהפכה מ'אמת ושקר' ל 'טוב או רע'. הטוב והרע אינם 'מושכלות', האדם לעולם אינו משיג  בבירור גמור בשכלו את מעמדם אל נכון, הרמב"ם מגדיר אותם כ'מפורסמות', מחטא אדם הראשון ואילך שום פעולה אינה מוגדרת בתודעתו של האדם באופן מוחלט וברור כאמת או כשקר – לא נכונה, אלא רק כ'טוב' ו'רע' – תפיסה נמוכה וסובייקטיבית שאינה מוכחת בשכלו ואינה מוחלטת.

זאת הסיבה שמזמן אכילת עץ הדעת וההבחנה בין טוב לרע החל האדם להתבייש בהיותו ערום. האדם ללא בגדים מסמל את ההחצנה של התאוות ושל החלק הבהמי שבאדם, כאשר האמת והשקר היו ברורים לכל לא היה לאדם מה להתבייש בחלק הבהמי שבו משום שעצם הידיעה כי מדובר בחלק הנמוך והבזוי הנועד לשמשו הייתה מושרשת בתודעתו של כל אדם והייתה דומה להבנת האדם כי להכניס את היד לאש זהו מעשה שאינו נכון. אך כאשר האדם חטא וניטלה ממנו האפשרות לראות את העולם במבט האמת והשקר והידיעות המושכלות, ושוב אין מושרשת בתודעתם של כל בני האדם ברירות על נחיתות החלק הבהמי, האדם מתבייש בעצם הדבר שהוא ערום משום שבכך הוא מחצין וחושף לעין כל את השעבוד שלו לתאוותיו ומוריד את היתרון שלו כיצור תבוני – על בעלי החיים, ומכאן הבושה הגדולה.

זאת הסיבה שה' מכין לאדם בגדים. הקב"ה פותח בפני האדם צוהר לדרך החיים הנדרשת ממנו מכאן ואילך. מעתה הוא נדרש לחצוץ בין החלק הבהמי שבו לבין ההופעה שנדרשת ממנו כיצור תבוני ושכלי, וחציצה זו תשפיע גם על התודעה המבוקשת.

מהות הבגדים בתורה

כעת נוכל להבין את החשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לבגדים, הבגדים מבטאים רעיון עמוק העוסק בדרישה הכללית מן האדם לחצוץ בין תאוותיו וחיי הגשם לאופן התנהלותו בחיים. 

בזה נפתח צוהר לביאורם של מצוות ואיסורים נוספים בתורה בהם ישנו מעמד מרכזי לנושא הבגד, כגון, קריעה על מת, איסור לא ילבש ועוד. ההקפדה על דינים אלו נגזרת ביסודה מהעובדה כי הבגדים מבטאים את כל מעמדו של האדם כיצור תבוני היכול לפעול על פי מחשבתו ודעתו ולא על פי דחפיו ותאוותיו. זהו בעצם בסיס מעמדו של האדם כעובד ה' ומשליט את שכלו על יצריו, ומכאן ניתנת החשיבות הגדולה למה שבגדיו מסמלים.

כעת נוכל להבין את עומק אמירתו של רבי יוחנן כי הבגד הוא 'מאני מכבדותא' – זהו הכבוד עליו מדבר רבי יוחנן. הוא לא דיבר על הכבוד במובן הפשוט אלא על כך כך שהבגדים מסמלים את הכבוד האמיתי של האדם בהיותו בריה תבונית ובעלת נשמה והבגדים הם המאפשרים לאדם לפעול עבור מטרות אלו. זאת הסיבה שהגמ' הסיקה מאמירתו של רבי יוחנן שהכבוד האמור בדברי הנביא לגבי שבת 'וכיבדתו מעשות דרכיך' עוסק בבגדים, משום שאין מתאים לכבד את השבת – החלק הרוחני של ימי השבוע כי אם דווקא בבגד המסמל אתהחלק הרוחני והתבוני שבו. 

רבי יוחנן לטעמיה

כעת נבוא לבאר עומק נוסף בדברי רבי יוחנן העולה משתי סוגיות נוספות בגמ' בה מובאים דברי ר' יוחנן ומהם למדה הגמ' דינים נוספים.

אמר רבי אלעזר: שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי – לוקה משום בל תשחית, וכ"ש גופו; ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא, כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה. (בבא קמא צא, ב)

במימרא זו מבוארים ב' טעמים לכך שאיסור בל תשחית הנעשה בבגד חמור מהנעשה בגופו של האדם, הטעם הראשון הוא מדברי רבי יוחנן 'מאני מכבדותא', והשני הוא מדברי רב חסדא שאמר כי הנזק בבגד לעולם לא יתוקן מאליו, בשונה מפצע בגוף שמעלה ארוכה מעצמו.

אלא שבעוד הטעם השני מובן בפשיטות,שמדברי ר' חסדא אנו למדים את חומרת השחתת בגדים ביחס להשחתת גוף האדם, הטעם הראשון שמביאה הגמרא מדברי ר' יוחנן צריך ביאור, כיצד ניתן ללמוד מתוך דברי ר' יוחנן שהשחתת הבגד חמורה מהשחתת הגוף?

סוגיה נוספת בגמ' שם מובאים דברי רבי יוחנן היא במסכת שבת (קיג, ב) וגם שם טעונים הם תלמוד:

'ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש' (ישעיה י טז), אמר רבי יוחנן: ותחת כבודו ולא כבודו ממש. רבי יוחנן לטעמיה; דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. רבי אלעזר אומר, ותחת כבודו תחת כבודו ממש. רבי שמואל בר נחמני אמר: תחת כבודו כשריפת בני אהרן; מה להלן – שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.

הדיון בגמ' שם הוא על חילותיו של סנחריב. ישעיה מתנבא עליהם ש'תחת כבודו יקד יקד כיקוד אש', ובגמרא מובאים שלוש שיטות בביאור הפסוק, אחת מהן היא שיטת רבי יוחנן שמפרש את הפסוק ש'תחת כבודם' הכוונה היא תחת בגדיהם, כלומר שגופם ישרף. על כך מציינת הגמ’ שדברי ר’ יוחנן אלו הם לשיטתו שהוא קורא לבגדים 'מאניה מכבדותי'. ואילו לרבי שמואל בר נחמני השריפה הייתה רק לנשמה וגופם נשאר קיים.

גם כאן דברי הגמ' לכאורה קשים מאוד, מהי הבנת הדברים? מה השייכות בין אמירתו של רבי יוחנן ’מאני מכבדותי’ לביאור המילים בנבואת ישעיה ’תחת כבודו’?

אם נתבונן נגלה שבשני המקומות הללו הגמרא מוציאה מדברי רבי יוחנן לא רק את היחס לבגד אלא גם את מעמד הבגד ביחס לגוף האדם, כך למדה הגמ' שאיסור בל תשחית חמור בבגד מבגוף וכן בנבואת ישעיה למדה הגמ' מרבי יוחנן שהפסוק עוסק בבגד ולא בגוף [ולכן השריפה הייתה תחת הבגד כלומר בגוף]. בניגוד לשיטת רבי שמואל בר נחמני שהפסוק מדבר על הגוף [וממילא השריפה הייתה רק לנשמה].

עומק דברי הגמ' הללו יבוארו היטב על פי האמור. הגוף הגשמי הוא החלק המנוגד לנשמה הרוחנית, אך הוא גם האופן המעשי בו האדם מקיים את המצוות, כאשר הנשמה נפרדת מן הגוף שוב היא לא תוכל לקיים את המצווה – 'למתים חופשי'.

ניגודיות זו שבין הגוף לנשמה קיימת גם ביחס לבגד, וכפי שביארנו, דברי רבי יוחנן מכוונים לעומק משמעותו של הבגד. הגוף ללא בגדים מסמל את החומר והתאווה, את החלק הבהמי של האדם – כשם שבעלי החיים הם ללא בגדים. הבגד מייצר חציצה בין הגוף של האדם לפעולות שלו ומאפשרת לו לפעול בעולם מתוך נשמתו ובהיותו ברייה תבונית המפרידה את מעשיה ואת התרכזותה בתאוות ובגשם ופועלת בצורה תבונית. 

כעת ברור שלרבי יוחנן איסור בל תשחית בבגד חמור יותר מן הגוף, כמו גם לשון נבואתו של ישעיהו העוסק בכבודם של בני אדם יעסוק בוודאי בבגד ולא בגוף, שכן זה שורש דברי רבי יוחנן – כל כבודו של האדם כיצור תבוני מסומלת בבגד החוצץ בין פעולותיו בעולם לבין גופו.

&

יחסה של התורה לבגדים כמו גם דברי חז"ל המרחיבים את היריעה העמוקה של רעיון הבגד בתורה, פותח לנו צוהר להבנת מעמדו האמיתי של האדם התבוני הנבדל מבעלי החיים הפועלים רק על פי דחפיהם ותשוקותיהם, החציצה בין הדחפים ורצונות לבין פעולות האדם המסומלת בבגד והשרשת התודעה הזאת בנפשו של האדם היא היא כבודו האמיתי של האדם.